מתוך "זכויות או לא להיות – ספר פעילויות: מדריך לכל מורה בנושא זכויות אדם", שנכתב ע"י מחלקת החינוך של האגודה ופורסם בשנת 2005, ואשר מיועד לבתי הספר העל-יסודיים ולחטיבות הביניים. להלן פרק המבוא.
מבוא: מהן זכויות האדם, ומה תפקידן בחברה שלדעתנו ראוי לחיות בה?
ד"ר נעמי יוספסברג
פרק זה יציע תפיסה של רעיון זכויות האדם, ושל תפקידן הנורמטיבי בחברה, כפי שהתגבשו במחצית השניה של המאה ה-20, אחרי מלחמת העולם השניה ובעקבותיה (בשיעורי ההיסטוריה לחטיבת הביניים ייחשפו התלמידים והתלמידות לניצני רעיון זכויות האדם). נציע להתייחס אל זכויות האדם כאל הסדר חברתי, שנשען על תפיסה מסוימת של מהות היצור האנושי – האדם – ושל החברה הראויה.
בספר זה שמנו לנו למטרה את החינוך למחויבות לזכויות האדם, המופיעות ב"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" וב"אמנה בדבר זכויות הילד", ושמוסכם שראוי שהן יכוונו את היחסים שבין אדם לשלטון ובין אדם לחברו במסגרת מדינה.
שני המסמכים הללו אינם ממצים את כל הרשימה המוסכמת של זכויות האדם. הרשימה היא דינמית, ומעת לעת נוספת זכות זו או אחרת, או נוספים מסמכים המפרטים יותר את זכויות האדם של אוכלוסיות מסוימות מוחלשות בחברות רבות, בהתאם לתובנה שמתקדמת עם הזמן, ולמציאות שטופחת בלעג על פניו של הדמיון היוצר.
גם פרק זה, המבוא לרעיון זכויות האדם, יתמקד רק בזכויות הללו ובמסגרת הזו. לא נדון בפרק זה בזכויות של בני אדם השייכים לאוכלוסיות ספציפיות, ואשר קיבלו ביטוי מפורט במסמכים מאוחרים יותר (כגון נשים, עצירים ואסירים, בני אדם עם מוגבלות, בני אדם מגזעים שונים וכיוצ"ב); ביחסים בין מדינות; ובהשפעות שיש לכוחות השוק בתוך מדינה, לגלובליזציה ולפעולת תאגידים רב-לאומיים על זכויות האדם בחברות שונות ברחבי העולם.
לכאורה, התשובה פשוטה: זכויות של בני אדם.
אולם, מה הן "זכויות"? ועל מה מדובר כאשר מדובר על "בני אדם"?
א. מהן זכויות?
לא כל מה שאנחנו אומרים עליו שהוא "זכותי" או "זכותך" – ועל הרבה דברים אנחנו אומרים שהם "זכותי" או "זכותך" – הוא אכן זכות במובן המדויק והמוגדר, שנציע כאן.
אנו נגדיר "זכות" כתביעה תקפה (כלומר, תביעה שקיבלה הכרה במערכת כללים מוסכמת) של צד א` להטיל חובה על צד ב` להתנהג כלפיו באופן מסוים.
לדוגמה: אם קנית מנוי שנתי לתאטרון שכולל שש הצגות, אז בחברה שלך, הישראלית, שיש בה הסכמה שראוי לקיים הסכמים (הסכמה זו קיבלה גם הכרה בחוקי המדינה), יש תוקף לתביעתך כלפי התיאטרון שיזמן לך שש הצגות באותה השנה. אם באותה שנה התאטרון נותן רק חמש הצגות, את/ה זכאי/ית לתבוע הצגה נוספת (או החזר כספי יחסי). מאידך, לא בטוח כלל שיש לך תביעה תקפה לראות שש הצגות טובות, בין השאר כי יש מחלוקת בשאלה: "מהי `הצגה טובה`?"
הזכות הזו, לראות שש הצגות בתמורה לכסף ששילמת עבור המנוי השנתי, היא זכות שקיימת במסגרת התקשרות ספציפית, בין התאטרון ובינך. זכויות נוספות שנולדות מהתקשרות ספציפית יכולות להיות, למשל, זכויות שונות במשחקים; זכויות הקשורות בתנאי עבודה ושכר במקום עבודה מסוים (כמו סמכויות ניהול וחתימה על מסמכים כספיים, בונוסים כספיים); זכות מגורים בדירה שכורה; זכות חנייה בשכונת המגורים; זכויות שמצויות בחוקי התעבורה, כמו זכות של רכב הצלה/ביטחון לנסוע מעל "המהירות המותרת"; זכות להשתמש במתקני חדר כושר; וזכויות הקשורות בקשרים חברתיים לא פורמליים, כמו זכויות בקשרי ידידות, כל עוד מעונינים בקשרים הללו.
ב. מהן זכויות האדם?
אנו נגדיר "זכות אדם" כזכות, שראוי שתהיה באופן שווה לכל יצורי האנוש כלפי כל יצורי האנוש, רק בגלל שהם יצורי אנוש.
"זכויות האדם" הן קבוצה נבחרת של זכויות. אלה זכויות שמייחסים להן חשיבות גבוהה, וכל אדם נחשב ראוי להן.
לשון "ראוי" בהקשר זה אינה מקרית. כפי שנראה בהמשך, לא כל החברות מכירות בפועל בזכויות האדם. התפיסה שדוגלת בזכויות האדם היא תפיסה נורמטיבית, שמצהירה על כללים שראוי שיתקיימו ביחסים שבין בני האדם במסגרת חברה, בכלל, וביחסים שבין השלטון לבין הנתונים למרותו בפרט.
ג. אילו זכויות מוכרות כזכויות האדם?
לפני יותר מ-50 שנה, ב-10 בדצמבר 1948, הכריז ארגון האומות המאוחדות (שמנה אז כמה עשרות מדינות) את "ההכרזה העולמית בדבר זכויות האדם", כאמת מידה להערכת הניהול התקין של כל שלטון בעולם.
הנסיבות ההיסטוריות – זוועות מלחמת העולם השניה – הן שהובילו את המדינות החברות בארגון האו"ם לצאת בהכרזה הזו, כפי שניתן ללמוד מהמבוא להכרזה.
כדי להבין מדוע נקבעה רשימה זו כ"רשימת זכויות האדם", אנו מציעים להתייחס אליה כנשענת על תפיסה מסוימת של "האדם", היצור האנושי באשר הוא, ועל תפיסה מסוימת של החברה שראוי לחיות בה.
מהי התפיסה של "האדם" שמצויה בבסיס רעיון זכויות האדם?
מהן ההנחות על האדם, שבבסיס הרעיון הנורמטיבי, לפיו ראוי שלכל יצורי האנוש תהיינה זכויות מסוימות, בכל מקום ובכל זמן, בכל מעגלי החיים השונים, ובכל סוגי היחסים בין אדם לבין זולתו, רק בגלל שהם יצורי אנוש? אלו מאפיינים של האדם – היצור האנושי באשר הוא – מודגשים בבסיס גישת זכויות האדם?
היצור האנושי נתפס כבעל שלושה מאפיינים:
1. בעל תבונה ורצונות
2. פגיע בגופו ובנפשו
3. מסוגל ורוצה להפעיל כוח על הזולת
נפרט כל אחד מהמאפיינים הללו:
1. היצור האנושי הוא קודם כל בעל תבונה: הוא גם רוצה וגם מסוגל לבחור לעצמו מטרות ודרכים למימושן, ומעת לעת גם לשנות את מטרותיו או את הדרכים למימושן. יש לו גם השקפה על מהם החיים הטובים, והוא רוצה לקדם אותה באמצעות השתתפות בקביעת סדר היום החברתי, לפחות במידה שהחלטות על סדר היום החברתי יכולות להשפיע עליו.
2. בנוסף, היצור האנושי פגיע בגופו ובנפשו. גופו יכול להיפגע מפציעה או ממחלה, ונפשו יכולה לחלות או להיפגע מהשפלה. פציעה או מחלה גופנית או נפשית יכולות לעכב אותו במימוש מטרותיו. אדם שלם ובריא בגופו ובנפשו מסוגל להתרכז בניהול חייו כרצונו (כל עוד הוא לא פוגע באחרים).
ליצור האנושי יש גם מה שמכונה "כבוד אנושי" (dignity). הוא מסוגל להכיר את הערך של עצמו, ולכן ניתן גם לפגוע בערך העצמי הזה.
3. המאפיין השלישי של היצור האנושי מראה שהוא לא כליל השלמות. כאשר הוא חי בחברה (וכל בני האדם חיים בחברה זו או אחרת), הוא נמצא בנסיבות אלה ואחרות בעמדות של סמכות ושל כוח להשפיע על גורלם של אחרים (ולא רק באמצעות כוח פיסי). די אם נסתכל במציאות שלנו כדי לראות דוגמאות רבות, שבהן בני אדם משתמשים בכוחם ובסמכותם כדי לקדם את האינטרסים שלהם, לעיתים קרובות על חשבון אחרים, גם אם אלה ייפגעו כתוצאה מכך. יש שיאמרו, שהיצור האנושי מטבעו הוא בעל יצר של כוח ושל שליטה באחרים, אבל אפשר גם לא להתחייב לעמדה הזו, ולטעון שלפחות כאשר האינטרסים האישיים של אדם (או האינטרסים הקבוצתיים של קבוצה) מוטלים על הכף, אז אם יש לו כוח או סמכות הוא לא יהסס לעיתים קרובות לפעול לקידומם על חשבון האינטרסים של הזולת, או הקבוצה לא תהסס לעיתים קרובות לפעול לקידום האינטרסים שלה על חשבון אינטרסים של קבוצות אחרות, בין אם הפגיעה הזו תהיה בשם אידיאולוגיה או בשם התחרות על תקציב, או תאוות כוח ושליטה כשלעצמה.
המאפיין הזה של האדם יכול לבוא לידי ביטוי יומיומי בכל מעגלי החיים החברתיים של האדם: במשפחה, בשכונה, במקום עבודה, במועדון, במפלגה, במדינה, ולענייננו גם בכיתה.
לרסן את מי שהכוח בידו/ה, היכן שיש סיכון שישתמשו בו לרעה ולפגוע ביכולתו של אדם, ובהזדמנויות שיכולות להיות לו, לנהל את חייו בהתאם לתפיסתו את החיים הטובים עבורו. ובלשון המבוא להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם: "[הואיל ו]הזלזול בזכויות האדם וביזויו הבשילו מעשים פראיים שפגעו קשה במצפונה של האנושות; ובנין עולם, שבו ייהנו כל יצורי אנוש מחירות הדיבור והאמונה ומן החירות מפחד וממחסור, יוכרז כראש שאיפותיו של כל אדם."
וביתר פירוט – איזו סביבת חיים חברתית ראוי שתהיה לאדם?
התפיסה המוסרית (כלומר, תפיסה על הראוי/ההוגן/הצודק ביחסים שבין בני אדם), שמצויה בבסיס השאיפה לחברה שמקיימת את זכויות האדם, משרטטת את החברה האנושית הראויה כסביבת-חיים, שמאפשרת לכל אדם להפעיל את תבונתו כדי לבחור לעצמו את מטרותיו ואת הדרכים להשגתן, למען מה שהוא תופס כמימושו העצמי, כל עוד הוא אינו פוגע בזולתו.
חברה שמקיימת את כל זכויות האדם היא חברה שבה:
1. כל אדם מוגן מפני אחרים/ות, כדי שלא ינצלו לרעה את כוחם/ן או את סמכותם/ן, ובכך יפגעו ביכולתו לבחור לעצמו מטרות אישיות ולפעול למימושן.
2. כל אדם מקבל חופש והזדמנויות לבחור לעצמו את מטרותיו האישיות ולפעול למימושן, וכן סביבת חיים דמוקרטית, כלומר, סביבה שיש בה חופש והזדמנות לנסות להשפיע על ההחלטות בקשר עם סדרי העדיפויות בניהול החיים בחברה, באמצעות המוסדות המשותפים של החברה.
3. כל אדם מקבל תנאי חיים, שמאפשרים לו להפנות את הזמן ואת המרץ שלו כדי לבחור לעצמו את מטרותיו ולפעול למימושן.
זכויות האדם הן רשימה של זכויות, שמדינות העולם טוענות שהן דרושות לכל יצור אנושי באשר הוא, כדי שיוכל לחיות בחברה כיצור בעל תבונה: כדי שיוכל להרגיש שיש לו ערך כיצור אנושי, וכדי שיוכל לבחור לעצמו מטרות אישיות ודרכים למימושן, להתחבר לקבוצות בעלות עניין משותף, לומר את דברו בעניינים שמצויים או שראוי שיימצאו על סדר היום בחברה שלו, וכל זאת כשהוא מוגן מפני פגיעה גופנית ונפשית מצד חזקים ממנו במעגלי החיים השונים בתוך החברה, וכשהוא מוגן גם מפני מחסור כלכלי וגופני (ככל שזה בשליטתם של בני אדם), כי אלה עלולים לעכב את התפתחותו כיצור תבוני.
נדגים את העמדה הזו בזכויות אדם אחדות:
מעבר לכך שחירות, כבוד אנושי (dignity) ושוויון נחשבים ערכי יסוד, שמלווים את כל זכויות האדם, זכויות האדם כמו חופש התנועה, חופש הנישואין, חופש לדת ומדת, וחופש לקבל ולמסור מידע נתפסות כדרושות לאדם כדי שיוכל לבחור לעצמו את מטרותיו האישיות ולפעול למימושן, בהתאם לתפיסתו מה הם חיים טובים עבורו. בהבדל מאלה, הזכות לפרטיות, הזכות לשם טוב, הזכות לא להיות משועבד לאחר והזכות להיות חופשי מעינויים ומיחס משפיל נדרשות לאדם כדי שיתפוס את עצמו בעל ערך. הפגיעה בפרטיות ובשם הטוב יוצרת תחושה של פגיעה בכבוד האנושי, תחושה של השפלה ועלבון. כך גם יחס משפיל (כולל ענישה משפילה) ועינויים, מעבר לסבל הגופני (בעינויים גופניים) והנפשי (בעינויים נפשיים). קבוצה נוספת של זכויות האדם כוללת את הזכויות הקשורות ברמת חיים נאותה (מזון, לבוש, קורת גג, טיפול רפואי בעת הצורך, ושירותים סוציאליים) ובהגנה סוציאלית. אלה מיועדות להבטיח תנאי חיים, שיאפשרו לאדם להפנות זמן ומרץ כדי לבחור לעצמו את מטרותיו ולפעול למימושן. ויש גם זכויות, שמטרתן לאפשר לאדם לנסות ולהשפיע על ההחלטות בניהול החיים בחברה שהוא חבר בה, כמו חופש הביטוי, חופש ההתאספות וההתאגדות, והזכות לבחור ולהיבחר.
כל אדם, שיש לו יותר כוח מלזולתו, בהתחשב בנסיבות (בין אם כוח פיסי ובין אם כוח מטעמים אחרים, כגון סמכות, מעמד חברתי, השתייכות לקבוצת רוב, כסף, כישרון וכיוצ"ב). זוועות מלחמת העולם השניה לימדו אותנו, שלא נוכל להרשות לעצמנו לסמוך על רצונם הטוב של בני אדם, שיש בידיהם כוח וסמכות, שיאפשרו לאחרים – חלשים מהם – את ההזדמנות לנהל את חייהם. מכאן הרעיון של זכויות האדם, שכל בעל/ת כוח וסמכות נדרש/ת לקיים.
כיום נהוג להטיל בעיקר על רשויות המדינה את החובה לדאוג לקיום זכויות האדם, משני טעמים: האחד – רשויות המדינה מרכזות בידיהן את מירב הכוח לפגוע בזכויות אלה או לשלול אותן (בין אם הכוח ניתן להן על ידי אזרחיהן, בהליך בחירות במדינות דמוקרטיות, ובין אם נלקח בכוח הזרוע על ידי שליטים טוטליטריים); והשני – יש להן האמצעים והמנגנונים ליצור את התנאים לקיום זכויות האדם ביחסים שבין אדם לחברו, ולאכוף אותן באמצעות סנקציות. לכן, כשמדברים על הפרת זכויות האדם, הכוונה היא הן לפגיעות מצד רשויות המדינה והן לפגיעות של אדם או של קבוצה כלפי פרטים או כלפי קבוצות, שרשויות המדינה נדרשות למנוע או לתקן.
לכן תמצאו בספר גם פעילויות שמטרתן להכיר את החשיבה על הדילמות, שמתעוררות במקרים של התנגשויות כאלה, ולתרגל אותה.
ניתן להבחין בין שני סוגי מנגנונים פורמליים לשמירה על זכויות האדם: המנגנון שלרשות המדינה הבודדת, לשמירה על זכויות האדם בתוך גבולותיה, והמנגנון הבינלאומי.
בתוך המדינה, שלוש הרשויות (המחוקקת, המבצעת והשופטת), כל אחת בתחום סמכויותיה, נדרשות לשמור על זכויות האדם, ביחסים שבין אדם לחברו במעגלי החיים השונים, וביחסים שבין האזרח/ית או התושב/ת לבין רשויות המדינה, באמצעות חקיקה, ניטור ואכיפה.
בזירה הבינלאומית, הנחת היסוד היא שזכויות האדם הן אוניברסליות, שכל אדם באשר הוא אדם ראוי שיהיה זכאי להן, בכל חברה שמאכלסת את עולמנו (טענה זו על ה"ראוי" אינה חפה ממחלוקת. ראו תיאור המחלוקת בשאלת האוניברסליות של זכויות האדם אצל קאופמן, א. (2001), זכויות אדם במערכת הבינלאומית, ספריית "אוניברסיטה משודרת", תל-אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, במיוחד פרק יג`). זכויות האדם נחשבות, איפוא, אמת מידה אוניברסלית, שבאמצעותה מעריכים את ההתנהגות של כל שלטון בעולם כלפי מי שנתונים לשליטתו, ונוקטים פעולות שונות במקרה שמעריכים שזכויות האדם הופרו (החל מגינוי, דרך סנקציות כלכליות, ועד התערבות צבאית). יהיו מעשיו של משטר בתוך גבולותיו אשר יהיו, ובלבד שיקיים – כמינימום – את זכויות האדם לסוגיהן השונים (במגבלת היכולת הכלכלית של המדינה כשמדובר בזכויות הכלכליות, ותוך לקיחה בחשבון את הצורך למצוא איזונים בין זכויות כפי שתואר לעיל).
האמנות שחוברו החל מהמחצית השניה של המאה ה-20, בעקבות ההכרזה העולמית בדבר זכויות האדם, ומסמכים שנלווים להן, הם שמגדירים את הנורמות, שלפיהן ראוי לכל משטר לנהוג כלפי מי שנתונים לשליטתו.
דמוקרטיה אינה זהה לזכויות האדם. דמוקרטיה היא צורה מסוימת של משטר (כלומר, ארגון מסוים של המוסדות העיקריים של החברה לצורך הפעלה של הסמכות המשותפת והציבורית על חברי החברה). אנו נגדיר "דמוקרטיה" כמשטר, שבו הכל שותפים לקבלת ההכרעות שעל סדר היום בעניינים של המרחב הציבורי, שעשויים להשפיע על חייהם במסגרת החברה הזו.
על רקע ההגדרה הזו, זכויות האדם קשורות אל דמוקרטיה בשתי דרכים:
1. כפי שנאמר לעיל (בסעיף "איזו סביבת חיים חברתית ראוי שתהיה לאדם?"), חלק מזכויות האדם מקבל את צידוקו מהרצון של האדם להשפיע על ההחלטות הקשורות בניהול החיים בחברה, לפחות אותן החלטות שעשויות להשפיע על יכולתו לנהל את חייו בהתאם למטרותיו. אלה הן, למשל, חופש הדיעה והביטוי, החופש לקבל ולמסור מידע, חופש ההתאספות וההתאגדות, והחופש לבחור ולהיבחר. משטרים שאינם דמוקרטיים – משטרים שבהם אדם אחד או קבוצה אחת ירצו להיות הקובעים היחידים של סדר היום החברתי – מאופיינים, בין השאר, בשלילת הזכויות הללו. מההיבט הזה קל לראות מדוע מי שאוחזים ברעיון של זכויות האדם יעדיפו את המשטר הדמוקרטי על פני משטרים אחרים (למשל חברות שנשלטות על ידי שליט יחיד או על ידי מפלגה אחת, בלא יכולת להחליפם בבחירות כלליות).
2. הליך קבלת ההחלטות בדמוקרטיה בת זמננו אינו מסתפק בעקרון של "הרוב קובע" (יש המכנים דמוקרטיה שבה שולט העיקרון הזה "דמוקרטיה פורמלית"). הרוב עלול לרצות להפעיל את כוח היתר שלו על קבוצות חלשות ממנו, לתועלתו החומרית או כדי לקדם ערכים מסוימים שהוא מצדד בהם, ולכן מוטלות עליו מגבלות. ההכרעה שלו תהיה תקפה רק אם החלטותיו אינן פוגעות בזכות כלשהי מרשימת זכויות האדם (יש המכנים דמוקרטיה שבה שולט העיקרון הזה "דמוקרטיה מהותית"). אילוץ זה בא, איפוא, להבטיח את זכויות האדם של פרטים מוחלשים ושל קבוצות מוחלשות בחברה, שאין בידם הכוח להבטיח את סביבת החיים ואת תנאי החיים שנחשבים הולמים יצור בעל תבונה, המבקש לנהל את חייו בהתאם לתפיסתו את החיים הטובים. כפי שאמרנו לעיל (בסעיף "מהם מנגנוני השמירה על זכויות האדם?"), חברה ההולמת את חייהם של יצורי אנוש היא חברה המקיימת לפחות – כמינימום – את זכויות האדם של כל מי שמצוי בתחומה, בלא כל הפליה.
להקשר זה יפה האמרה המיוחסת לאלברט אינשטיין, ש"שלטון דמוקרטי אמיתי הוא אותו שלטון, המותיר בידי האדם מספיק חופש, ובו בזמן דואג לכך שלא ייעשה שימוש רע בחופש הזה".
בסדנאות על זכויות האדם, שמקיימת מחלקת החינוך של האגודה לזכויות האזרח בישראל, נתקלנו לא אחת בשתי טעויות:
1. יש המזהים את זכויות האדם עם חוקי המדינה. לא אחת שמענו בדיונים מי מהמשתתפים אומר לזולתו: "יש חוק", כטענה שמטרתה להוכיח שמדינה מסוימת מקיימת את זכות האדם שבמוקד הדיון.
ראוי להבחין בין זכויות האדם לבין חוקי מדינה. המדינה אינה המקור של זכויות האדם. אלה שייכות לכל יצורי האנוש מעצם היותם יצורי אנוש, בכל מקום ובכל זמן. חוקי המדינה הם אחת הדרכים לממש את זכויות האדם (דרכים נוספות, ראינו לעיל, הן ניטור ואכיפה של החוקים, בין השאר באמצעות בתי המשפט). חברה אידיאלית, שמקיימת את כל זכויות האדם (או פוגעת בהן מעט ככל האפשר כאשר הן מתנגשות עם זכויות אדם אחרות, או עם אינטרסים או ערכים קולקטיביים), אינה זקוקה – עקרונית – לחוקים (ולאכיפתם) כדי להבטיח זאת. אך במציאות, שבה יצורי אנוש מפעילים את כוחם כלפי חלשים מהם, לקידום ענייניהם או כדי לספק יצר של כוח, חוקים הם אחת הדרכים להבטיח את קיומן של זכויות האדם. בשום אופן אין לזהות אותם עם זכויות האדם.
2. יש הטוענים, שראוי לתת לבני אדם את זכויות האדם שלהם רק אם ימלאו חובות מסוימות. שמענו לעיתים קרובות את האמירה: "זכויות האדם תלויות בחובות".
בהקשר זה ראוי להבחין בין זכויות שנוצרות מתוקף התקשרויות ספציפיות לבין זכויות האדם (ראו לעיל בסעיף "מהן זכויות האדם?"). אכן, זכויות שנוצרות מתוקף התקשרויות ספציפיות יכולות להיות מותנות בחובות (תלוי בפרטי ההתקשרות), אך לא כן זכויות האדם. אלה נתונות לכל אדם באשר הוא, בלא תנאי. אמנם, בנסיבות מסוימות תתכן פגיעה בזכויות האדם עקב הפרת חובה שבחוק. דוגמה מובהקת היא שלילת חופש התנועה מאסירים, מעצם השמתם במאסר, אך אין פירושו שלילת כל זכויות האדם שלהם רק מפני שנמצאו אשמים בהפרת חובה שבחוק המצדיקה את מאסרם, או אף בפגיעה אכזרית בזכויות האדם של זולתם, כי גם אסירים נחשבים יצורי אנוש, הזכאים, למשל, לתנאי כליאה הולמים (הכוללים מיטה וטיפול רפואי), וליחס שאינו משפיל (ראו באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל – www.acri.org.il – על מגוון זכויות האדם של אסירים ושל עצירים (ניתן להגיע לרשימה מרוכזת באמצעות מנוע החיפוש הפנימי).
גם בית הספר הוא סביבה, שיש בה בני אדם שיכולים להיות ביחסי כוח זה עם זה, ולכן ראוי להתייחס גם אליו מהפרספקטיבה של זכויות האדם.
עם זאת, הצענו לעיל את ההבחנה בין זכויות שתוקפן בא להן מהתקשרויות ספציפיות, ובין זכויות האדם, שיש לכל יצור אנושי באשר הוא. הבחנה זו יפה גם ליחסים בין בני אדם השוהים יחד בבית הספר.
תלמידים ותלמידות יכולים להיות קשורים זה עם זו, או עם מורה, או עם הנהלת בית הספר, בקשרים מתוך הסכמים, שכוללים את חובותיהם ואת זכויותיהם, כתלמידים.
גמול מיוחד שניתן לתלמיד או לתלמידה על עזרה לחבר או לחברה בכיתה, או על התגייסות למבצע ניקיון בבית הספר – אלה זכויות שמותנות במעשים מסוימים של התלמיד ושל התלמידה, וייחשבו זכויות מתוקף התקשרויות ספציפיות. גם חברות פעילה במועצת התלמידים יכולה להיות מלווה בזכויות מסוימות, שאין לשאר התלמידים והתלמידות בבית הספר.
אין בין אלה ובין זכויות האדם ולא כלום.
לעומת זאת, לכל ילד וילדה, בכל מקום בבית הספר, ובכל סוג פעילות, יש זכויות-אדם מול מי שחזקים מהם בנסיבות אלה או אחרות (חזקים הן מבחינה פיסית והן מתוקף סמכות ומעמד), ועלולים לנצל לרעה את כוחם. לילד/ה יש הזכות לא להיות מושפל/ת (זכותו/ה לכבוד אנושי); הזכות לפרטיות קיימת גם בבית הספר (כך שאין לחטט בתיקו/ה, למשל); יש לאפשר לו/ה חופש ביטוי (במגבלות הזכות לשם טוב של הזולת וזכותו לפרטיות, למשל); אין לפגוע בזכותו/ה להליך הוגן, במקרה של בירור התנהגות שחשודה כחורגת מהנורמה המקובלת בבית הספר או מנורמה שמצאה את ביטוייה בחוק; ויש לקיים את זכויותיו/יה לביטחון אישי ולשלמות הגוף (מול בריונות של אחרים), לטיפול רפואי ולשאר הזכויות המפורטות באמנה בדבר זכויות הילד, שנסבה על ילדים עד גיל 18.
כמובן, הזכויות הללו אינן מוחלטות, ויש לאזן לעיתים ביניהן לבין זכויות אדם אחרות, או ביניהן לבין אינטרסים וערכים קולקטיביים של בית הספר, אך זאת באופן שימזער ככל האפשר את הפגיעה בהן.
הנקודה החשובה היא, שמנקודת המבט של מי שמחויבים לזכויות האדם, התלמיד והתלמידה בבית הספר הם קודם כל יצורי אנוש, ורק אחר כך תלמיד או תלמידה.
"ומה עם הזכויות שלי?" – קריאה זו חוזרת ונשנית מפי כל מורה כאשר מדברים על זכויות הילד ועל זכויות התלמיד, במיוחד במקומותינו, עם הירידה ב"סמכות המורית" ועם התגברות אירועים של אלימות ושל זלזול מצד תלמידים ומצד הורים.
זכויות של מורה מתוקף התקשרויות ספציפיות יכולות להיות, למשל, זכויות הקשורות בהסכמי עבודה, כגון הזכות לשבתון (שאין לכל העובדים במשק, אלא רק לעובדי הוראה, מתוקף הסכמים ביניהם לבין מעסיקיהם), הזכות לגמול עבור השתלמויות, הזכות לגמול עבור תפקיד של "ריכוז מקצוע" או "ריכוז שכבה", וכיוצא באלה זכויות, שרובן קשורות גם בתנאים מסוימים שעל המורה למלא.
לעומת זאת, לכל מורה, בכל מקום בבית הספר, ובכל סוג פעילות, יש זכויות-אדם. זכותו של המורה לא להיות מושפל (זכותו לכבוד אנושי); יש לאפשר לו/ה חופש ביטוי (במגבלות הזכות לשם טוב של הזולת וזכותו לפרטיות, למשל); אין לפגוע בזכותו/ה להליך הוגן, במקרה של בירור התנהגות שחשודה כחורגת מהנורמה המקובלת בבית הספר או מנורמה שמצאה את ביטוייה בחוק; ויש לקיים את זכויותיו/ה לביטחון אישי ולשלמות הגוף (מול בריונות של אחרים), למנוחה ולפנאי (מול מי שמבקשים לברר אתו עניין מסוים בטלפון דווקא בחצות או בערב שבת, למשל), ולשאר הזכויות המפורטות בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובאמנות השונות המפרטות את הזכויות.
כמובן, הזכויות הללו אינן מוחלטות, ויש לאזן לעיתים ביניהן ובין זכויות אדם אחרות, או ביניהן ובין אינטרסים וערכים קולקטיביים של בית הספר, אך זאת באופן שימזער ככל האפשר את הפגיעה בהן.
על הספר "זכויות או לא להיות" ועל התפיסה החינוכית שמנחה אותו, כולל קישורים לפרקים
