"כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים כדרוש וזכות לביטחון במקרה של אבטלה, מחלה, אי כושר לעבודה, אילמון, זיקנה או מחסור אחר בנסיבות שאינן תלויות בו."

מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, סעיף כ"ה

דומה שמבין שלל זכויות האדם, הזכות לקיום בכבוד מעלה קשיים גדולים במיוחד. מהו למעשה "קיום בכבוד"? כיצד יש לקבוע כי רמת חיים מסוימת מצויה מתחת לרף הקיום בכבוד? האם קיום בכבוד הוא דבר מה אבסולוטי, או שמשמעותו משתנה ממדינה למדינה ומתקופה לתקופה?

מהגדרת הזכות לקיום בכבוד (ראו לעיל) משתמע שהיא מחייבת את המדינה להגן על האזרחים מפני מחסור חומרי – רעב, מקום מגורים, לבוש וכיוצא בזה. עם זאת, אפילו בהגדרה פשוטה זו צצים מיד סימני שאלה: האם התביעה לקיום בכבוד כוללת בהכרח חיבור לחשמל ולמים? האם על המדינה לספק את המינימום ההכרחי הדרוש – קורת גג מעל לראש ותו לא – או שעליה לדאוג לקיום ראוי ביחס למצב בקרב כלל האוכלוסייה?

ארגונים חברתיים רבים מסרבים לקבל את הגדרת המינימום ההכרחי והמחסור החומרי, וטוענים כי חובתה של המדינה רחבה יותר. לפי תפיסה זו, הזכות לקיום בכבוד כוללת זכויות נוספות מאלו הבסיסיות, דוגמת הזכות לחינוך ולתרבות. כדי שיוכל אדם להתקיים בכבוד לא די בכך שתהיה קורת גג מעל לראשו ופיסת לחם בצלחתו, אלא שעליו להיות מסוגל לכתוב ולקרוא, לפתח את עולמו הרוחני ואת יכולותיו. למעשה, השאלה שבמוקד הדיון היא איזו הגדרה אנו בוחרים להעניק למונח "רמת חיים נאותה" שמופיע בהצהרת זכויות האדם. יש הטוענים כי המילה "נאותה" מתייחסת לרף בסיסי המאפשר קיום, ויש הטוענים כי קיום בכבוד של האדם, בשונה מזה של בעל החיים, מחייב התייחסות לממדים אחרים זולת מזון ובריאות פיזית.

הזכות לקיום בכבוד – 2006

למערכי שיעור בנושא הזכות לכבוד