האם באמת שורר שוויון במדינת ישראל על כל היבטיו?
"כל בני האדם נבראו שווים"– לכאורה, משפט זה, המבטא את העיקרון הבסיסי של שוויון בין כל בני האדם, נראה לנו מובן מאליו. הוא מבוסס על אמונות דתיות, על עקרונות מוסר אוניברסליים, על אמנות בין־לאומיות ועל חקיקה. אך הגם שיש הסכמה רחבה לגבי תוכנו, בפועל, הוא רחוק מלהיות מיושם.
לאחר שנחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קבעו שורה של פסקי דין כי הזכות לשוויון היא זכות חוקתית הנגזרת מהזכות לכבוד; אולם שישים ושתיים שנה לאחר הקמת המדינה עדיין אין בישראל עיגון חוקתי מפורש לזכות לשוויון. מדינה המבקשת לנהוג בשוויון אמורה להקצות את משאביה בהוגנות, ואף לפעול במרץ לסגירת פערים חברתיים בקרבּהּ.
במדינת ישראל שוררת אפליה חמורה בהקצאת משאבים על רקע לאומי – אזרחים ערבים סובלים מאפליה בקבלה למקומות עבודה, בתקציבי חינוך, בשירותי רווחה ובתשתית המוניציפלית. בחלק מהמקרים מדובר באפליה ממוסדת, המתבטאת בחקיקה ובמדיניות המעניקה עדיפות לאזרחים יהודים. אלא שבמקרים רבים הפגיעה בשוויון איננה תוצר של החלטה ממסדית; בצד האפליה הממוסדת הגלויה, רווחת בחברה אפליה סמויה שנובעת מהשתרשות נורמות וערכים בלתי דמוקרטיים.
למה לא מכניסים אותו?
נדגים זאת בתחום התעסוקה: אפליה הופכת לסמויה כאשר קריטריון מבדיל שמפלה, כמו לאום, מגדר או צבע עור, אינו מהווה שיקול לבחירת מועמד לעבודה, אך במקומו מופיע קריטריון רלוונטי ואובייקטיבי לכאורה כמו: שירות צבאי, היכרות עם מערכות ביורוקרטיות, וכיוצא בזה. בדומה לכך, נשים סובלות מאפליה מתמשכת בקבלה לעבודה, באפשרויות הקידום ובתנאי השכר, וזאת בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
במדינת ישראל מתנהל ויכוח מתמשך בשאלות סביב נושא השוויון, אכיפתו, התנאים הדרושים להשגתו ובשאלות יסוד כמו מהי מידת הסתירה שבין הזכות לשוויון לבין הגדרת המדינה כיהודית. המפגש הנוכחי מבקש לעורר דיון על סוגיית השוויון בחברה הישראלית, אך התשובות הסופיות אינן מוכתבות מראש, והתלמידים מוזמנים לגבש עמדה אישית בסוגיות של שוויון ושל אי־שוויון. תפקידו של המורה הוא לאתגר כל העת את הנחות היסוד של התלמיד, בין שהוא חותר לשוויון מוחלט בהקצאת המשאבים ובין שהוא מצדד בהקצאת משאבים בלתי שוויונית.
מערך הפעילויות ניתן להורדה בגירסת הדפסה כאן, ומצגת פאוורפוינט בנושא ניתנת לצפייה ולהורדה כאן.
