החל משנת 1988 ואילך חלה בישראל מהפכה ביחס לבעלות ובעלי זהות מינית מגוונת, שאינה הטרוסקסואלית: לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים. השינוי החל בביטול העבירה בחוק העונשין לגבי משכב זכר (1988) נמשך בתיקון חוק שוויון הזדמנויות בעבודה (1992) שאוסר על אפלייה בעבודה על רקע נטייה מינית, והמשיך בשורה של חוקים, פסיקות בית המשפט ושינויי מדיניות המשווים את מרבית התנאים של אזרחים בעלי נטיות מיניות באשר הן, נכון לשנת 2009. את המהפכה הפורמאלית ליווה גם שינוי מהותי ביחס הציבורי: יותר ויותר אנשי ציבור יצאו מהארון וזכו לליגטימציה. מאות אלפי אנשים השתתפו במצעדי הגאווה השונים. הוקמו מרכזי תמיכה לקבוצות גאווה שונות, והחלו לצאת מהארון לסביות והומואים מקהילות שונות, כגון דתיים יהודים ומוסלמים.

יחד עם זאת, הזכות לשוויון לפי נטייה מינית עדיין רחוקה ממימוש מלא: עדיין אחת הקללות הנפוצות ביותר בבתי ספר הוא 'הומו', ועדיין בקבוצות רבות באוכלוסייה נטייה מינית שאיננה הטרוסקסואלית נחשבת לקלון, או אף לחטא חמור. שורשיו של היחס המפלה לנטייה החד-מינית נטועים עמוק בתרבות ובדתות השונות, ויש הטוענים כי שוויון להומוסקסואלים נעצר בגבולות תל אביב.

למערכי שיעור בנושא זכויות להט"ב.