"כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה, לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש ושיכון." מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, סעיף כה.
בית הוא מקום של אינטימיות, של ביטחון, של פרטיות, ומהווה מרחב לצמיחה וליצירה. הצורך האנושי במקום מוגן ובטוח הוא אולי מן הצרכים היסודיים ביותר. לפיכך, מפתיע לגלות שבשונה מזכויות אחרות, שחשיבותן כמעט מובנת מאליה, הביטוי "הזכות לדיור" גורם לעתים להרמת גבה. מדוע קל יותר לקבל את הרעיון שלכל אדם זכות להתהלך חופשי או זכות להפגין, וקשה לקבל שיש לו או לה זכות לדיור? מדוע קל להבין שבריאות היא זכות אדם ולא מצרך, ולכן חובה להבטיח טיפול רפואי ותרופות גם למי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו/ה, אך קשה יותר להבין שגם דיור הוא זכות אדם – ולא רק נדל"ן – ולכן יש להבטיח קורת גג נאותה גם למי שאין ידו/ה משגת ושאינו יכול לעמוד בעלויות הדיור בשוק הפרטי?
לעתים, הזכות לדיור מתנגשת עם זכות אחרת כגון הזכות לקניין פרטי, או עם אינטרסים כלכליים. מימוש של הזכות לדיור עשוי להגביל "כרישי נדל"ן", בעלי בתים או גופים פיננסיים, ואולי משום כך יש מי שמנסה להדיר את נושא הדיור משיח זכויות האדם, ולמנוע את השפעתה של הזכות לדיור על המשפט ועל כללי המשחק בשוק החופשי. בעידן שבו זכות הקניין זוכה להכרה גדולה יותר מההכרה בזכויות החברתיות, קל להבין מדוע רבים ממהרים להגן על זכותם של בעלי הדירות לנקוב בערך הנכס, ולא על זכותו של השוכר לדיור בר קיימא.
למערכי פעילות בנושא הזכות לדיור
