היום, ה-21 במרץ, הוא היום הבינלאומי לביעור כל צורות האפליה הגזעית.

מערכת החינוך היא אחת הזירות החשובות והמרכזיות ביותר בהן ניתן לפעול למיגור הגזענות. יש ביכולתה לקדם תהליכים חינוכיים שביסודם המחויבות לכבוד האדם ולשוויון ערך האדם, ופרקטיקות של מאבק ושינוי חברתי המקדמים חברה דמוקרטית ושוויונית יותר. למעשה, אלו חלק ממטרות החינוך כפי שהן מנוסחות בחוק החינוך הממלכתי.

מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח פועלת על מנת לחזק את ציבור נשות ואנשי החינוך בעבודה חשובה זו, מתוך אמונה כי הפוטנציאל לשינוי קיים בכל מקום שבו יש אינטראקציה חינוכית.

"חיזוק החוסן אינו מותרות אלא חלק בלתי נפרד מהעשייה החינוכית. […] אנו חיים בקונטקסט רווי קונפליקטים, אשר מזמן לנו מבחנים תכופים. בניית החוסן נועדה לתרום ליכולת שלנו לצאת ממשבר ביתר מהירות, מחוזקים ובעלי תקווה".

לציון יום המאבק בגזענות, אנו שמחות לשלוח לכם, ציבור המורות והמורים, מאמר ראשון מתוך ספר חדש שייצא לאור במהלך השנה: שיעור לחיים: חינוך נגד גזענות מבעד לעדשה רחבה. ספר זה הינו כרך המשך לספר פורץ הדרך "שיעור לחיים: חינוך נגד גזענות מהגן ועד לתיכון", שיצא לאור בשנת 2015 והתקבל בצמא בקרב קהל נשות ואנשי חינוך (את גרסת האינטרנט של הספר ניתן למצוא כאן). לנוכח הצורך הגובר העולה מהשטח להרחבת העיסוק החינוכי בגזענות, הספר החדש נועד להציע פיתוחים תיאורטיים נוספים וגישות פדגוגיות חדשניות לחינוך נגד גזענות, כמו גם עקרונות, מיומנויות וכלים חינוכיים יישומיים המתמקדים באסטרטגיות להתמודדות חינוכית עם גזענות ולפירוקה.

את המאמר "חוסן נגד גזענות", סנונית ראשונה מתוך הספר, כתב ד"ר מרסלו מנחם וקסלר, היועץ הפדגוגי של מחלקת החינוך באגודה. התיאוריה של חוסן פדגוגי, מושג חדש יחסית בשדה החינוכי, פותחה על-ידי וקסלר בשיתוף עם מחלקת החינוך וצוות המנחות והמנחים בעבודה ארוכת שנים.

המאמר מתמקד בחשיבותו של החוסן כבונה סולידריות בקבוצה או בכיתה שעברה שינוי תודעה בעקבות פעולות של חינוך נגד גזענות. וקסלר טוען כי על המורה – כ"סוכנת חוסן" של הכיתה – מוטלת המשימה להעביר בכל עת ובכל סוגיה מסר של שותפות ושל סולידריות כדי לבנות חוסן קבוצתי ולא רק אינדיבידואלי. כך, התלמידים והתלמידות יוכלו להתמודד עם המשברים הבאים כקבוצה ולא רק כפרטים, ישמרו זה על זו, יתמכו זה בזו, ויהיו ערניים לפגיעוּת של כל אחד ואחת.

בחלקו היישומי, המאמר מציע מתודולוגיה של הבניית חוסן באמצעות "שיחה מקדמת תקווה", המבוססת על ארבעה צירים שלהם מייחסים בני אדם את האמונה שלהם בעצמם וביכולתם להתמודד עם משברים: מזל/גורל, חוכמה, קושי בהתמודדות, והשקעה בתהליך. מודל זה מאפשר לקיים תהליך של בניית אמונה ביכולות של האדם והקבוצה להניע לשינוי, ובכך להבנות חוסן, ויכול לשמש מורות ומורים – להם תפקיד מרכזי בתהליכים הנעתיים של תלמידים ותלמידות.

לציון יום זה, אנו מזמינות אתכם.ן – מורים ומורות, נשות ואנשי חינוך – לקרוא על חשיבותו של החוסן ככלי קבוצתי לחינוך נגד גזענות, ולהרחיב את ארגז הכלים ליישום המתודולוגיה של הבניית חוסן פדגוגי במסגרות החינוכיות.

בברכה,

צוות מחלקת החינוך

האגודה לזכויות האזרח

ענת יונה ויעלה מזור

יעלה מזור I צילום, עדי סגל

במחקר שבוצע באוניברסיטה העברית התברר כי רוב בני הנוער מעוניינים שבבית הספר ידברו איתם על יחסי יהודים-ערבים ורוצים למצוא דרכים לקדם חיים משותפים. ההבנה מחלחלת גם לתוך המערכת.

ממצאי מחקר מדד השותפות של מרכז אקורד באוניברסיטה העברית, שבחנו לאחרונה עמדות של בני נוער אחרי ההסלמה בחודש מאי האחרון, מציירים תמונה אחרת מהדימוי השגור. יותר מ-70% מבני הנוער דיווחו שהם אינם אדישים ליחסי יהודים וערבים. הם רוצים שהמורים יפסיקו לחפור? הפוך. רוב בני הנוער ברוב זרמי החינוך מדווחים שהיו מעוניינים שבית הספר ידבר איתם יותר ולא פחות על יחסי יהודים וערבים.

המחקר, שבדק בני נוער מקבוצות חברתיות בארבעת זרמי החינוך המרכזיים (ערבים, יהודים דתיים, יהודים חרדים ויהודים חילונים), הראה בבירור שבני נוער מבקשים שידברו איתם. עבור הרוב המוחלט של בני הנוער, המורות והמורים מהווים דמויות משמעותיות, ובני הנוער רוצים שיהיה להם ולבית הספר תפקיד בעיבוד חוויות ואירועים משמעותיים בחברה בישראל.

אבל, ממצאי המחקר גם מגלים כי כרבע מבתי הספר כלל לא עסקו באירועי ההסלמה בזמן אמת. תלמידים שנחשפו לאירועים אלימים, שהציפו רגשות קשים וטעונים, בין אם במעגלים קרובים ובין אם דרך כלי התקשורת, לא יכלו לדבר על זה עם המורים שלהם בזמן אמת.

והנה עוד נתון: המחקר מראה שבני נוער אלו דיווחו על עמדות ורגשות שליליים יותר בהשוואה לשאר בני הנוער. לא מפתיע. מנגד,  נתון שדווקא מעורר אופטימיות זהירה ומסמן אפשרות לשינוי הוא שבבתי הספר שבהם עודדו סובלנות וכבוד כלפי הקבוצה השנייה, התלמידים דיווחו על אמפתיה גבוהה יותר כלפי חברי הקבוצה השנייה ורצון גדול יותר לפעול כדי לשפר את היחסים ולקדם חיים משותפים.

הזהירות מתבקשת כיוון שהמחקר אמנם לא יכול להצביע על סיבתיות, אך מציאת הקשר בין פעולות חינוכיות המקדמות סובלנות לבין תפיסות תומכות שותפות מעניקה אינדיקציה מעודדת. בית הספר יכול לשמש כתובת להתמודדות של תלמידים עם המציאות המקוטבת שבה הם חיים.

בחברה מרובת שסעים כמו החברה בישראל, שתיקה היא אמירה חינוכית שלה משמעויות הרסניות. למי שנותר סימן שאלה – האם האירועים אכן הותירו משקעים רגשיים שחייבים עיבוד? הממצאים על אודות תחושות ייאוש ושנאה אינם מותירים מקום לספק. יותר מ-70 אחוז מבני הנוער מדווחים על תחושות של ייאוש וכעס גם רמות השנאה נמצאו גבוהות מאד באופן יחסי (יותר מארבעים אחוז בקרב נוער יהודי דתי וחרדי). נתונים אלו מעידים כי על בית הספר להיות מרחב לעיבוד הקונפליקטים ועל המורים להיות שחקנים פעילים בקידום ערכים של חיים משותפים.

ענת יונה I צילום, אקורד

אולם השתיקה של המורים לא נולדה בחלל ריק. המורים סבורים שמצופה מהם לשתוק. הם אף חוששים מהמנהלים (שגם הם שותפים לחשש) ובעיקר מהמערכת. אם הם מורים בחמ"ד הם די בטוחים שמנהלים לא מעוניינים שידברו בכיתות על סוגיות שבמחלוקת. אם הם מורים בחינוך הערבי הם מפחדים שמשרד החינוך יבדוק ויחפש אותם על התבטאויות שנויות במחלוקת ובוודאי שאינם מצפים שייתן להם גיבוי.

גם בעתות שגרה, כלל המורים חוזרים ומצביעים (כפי שעולה באופן עקבי במחקרים) על המחסור בכלים ובמיומנויות לעסוק בנושאים טעונים אלו ועל העדר מסגרת ראויה שמקנה כלים באופן מובנה כחלק מהכשרתם. היעדר מסגרת זו בולט בכל רצף ההתפתחות המקצועית של המורים – במוסדות להכשרת מורים, בפיתוח המקצועי ובתוך בית הספר ובהעדר דרך נוצר גם הייאוש.

יש גם חדשות טובות. ההבנה הזו סוף סוף מחלחלת גם במועצה להשכלה גבוהה ובמשרד החינוך. לראשונה החודש פורסם חוזר שמתווה מדיניות לפיה יש ללמד את כל פרחי ההוראה בישראל כיצד לעסוק בקונפליקטים בין קבוצות בישראל, בין היתר במתחים על רקע לאומי. מדיניות זו היא איתות למורים על הציפיה לא לשתוק, אלא  לקחת חלק פעיל בחינוך של הדור הצעיר לחיים בחברה משותפת.

על מנת שציבור המורים, למוד הניסיון במסרים סותרים  ובהצהרות ללא גיבוי תקציבי ומערכתי, יוכל לבטוח באיתות של משרד החינוך וללכת בעקבותיו, על משרד החינוך לעמוד מאחורי ההכרזות ולסמן דרך ברורה – במתן כלים, השקעת תקציבים, ובגיבוי אקטיבי של המורים כדי שיוכלו לעסוק בסוגיות הבוערות בין יהודים וערבים. על משרד החינוך לסמן את הדרך למורים ולבתי הספר על מנת שיוכלו לשמש כתובת כזו לתלמידים. לכל התלמידים. הם העתיד והתקווה של יושבי הארץ הזו.

ענת יונה היא מובילת פרויקטים בחינוך במרכז אקורד באוניברסיטה העברית. יעלה מזור היא רכזת חינוך לחיים משותפים, בעמותת סיכוי-אופוק

פורסם במקור בחדשות 13 

לציון יום זכויות האדם הבינלאומי (10 בדצמבר), מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח שמחה להציג ערכה חינוכית חדשנית שעוסקת בסוגיות של צדק אקלימי ובאופן שבו משבר האקלים משפיע כבר עכשיו על הקבוצות הכי מוחלשות בחברה, אותן קבוצות שדווקא לא תורמות משמעותית להיווצרות המשבר. בואו להכיר מקרוב את הדמויות שעבורן משבר האקלים הוא לא אירוע עתידי, אלא מציאות חיים עכשווית. דרך סיפוריהם של מרינה, עומר, ערן, אמג'ד, מאי ואחרים, תלמידים ותלמידות יכירו את משבר האקלים כמשבר חברתי.

למערך השיעור לחצו כאן 

בברכת יום זכויות האדם מועיל ופורה,

מחלקת חינוך.

מורים ומורות יקרים,

יום זכויות האדם מצוין ברחבי העולם ב-10 בדצמבר. ביום זה, בשנת 1948, התקבלה בעצרת הכללית של ארגון האו"ם ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם. גם בשנה זו אנו ממשיכות את הפרויקט המשותף שלנו עם המטה לחינוך אזרחי וחיים משותפים במשרד החינוך ועם מט"ח, לציון יום זכויות האדם הבינלאומי  במערכת החינוך. הפעם בחרנו להתמקד בסוגיה עולמית בוערת – משבר האקלים, והקשר שלו לזכויות אדם. מטרת הערכה החינוכית המצורפת היא להמחיש את החיבור שבין השניים, מתוך תפיסה שמשבר האקלים הוא האיום הגדול ביותר על זכויות אדם בעת הנוכחית.

הערכה כוללת:

משבר האקלים וזכויות אדם – רקע למורה

מערך שיעור אינטראקטיבי לגילאי יסודי (ד'-ו') 

מערך שיעור אינטראקטיבי לכיתות העל-יסודי 

 כרזה דיגיטלית בנושא צדק אקלימי 

החומרים הופצו בעברית ובערבית לכלל בתי הספר בארץ ועלו לאתר המטה לחינוך אזרחי וחיים משותפים.

בברכת יום זכויות האדם מועיל ופורה,

מחלקת חינוך