האם רצוי לכלול את הזכויות הכלכליות והחברתיות בחוקה?

פורסם בתאריך 18 במאי 2008

מאת ד"ר נעמי יוספסברג. פרק ד' מתוך הקובץ "זכויות חברתיות – מציאות ואתגרים" (2008). גרסה לא סופית.

כאשר מדינת ישראל חתמה על האמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, ואשררה את חתימתה, היא התחייבה, בין השאר, "לפעול, הן במאמציה היא, הן בסיוע ובשיתוף פעולה בינלאומיים, במיוחד בתחומי הכלכלה והטכניקה, עד כדי מירב המקורות העומדים לרשותה, למען הבטח, בשלבים, את השימוש המלא בזכויות שהוכרו באמנה זו בכל האמצעים המתאימים, ובמיוחד אימוצם של אמצעי תחיקה" (סעיף 2(1)).

ואכן, בישראל יש היום קבוצה רחבה של חוקים, שנחקקו מאז קום המדינה. חלקם נכנסו לתוקף עוד קודם שנוצרה האמנה (1966), קל וחומר לפני שישראל חתמה עליה ואשררה את חתימתה (1991). החוקים קשורים באספקת השירותים שמדינת הרווחה מבקשת לספק לאזרחיה, ושמותיהם מזכירים ברובם את רשימת הזכויות החברתיות, שמופיעות כבר בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משנת 1948.

למרות זאת, מאז אמצע שנות השמונים של המאה העשרים חלה בישראל (כמו גם במדינות-רווחה אחרות בעולם המערבי) מה שמכנים חוקרים "נסיגה של מדינת הרווחה". בישראל הגיע התהליך לשיאו עם השקת מדיניות הממשלה ב-2003 תחת הכותרת "תוכנית להבראת כלכלת ישראל".

כתוצאה מכך, גדלו הפערים החברתיים בישראל בשיעור ניכר, עד למצב בו היא נחשבת למובילה בשיעור אי-השוויון בקרב המדינות הדמוקרטיות המפותחות.

נשאלת השאלה מהי השפעתם של הרשות המחוקקת מזה ובית המשפט מזה על שיעור הפערים הכלכליים-חברתיים, למרות החקיקה החברתית הנרחבת. בכך עוסק המשך הפרק, בקובץ המצורף.