זכויות או לא להיות – פעילויות בנושא הזכות לכבוד

פורסם בתאריך 1 בדצמבר 2003
מתוך "זכויות או לא להיות – ספר פעילויות: מדריך לכל מורה בנושא זכויות אדם", שנכתב ע"י מחלקת החינוך של האגודה ופורסם בשנת 2005, ואשר מיועד לבתי הספר העל-יסודיים ולחטיבות הביניים. להלן הפרק השני – פעילויות בנושא הזכות לכבוד.

 

מטרת הפעילויות על הזכות לכבוד היא לברר את המושג ברמות שונות, את הקשר בין הזכות לכבוד לבין זכויות אחרות, את הקשר בין הזכות לכבוד לבין יחסים שבין אדם לחברו, את האובייקטיביות והסובייקטיביות בחוויה של הפגיעה בכבוד, ואת מאפייני הפגיעה.

לרקע עיוני על הזכות לכבוד, כזכות אדם, ראו מאמרה של דובית אטר "על הזכות לכבוד".


פעילות מס' 1: מהו כבוד?

מטרות:

  • לבחון את המושג "כבוד האדם" ואת ביטוייו בחיי היום-יום
  • לברר את הקושי בהגדרת "כבוד" – מה היא פגיעה בכבוד? כיצד אפשר להעריך פגיעה בכבוד? מי קובע מתי כבוד נפגע?
  • לנסות להבחין בין כבוד כמושג סובייקטיבי לבין הזכות לכבוד כמושג אובייקטיבי
  • להציג את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כפתרון פורמאלי לבעיות שנדונו קודם

הנוסח הרשמי של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מופיע באתר הכנסת: http://www.knesset.gov.il/laws/special/heb/yesod3.htm.

מסגרת הפעילות: 90 דקות

גודל הקבוצה: עד כיתה

מהלך הפעילות:

1. סבב של דוגמאות אישיות: "מתי הרגשת שפגעו לך בכבוד או שאת/ה פגעת בכבוד של מישהו/י אחר/ת?"
לחלופין, הציעו דוגמאות כדי לבחון מתי מדובר בפגיעה בכבוד (ראו נספח מס' 9).

2. שיחה חופשית על המושג "כבוד", בהתבסס על הסיפורים האישיים או על הדוגמאות:

  • מהו כבוד? מהי פגיעה בכבוד? למי "מגיע" כבוד?
  • מה זכות האדם הנפגעת?
  • מי סבור/ה שיש פגיעה או שאין פגיעה בכבוד? מניין נובע ההבדל בתפיסה (ממאפיין מסוים של האירוע, כמו הצד הנפגע – האם זה אני או אחר)?
  • מי האוכלוסייה הנפגעת – נשים/ חרדים/ ילדים?
  • מה עצמת הפגיעה?
  • האם אנשים מתרבויות שונות תופסים "כבוד" בדרכים שונות?
  • האם קיימים קווים אדומים המקובלים על כולנו, שחצייתם מהווה פגיעה בכבוד האדם?
  • ? האם ניתן להציע הגדרה אובייקטיבית של "כבוד האדם"

3. קריאה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

  • אלו זכויות אדם מופיעות בחוק תחת הכותרת "כבוד"?
  • האם יש בחוק סוגים שונים של זכויות אדם?
  • מה אפשר לומר בעקבות החוק על הזכות לכבוד?

אפשר להביא בכיתה דוגמאות לפסיקות שבהן נעשה שימוש בחוק, ובהזדמנות זו להסביר גם את ההבדל בין חוק יסוד לבין חוק רגיל.


נספח מס' 9: דוגמאות של מקרים לבחינת פגיעה בכבוד

  • פרסום היותו של אחד המורים בבית הספר הומוסקסואל.
  • מורה נוזף/ת מול כל הכיתה באחד התלמידים על שלא הכין שיעורי בית.
  • הענשת תלמיד/ה באמצעות הוצאתו/ה מהכיתה.
  • פרסום העובדה שמנהלת ביה"ס מקיימת פרשת אהבים עם אחד המורים.
  • פרסום – למרות התנגדות המשפחה – של העובדה שזמרת מפורסמת מתה מאיידס.
  • מודעת פרסומת לערוצי הלווין: אישה צעירה בלבוש סקסי שרועה על ספה לצדו של גבר מבוגר, כשהכתובת אומרת:

"ללכת עד הסוף".

  • יריקה של מפגין בפרצופו של שוטר המפנה אותו ממקום ההפגנה.
  • כתובת על הקיר "דרוס כל דוס".
  • "איזו עבודה ערבית" הפטיר קבלן השיפוצים למראה הדירה.


פעילות מס' 2: כבוד האדם

מטרה:
לבחון את המושג "כבוד" מתוך בירור המושג "אדם" – מיהו אדם? האם כל יצור אנושי נחשב אדם? מהם המאפיינים המייחדים את האדם ואת צרכיו, ומה השלכותיהם על זכויות האדם?

מסגרת הפעילות: 45 דקות עד שלוש שעות (אורך הפעילות תלוי באורך הסרט הנבחר)

גודל הקבוצה: עד כיתה

עזרים:
קטע מסרט, או סרט שלם העוסק בכבוד (ראו מבחר סרטים בנספח מס' 10)

מהלך הפעילות:

הקרנת הסרט ודיון.

שאלות לדיון:

  • מה התהליך שעובר/ת גיבור/ת הסרט?
  • מה יחסו/ה למושג "אדם"?
  • מה אפשר ללמוד מהקטע/מהסרט על בני אדם? מה מאפיין אותם? מה מבדיל אותם מיצורים אחרים? מה הם חסרונותיהם? מה מעלותיהם?
  • אלו צרכים של בני אדם אפשר לגזור מהקטע/מהסרט?
  • כיצד אפשר לתרגם את הצרכים הללו לתביעות, ואת התביעות לחובות של צד אחר?


נספח מס' 10: רשימת סרטים הקשורים לזכות לכבוד

  • אינטליגנציה מלאכותית, ארה"ב 2001, במאי: סטיבן שפילברג
  • בלייד ראנר, ארה"ב 1982, במאי: רידלי סקוט
  • המופע של טרומן, ארה"ב 1998, במאי: פיטר וור
  • צייד הצבאים, ארה"ב 1978, במאי: מייקל צ'ימינו
  • העלמה והמוות, ארה"ב 1994, במאי: רומן פולנסקי


פעילות מס' 3: הזכות לפרטיות – "מוזיאון הפרטיות" ו"יומני היקר"

ראו לרקע על הזכות לפרטיות: המדריך לאזרח: מדריך לזכויות ולחובות של האדם והאזרח בישראל (2004), ירושלים: הוצאת האגודה לזכויות האזרח בישראל וסיכוי – העמותה לקידום שוויון הזדמנויות.

מטרה: הבנת ההבחנה בין רשות הכלל ורשות הפרט, והבנת הצורך של כל אדם במרחב של פרטיות.

מסגרת הפעילות: 90 דקות

גודל הקבוצה: עד כיתה

מהלך הפעילות:

חלק א' : " מוזיאון הפרטיות"

1. הכינו מראש שולחן במרכז חדר הכיתה, או באחד מצדדיו, שעליו ניתן לערוך חפצים בצורה של מעין "מוזיאון".

2. בקשו מכל אחד ואחת להוציא חפץ פרטי שלו/ה ולהניח אותו על השולחן.

לחילופין ניתן להכין "מוזיאון" כזה על ידי הבאת חפצים מוכנים מראש הקשורים בפרטיות, למשל: מכתב חתום המיועד לאדם מסוים, מודעת פרסומת למשרד בילוש פרטי, פתק הצבעה בבחירות, מדור רכילות מאחד העיתונים וכך הלאה (אפשרות כזו יכולה להקל על הניתוח ועל ההמשגה של הפרטיות ושל הזכות לפרטיות, אבל יכולה גם להפוך את הדיון לאישי פחות, ולמזמין פחות חומרים אישיים).

שאלות לדיון:

  • אילו שלושה חפצים משכו במיוחד את תשומת הלב שלכם/ן? מה היו התחושות או האסוציאציות כלפי החפצים הללו? (רשמו את התגובות על הלוח)
  • אילו חפצים משכו את מירב תשומת הלב? מה מאפיין אותם?
  • האם היה קל/קשה לבחור חפץ?
  • עד כמה קשה לגלות לזולת דבר פרטי ?
  • עד כמה הוצאתם/ן חפצים "אישיים באמת" (עד כמה החפץ קשור לאדם המסוים ? אם תלמיד או תלמידה הוציאו, למשל, פרי מהתיק, הפרי היה יכול להיות בעקרון של כל אדם)?
  • האם התלבטתם/ן?
  • מה גרם לכם/ן להוציא בסופו של דבר חפץ זה ולא אחר?
  • אילו חפצים נתפסים יותר אישיים ופחות אישיים?
  • מדוע יכול להיות חשש להוציא חפצים מסוימים, ובדרך כלל אין חשש להוציא חפצים אחרים?
  • עד כמה יש הבדלים בין בני אדם מבחינת מה שנתפס אישי יותר או פחות ?

חלק ב': "יומני היקר"

עיבוד של פעילות מתוך: (1995) מגירת הזכויות: תכנית לימודים לבתי ספר יסודיים בנושא זכויות האדם, ירושלים: הוצאת האגודה לזכויות האזרח בישראל.

חלקו קטעי יומנים מתוך הספרות (ראו דוגמאות בנספח 11), והזמינו את הכיתה לסמן את המשפטים המתארים את הצורך לכתוב יומן אישי ואת החשיבות שבכתיבת יומן אישי.

שאלות לדיון :

  • מדוע חשים אנשים צורך לכתוב יומן?
  • מדוע חשים אנשים צורך להסתכל ביומן של מישהו אחר?
  • מה ניתן לעשות כדי למנוע מזרים להסתכל ביומן פרטי? (קיימות שתי אפשרויות עיקריות: אפשרות חינוכית – להסביר לאנשים שזה אינו מעשה נאות; ואפשרות חוקית – לקבוע כלל האוסר זאת).

שאלות לדיון בעקבות שתי הפעילויות:

  • מה זו פרטיות?
  • כיצד הופך דבר למשהו פרטי?
  • מדוע חשוב שיהיה מקום פרטי? על מה הוא מגן ?
  • כיצד ניתן לפגוע בפרטיות שלי ? (להציץ בדברים שאיני רוצה שאחרים יראו, להכנס לחדר שלי בבית בלא לבקש רשות ממני, לחטט בתיק שלי, לקרוא מכתב שכתבתי/שקיבלתי בלא לקבל רשות ממני, לקרוא את הדואר האלקטרוני שלי בלא לקבל רשות ממני) – כאן ניתן לחבר בין הזכות לפרטיות לבין הזכות לכבוד, ולנהל דיון סביב הקשר בין השתיים.

חלק ג': כללים להגנה על הפרטיות בבית הספר

עיבוד של פעילות מתוך: (1995) מגירת הזכויות: תכנית לימודים לבתי ספר יסודיים בנושא זכויות האדם, ירושלים: הוצאת האגודה לזכויות האזרח בישראל.

1. הסבירו לכיתה, שבמדינת ישראל יש חוקים המגינים על האדם מפני פגיעה בפרטיות, ורשמו על הלוח את רשימת הכללים הקבועים בחוקים:
פגיעה בפרטיות שאסורה היא:
(א) בילוש או מעקב אחרי אדם, במטרה להפריע לו או להטרידו
(ב) האזנה בסתר
(ג) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד
(ד) פרסום תצלום של אדם, אם פרסום זה יעליבו או ישפילו
(ה) פרסום או העתקת כתב יד מבלי לקבל רשות מבעליו
(ו) פרסום או שימוש בידיעה הנוגעת לענייניו הפרטיים של אדם
(ז) פרסום עניין הנוגע לחייו הפרטיים של אדם (מצב בריאותו, מצבו המשפחתי וכיוצ"ב)
במידת הצורך הבהירו את הכללים, ותנו דוגמאות מן החברה במדינת ישראל.

שאלות לדיון:

  • אלו מבין הכללים הללו מתאימים לחברה של הנוער בכלל (לאו דווקא רק בבית הספר)?
  • אלו כללים/איסורים נוספים, אם בכלל, עשויים להגן על הפרטיות של כולנו בזמן השהות בבית הספר (תלמידים/ות, מורים/ות, שאר סגל בית הספר)? (למשל איסור לחטט בתיק בלא רשות מבעל/ת התיק).
  • עד כמה ניתן יהיה לקיים כל אחד מהכללים/מהאיסורים שהוצעו?

בתום הדיון תיערך הצבעה על כל אחד מהכללים, וכל כלל שיתקבל יהפוך מחייב במהלך השהות בבית הספר.
הכיתה תכין כרזה המפרטת את הכללים המוסכמים.


נספח מס 11: "יומני היקר"

קטע ראשון

"היא הציעה שנתחלף ביומנים – אבל אני לא הסכמתי. אלה לא ספרים מן הספרייה שאפשר להתחלף בהם. ובכלל – חסר לי שתקרא את כל הדברים הכי הכי סודיים שלי ושתצחק ממני אחר כך. אם הצלחתי עד היום לכתוב את מה שאני באמת חושבת – הרי זה מתוך אמונה, שאף אחד לא יביט ולא יראה ולא יקרא, ומותר לי לכתוב כל מה שאני רוצה, מבלי לחשוש. אם אראה לה את היומן – אני חושבת שכבר אף פעם לא אוכל לכתוב לעצמי. תמיד אכתוב כאילו בשביל מישהו אחר, ואנסה לחשוב איך הדברים ייראו בעיני מי שיקרא אותם, ואז אתחיל לבקר ולמחוק ולא לספר הכל – אז בשביל מה צריך בכלל יומן ?"
מאיר, מירה (1972), היומן שלי, רמת-גן: הוצאת מסדה, עמ' 16 – 17.

קטע שני

"בקצה השני של שולחן-הכתיבה הזוגי, יושב ניר שרוני, בנה של גברת שרוני, וכותב. בכל יום, בין השעה שש לשעה שבע בערב, הוא מסכם את מה שאירע לו מן הבוקר ועד עתה. אפשר להשתגע! העט שלו רץ במהירות לא נורמלית לאורך הדף, ומשאיר אחריו רצועה ארוכה של מילים קטנות בצבע כחול. לעזאזל, איך יש לו כל כך הרבה מה לכתוב ביומן המזופת שלו? זו כבר המחברת השלישית שלו. ושתים גמורות סגורות במגרה.
עלה בדעתי רעיון נפלא: אעתיק ממנו!
קמתי והתגנבתי אל מאחורי גבו של ניר. עמדתי על קצות אצבעותי והצצתי. הצלחתי לפענח משפטים אחדים. מבצע קשה מאוד, מפני שלניר יש כתב יד זעיר.
'היום סוף סוף הסכים ציון לנהל יומן. אמא נתנה לו גלידה בתור פרס. ולי היא לא נתנה כלום. לא אכפת לי. לא אכפת לי, מפני שאני יודע שבין כה וכה הוא לא יצליח. על אף כל מה שאמא השקיעה בציון במשך שמונת החודשים שהוא גר אצלנו, הוא נשאר פרא אדם. . .w
שכחתי לגמרי כי עלי להיזהר, ורקעתי ברגלי בכעס. דברים טיפשיים כאלה לא אעתיק בשום פנים ואופן. לניר מגיע ציון שלילי על היומן שלו, בלתי מספיק. אף אחד לא נתן לו רשות לכתוב עלי דברים כאלה. . .
רקיעתי הקפיצה את ניר ממקומו. בבת-אחת כיסה בכף ידו על המחברת, ובקולי קולות החל לצווח: אמא!!!
'מה קרה?' גברת שרוני ניצבה בפתח מבוהלת.
שפתיו של ניר רטטו. הוא הושיט את ידו והצביע עלי, ניסה לומר משהו, אבל לא הצליח. פניו היו חיוורות, ועיניו פקוחות לרווחה.
'עשית לו משהו?' שאלה אותי גברת שרוני בקול מאופק.
'לא!' אמרתי.
'אז מה קרה? מדוע צעק ככה?'
'הצצתי. . .'
'מה?' פיה של גברת צילה שרוני נפער לרווחה.
'הצצתי!' אמרתי בשקט. כבר התרגלתי שעל דברים כאלה לא מרביצים כאן, בבית הזה, אלא רק משוחחים ומסבירים. 'הצצתי ביומן שלו לראות מה כותבים, מפני שאני איני יודע מה כותבים ביומנים ו. . .'
'הוא קרא ביומן הפרטי שלי!!!' זעק ניר.
פרטי, שמרטי, קשקוש. אסור לו לכתוב עלי דברים בלי לשאול רשות, וזהו. ואם הוא כותב בכל זאת, אני אכה אותו. מחר בבוקר, כשגברת שרוני תצא לעבודה, ואנחנו נישאר לבד עם העוזרת הערביה מסועדה, אני אכריח אותו למחוק כל מה שכתב. זהו זה.
גברת שרוני שהיא פסיכולוגית-יועצת, או משהו כזה (היא עוברת מבית-ספר לבית-ספר ושואלת אם יש בעיות עם הילדים. אם יש בעיות, אז היא מסבירה למורים מה לעשות) לא נבהלה מן הצעקות. ממש כמו שהיא מדברת עם הילדים הבעייתיים שלה מבתי-הספר, הסבירה לי שיומן זה דבר אישי. כל אחד כותב אל עצמו, ובכלל לא מקבלים ציון על מה שכותבים. ולשום איש אסור בכלל להציץ ולראות מה אני כותב. בבקשה, עכשיו כל ילד יתיישב במקומו ושיהיה שקט. ילדים גדולים לא רבים על כל דבר קטן. ניר יכתוב ביומן שלו, ציון ביומן שלו, ואף אחד לא יעתיק מחברו.
– – –
מחר הוא יקבל מנה גם על זה. חוץ מזה, בכלל לא אכפת לי מה שהוא אומר. לא מרצוני באתי לגור בבית המפונדרק שלו. אמא שלו היתה זו שרצתה שאבוא לכאן. היא, בכבודה ובעצמה, נסעה אלי עד לבית-שאן, ודיברה עם העובדת הסוציאלית. מצידי, אני יכול חזור הביתה וחלס. לא צריך את הטובות שלו, ושל אמא שלו, ואת היומנים הטיפשיים החינוכיים שהיא מכריחה אותנו לכתוב.
ביומן כותב כל אחד אל עצמו, אמרה גברת שרוני. איזה צחוק! אני אין לי מה לספר לעצמי. שום דבר. מה לעזאזל הם רוצים ממני? למה לכל הרוחות עלי לנהל יומן? אם יומן זה דבר חינוכי, אז שתנהל לה גברת שרוני יומן בעצמה, וגמרנו. אני לא רוצה להיות חינוכי.
לקחתי את העט ביד. . . מה כותבים? כותבים על. . . איך שבאתי לכאן, או משהו כזה.
טוב, אז הנה לך, גברת שרוני, יומן לתפארת:
אני ציון כהן. נולדתי במרוקו. באתי לארץ-ישראל בגיל חצי שנה. . .
– – –
עצמי היקר, עליך לסלוח לי. לא ייאמן, אבל השעה עכשיו היא ממש שבע. אני סוגר אותך בתוך המגרה והולך לאכול. מחר אם עדיין יכריחו אותי להתעסק בדבר החינוכי הזה, אשוב לראות אם לא נחנקת לך שם בין הדפים. בינתיים, להתראות, לילה טוב. נשיקות. דרישת שלום. בכבוד רב. בברכת שנה טובה. ציון כהן."

רון-פדר, גלילה (1994), אל עצמי: סיפורו של ילד עזוב, תל אביב: הוצאת מלוא בע"מ, עמ' 10 – 14.

קטע שלישי

"והנה גם ספר הזיכרונות שלי, קראתי לעצמי בשמחה וליטפתי את הכריכה החומה, שזה זמן רב שלא נגעתי בה. דפדפתי ביומן, הצצתי באחדים מהקטעים שכתבתי בו וידעתי: לו אני יכולה לספר הכל. גם מה שקרה לי היום. הוא לא ילעג לי, לא יעיר לי הערות ביקורתיות, או ינסה לחלק לי עצות 'חכמות'. הוא רק יקשיב ויספוג בשתיקה נאמנה את המלים שאכתוב על דפיו . . ."
ברון, בתיה (1988), יומנה של ענבל, הוצאת אדר, עמ' 10

קטע רביעי

"שבת, 20 ביוני 1942
לשכמוני, כתיבה ביומן היא חוויה משונה מאוד. לא זו בלבד שלא כתבתי מעולם, אלא שנדמה לי כי לעתיד לבוא לא אני עצמי ולא מישהו זולתי נמצא עניין בהשתפכויות של תלמידה בת שלוש-עשרה. אבל בעצם אין זה משנה. יש לי חשק לכתוב ויותר מזה להשיח את לבי על כל מיני עניינים, ובאופן יסודי. נייר סבלני מבני-אדם. אמרה זו צצה במחשבתי כשאני יושבת משועממת, באחד מימי התוגה שלי, ראשי שעון על ידי, ובדיכאוני איני יודעת אם עלי לצאת או להישאר בבית. ולבסוף נשארתי במקומי, שקועה בהרהורים נוגים. כן, אמנם, הנייר סבלני. וכיוון שאין בדעתי להניח אי-פעם למישהו לקרוא במחברת בעטיפת קרטון זו הנושאת את השם היומרני 'יומן', אלא אם כן יהיה לי ביום מן הימים ידיד או ידידה שיהיו בחזקת הידיד או הידידה, קרוב לודאי שזה לא אכפת לאיש."

פרנק, אנה, יומנה של נערה, 14 ביוני 1942 – 1 באוגוסט 1944 (1992), מהדורה חדשה – הנוסח המלא, תל אביב: הוצאת קרני, עמ' 12-13 (ההדגשות במקור).

לתגובות והערות על הפעילויות ולהזמנת החוברת אפשר לפנות דרך עמוד "צרו קשר".

על הספר "זכויות או לא להיות" ועל התפיסה החינוכית שמנחה אותו, כולל קישורים לפרקים

לשיתוף והדפסה:
  • Print
  • Facebook
  • Twitter
  • email

תגיות:,

קטגוריות: מערכי פעילות

הוספת תגובה