הזכות השווה לביטוי תרבותי

פורסם בתאריך 26 באוקטובר 2016

pasted image 0

"ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" (ר' יהודה הלוי)

בפוסט מרגש וחשוב כותבת המוסיקאית רקפת אמסלם על יחסה לריבוי התרבויות בישראל, ההופכות חלק מזהותה ומתהליך היצירה שלה.

"אני גם וגם וגם – אוהבת את השפה העברית במיוחד באותיותיה הגרוניות ח' ו ע', מתרגשת לשמע השפה הערבית ואוהבת לכתוב אותה באותיותיה המסתלסלות והחמות, מתפעלת מן השפה המרוקאית מהעושר שלה והצבעוניות, מתגעגעת לסבתי האשכנזיה שאהבה אותי וטיפחה אותי כששומעת את שפת האידיש. אוהבת את לד זפלין כששומעת "Stairway to Heaven" ובוכה כששומעת את היצירה April של סגול כהה. לבי מתרחב לשמע השיר של פאיזה אחמד Sit El-Habaib ונזכרת בתמונתה של סבתי הספרדייה השחורה הפשוטה וטובת הלב. מתפעלת מילדי המשפחה החרדית שלי מחוכמתם, ושמחת החיים שלהם ואוהבת לבקר את משפחתי המרוקאית בערב שישי. מרגישה בבית בכפר עוספיא אצל חברתי עולה – יא חביבתי, ומנהלת שיחות נפש עם חברותיי האנתרופסופיות. עורי מצטמרר לשמע ניגונו האשכנזי של אבי היקר בצלילי כינור נדירים, בוכה וצוחקת כשקוראת את שירת המשוררות המדהימות אליהן נחשפתי בשנה האחרונה איריס אליה כהן סהר עדס ד"ר צילה זן-בר צור חלי ראובן Sigalit Banai Yonit Palomba Naaman Claris Harbon Shira Ohayon  המביאות עולמות נשיים מורכבים ועמוקים ומתפעלת מעשייתן הנדירה של Shula Keshet ו Carmen Elmakiyes  ועוד נשים נפלאות מ"בית אחותי" – למען נשים בישראל. אני ממוצא אשכנזי ומזרחי מן שילוב שכזה וחיבורים של מזרח ומערב – נולדתי בישראל של שנות ה-70 וזיכרונותיי הם זכרונות של גם וגם וגם. שנים הזהות הזו בלבלה לי את הצורה – היום היא מנוף לחיבורים בעשייה המוזיקלית שלי. מנוף לחיבורים בין אידיש למרוקאית, בין עברית לערבית, בין גברים לנשים, בין חילוניים לדתיים, בין ישן לחדש, זו מן עשייה שכזו הדורשת התמדה, התעקשות, זו התחייבות לשפה של אהבה של חיבור בלי פירוד ואלימות. מרשה לעצמי להיות גם וגם וגם. מרשה לעצמי לחבר, לאהוב, ליצור מתוך המזרח והמערב, מתוך היותי בת אדם. מקדישה את השיר יידישע מאמע באידיש ובמרוקאית – מן חיבור שכזה ולהביא מסר של פיוס ואחווה בחברה הישראלית כי אנחנו לא באמת כל כך רחוקים"

נראה על פניו כי חזון מעשיר זה יכול  היה להיות נחלת כל אחד ואחת מאתנו, בין כיוצרים ובין "כצרכני תרבות" וכי מערכת החינוך הייתה יכולה לאמץ אותו כלשונו, אך בפועל המצב שונה.

כבר שנים רבות אנו עדים בחברה הישראלית לדיון ציבורי  סוער אודות הזכות השווה לביטוי תרבותי. קבוצות שונות בחברה טוענות לקיפוח מתמשך בחלוקת המשאבים הסימבולים והחומריים הניתנים לאזרחי המדינה לבטא את מחשבותיהם, רעיונותיהם, הנרטיבים ההיסטוריים שלהם ועוד. לעמדות אלו סימוכין ברורים במחקר הסוציולוגי, החינוכי והפוליטי. ראוי לציון בהקשר זה את הדו"ח שהוגש למשרד התרבות בשנת 2011 על-ידי קואליציית הארגונים "ליבי במזרח" – הקואליציה להקצאה שוויונית של משאבי התרבות בישראל":

דוח זה מופנה למשרד התרבות בישראל ומבקש לטעון את דבר קיומה של אפליה מבנית ותקציבית כלפי תרבות מזרחית על כל גווניה ומופעיה בחברה הישראלית. הדוח יפרוש בפני הקוראות/ים את מנגנון האפליה כלפי תרבות מזרחית בישראל בשנת 2009, שבא לידי ביטוי בהקצאה תקציבית לא שוויונית כלפי תרבות מזרחית"[1].

במחקר זה הוצגו נתונים על אפליה בייצוג מזרחים במדורי מנהל התרבות[2]:

הרכבי הייצוג של המדורים  במנהל התרבות – איוש לפי ניתוח אתני ולאומי

תיאטרון מוסיקה מחול קולנוע אמנות פלסטית ספרות ושירה מורשת עדות
אשכנזים 80% 77% 100% 68% 100% 100% 34%
מזרחים 20% 23% 0% 19% 0% 0% 66%
אתיופים 0% 0% 0% 4% 0% 0% 0%
ערבים 0% 0% 0% 9% 0% 0% 0%

 

אל מול הנתונים המחקריים, יש הטוענים לקיום קיפוח חריף ומכוון בין הזכות לביטוי  של יוצאי מדינות המזרח, הפריפריה והמיעוט הפלסטיני, לבין יוצאי מדינות אשכנז ויישובי המרכז.  יש הטוענים כי קיפוח זה הוא נחלת העבר ואנו עדים לשרידיו האחרונים, ויש הפועלים להכחיש את קיומו, גם אל מול המחקרים הנ"ל. גם על האמצעים להתמודדות עם הקיפוח בזכות התרבותית לביטוי קיימת מחלוקת. היא נמצאת בדרך כלל על הרצף שבין קריאה והתארגנות לפעילות חברתית פוליטית עיקשת נגד האפליה, לבין קריאה להתמודד נגדה על ידי יצירה אישית וקבוצתית אלטרנטיבית של הקבוצות המופלות בתקווה שיצירה זו תשנה בפועל את יחסי הכוח ואי השוויון בין הקבוצות התרבותיות השונות, לבין ההצעה להקדיש את מרכז תשומת הלב ליצירה חדשה המשלבת ביניהן על בסיס שוויוני.

אסטרטגיה נוספת מוצעת היא של התמסרות פסיבית לתהליכים מקריים אשר יקבעו את עתידן של התרבויות השונות[3].

הוויכוח בנושא חשוב זה גולש לעיתים לאלימות מילולית, לביטויים גזעניים, ולביטויי שנאה אישיים ובין קבוצתיים. אלא שגם ההיפך מתרחש ולעיתים הלגיטימיות של טיעונים ואמירות שונות נחסמים בשם המאבק בגזענות והאלימות המילולית, גם אם אינם כאלו. במצבים אלו כל הזמנה להבחנה בין תרבות גבוהה לנמוכה, נפסלת בשם הגזענות, גם אם אינה כזו.

השפעה מיוחדת יש לדיון זה על היחסים בין המיעוט הפלסטיני והרוב היהודי. המחלוקת התרבותית הופכת בהקשר זה חלק מהמחלוקת הלאומית ויצירות פלסטיניות בעלות איכויות גבוהות נפסלות מאחר ומחבריהן שייכים לקבוצת המיעוט הלאומי הנמצאת בסכסוך עם הרוב היהודי. (ניתן להדגים מצב זה בדיון שהתקיים על השמעת יצירותיו של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש בגלי צה"ל בהווה והוראתו בתכנית הלימודים בעבר).

כדי לשמור על חופש הביטוי, לקדם שוויון בין הקבוצות התרבותיות השונות ולהיאבק בגזענות, יש איפה ולהבהיר את סוגיית חופש הביטוי בחברה רב תרבותית ולקדם את ההבחנות בין מצבי אפליה תרבותית לבין אפליה מדומה, ובין ביטויי גזענות אותם יש למנוע לביטויים הנחשבים גזעניים והם למעשה אמצעים  לשלילת ביטוי.

פוסט זה יוקדש להבהרות אלו בתקווה שיסייע בקידום השוויון הבין תרבותי, המאבק בגזענות וההגנה על חופש הביטוי. בשל קוצר היריעה, יהיה זה דיון ראשוני בלבד[4].

 *  *  *

שלוש הנחות יסוד מרכזיות עומדות בבסיס המחלוקת הבין תרבותית, לכל אחת מהן השלכות על מעמד הזכות לביטוי תרבותי:

  1. יש הטוענים כי ניתן לדרג באופן "אוביקטיבי" בין תרבות גבוהה לנמוכה, וזו חופפת לקבוצות  האתניות השונות.
  2. יש הטוענים כי ניתן לדרג בין תרבות גבוהה לנחותה, אך זו איננה חופפת לחלוקה בין הקבוצות האתניות. בכל קבוצה תרבותית יש ביטויים לתרבות גבוהה ולתרבות נמוכה.
  3. לא ניתן לדרג בין תרבות גבוהה לנחותה , יש ערך שווה לכל התרבויות ולכל הביטויים שלהם.

לכל הנחה השלכות על התביעה לשוויון בין תרבותי ועל השימוש האפשרי בתרבות להצדקת גזענות מחד ולמאבק בה, מאידך.

הנחה ראשונה: ניתן לדרג באופן "אוביקטיבי" בין תרבות גבוהה לנמוכה, וזו חופפת לקבוצות האתניות והלאומיות השונות.

על הנחת יסוד זו מבוססות לרוב עמדות גזעניות וכן נעשה בה שימוש לחסימת ביטוי חופשי במצבים שאינם ניתנים להצדקה. ניתן לכנותה בתנאים מסוימים, גזענות תרבותית.

מהי גזענות ומהי הגזעה תרבותית ?

על מושג הגזענות הביולוגי ועל המשמעות המקובלת של מושג הגזענות ניתן ללמוד מההגדרה המופיעה בוויקיפדיה:

"גִּזְעָנוּת היא השקפת עולם הגורסת כי בקרב בני אדם מתקיים קשר בין מוצא ביולוגי (סממנים גופניים המעידים על מוצא כזה) מחד, לבין תכונות אופי וכישורים קוגניטיביים, מאידך. ברוב המקרים משתמעת מהגישה גם עליונותה של קבוצה אחת על האחרת, והיא משמשת צידוק למעשים ולהתבטאויות שעיקרם העדפה של קבוצה אחת על האחרת".

על פי הגדרה זו, לתופעת הגזענות מספר מאפיינים עיקריים:

  1. קשר בין מוצא ביולוגי לתכונות אופי.
  2. ייחוס תכונות אופי קולקטיביות לחברי קבוצת הגזע והצגת התכונות כ"נתונים טבעיים שאינם ניתנים לשינוי".
  3. ייחוס נחיתות לקבוצת הגזע.
  4. שלילת זכויות המנומקת ע"י הנחיתות המתוארת.

מושג "הַגְזָעָה" (racialization) הוגדר על ידי פרופ' יהודה שנהב[5]:

"הַגְזָעָה  הינה פעולה של דִמְיוּן אנושי באמצעות מאפיינים ביולוגיים (למשל: צבע עור, אורכו או רוחבו של האף או גודל השדיים), חברתיים (למשל: עוני, ארץ מוצא ומעמד חברתי) או תרבותיים (למשל: דתיות או גודל משפחה), ושימוש במאפיינים אלו, שנתפסים כ"טבעיים" ובלתי משתנים, כדי להעניק לגיטימציה להיררכיות בין קבוצות ואנשים".

הגזענות התרבותית פועלת בדומה לגזענות המקורית ולמושג ההגזעה שפותח מאוחר יותר. היא מניחה קיום של תרבות משותפת לבעלי מאפיינים פיזיים המדומיינים כמשותפים, אך בניגוד לייחוס נחיתות לתכונות האופי של בני אותה קבוצה מדומיינת, היא מייחסת את הנחיתות לתרבותם. (בין אם הם שותפים לאותה תרבות ובין אם לאו). כמו הגזענות המקורית, התרבות הנחותה המיוחסת לחברי הקבוצה המוגזעת המדומיינת, מהווה הצדקה לפגיעה בזכויותיה  של הקבוצה בכלל ובזכותה לחלוקה שווה במשאבים לפיתוח תרבותי באופן ספציפי.

את ההצדקות לגזענות תרבותית זו ניתן לעגן בקריטריונים "אובייקטיביים" הנקבעים על ידי הקבוצה ההגמונית. מספר כשלים בעמדה זו:

  1. הנחת מאפיינים פיזיים משותפים גם בשעה שהם מדומיינים (יהדות המזרח).
  2. ייחוס תכונות נחותות לתרבות של השייכים לקבוצה המוגזעת.
  3. שלילת זכויות שוות לביטוי תרבותי על בסיס שתי ההנחות הנ"ל.

אי השוויון לביטוי של התרבות הערבית מוצג בכתבתה של נורית קנטי "מזרח תיכון ישן: תרבות ערבית בישראל":

"תרבות ערבית לא מעניינת את הישראלים. רוצים הוכחה? קבלו שתיים: בקושי מתרגמים בארץ יצירות ערביות, וכשמתרגמים, הספרים מתייבשים בחנויות. פוליטיקה, חינוך, שיח ספרותי מוגבל-לא משנה לאן מפנים את האצבע המאשימה תמיד חוזרים אל אותה סיבה בסיסית: חוסר כבוד אל מה שכל כך קרוב אלינו".

[…]"הישראלי אינו רואה בערבי מקור לידע וללימוד, להבנת חיים, לפילוסופיה", קובע פרופ' ששון סומך, חתן פרס ישראל למזרחנות, ממייסדי החוג לספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב ומתרגם מערבית. "חוסר הכבוד שאנו רוחשים לתרבות הערבית משמעותי יותר מעוינות ושנאה". "אנחנו תופסים את עצמנו חלק מאירופה", משלימה אותו לרר. "אנחנו אוהבים שמה שייצג אותנו זה הייצוג האירופי – הגבר האשכנזי החילוני, כשלמעשה רק עשירית מיושבי הארץ הם כאלה"[6].

 הנחה שנייה: לא ניתן לדרג בין תרבות גבוהה לנחותה – גישות פוסט מודרניות  

מן ההנחה בדבר אי היכולת העקרונית לבצע דרוג בין תרבות נחותה לתרבות גבוהה, ניתן להסיק שתי מסקנות הפוכות זו מזו. ניתן להסיק כי יש לתת מקום שווה לכל אחת מהן, ובה בעת ניתן גם להסיק שבהעדר אפשרות לדרג בין תרבויות, הכלי להכרעה הוא השוק החופשי (רצון הרוב או רצון הקבוצות החזקות). בה בעת, מאי היכולת להגדיר תרבות נחותה ותרבות גבוהה, ניתן גם לתת ערך שווה לתרבות גזענית ולתרבות שאיננה כזו ולפיכך לחייב את השלטון בחלוקה שווה של האמצעים גם בין תרבויות מנוגדות אלו.

 הנחה שלישית: ניתן לדרג בין תרבות גבוהה לנחותה, אך זו איננה חופפת לחלוקה בין הקבוצות האתניות. בכל קבוצה תרבותית יש ביטויים לתרבות גבוהה ולתרבות נמוכה.

מעמדה זו ניתן להסיק על חלוקה לא שווה של משאבים בין יצירות תרבותיות שונות. ניתן להעדיף את התרבות הגבוהה על פני הנחותה ובלבד שהקריטריונים שקופים וידועים. בהינתן שהחלוקה בין תרבות גבוהה לנמוכה איננה חופפת לשייכות הקבוצתית אלא לטיב היצירה, קיים קושי רב להשתמש ביחס בין התרבויות השונות כמצע לעמדות גזעניות. במקרה זה קשה לייחס נחיתות לקבוצה על בסיס יצירותיה והמגמה להצמיד נחיתות לחברי קבוצה מסויימת על בסיס תרבותם גם היא איננה אפשרית.

כך לדוגמה כותב הרב דוד מנחם במכתב גלוי בפוסט שפרסם בפייסבוק לשרת התרבות:

"לכבוד השרה מירי רגב, את צריכה ללמוד על תרבות מזרחית. סליחה על אי הענווה, אבל אני מוכן למסור לך שיעור על כך. אייל גולן זו לא התרבות המזרחית. זו תרבות שהומצאה כאן. אבותינו ואמותינו לא שמעו את הרדידות המוסיקלית הנקראת ברדיו מוסיקה מזרחית ים תיכונית, את מבזבזת אנרגיה במקומות הלא נכונים. ארחיב כשניפגש".

בדבריו מבקש הרב דוד מנחם לקבוע שיש רמות של תרבות בכל קבוצה אתנית ואחרת, וכי הניסיון לשלול קיומן של רמות אלו הוא בעייתי.

בהעדר קריטריונים להבחנה בין תרבות גבוהה לנמוכה, אנחנו מונעים התכוונות לשיפור ולהעמקה ומסתפקים במצוי. בהעדר התכוונות לקיום קריטריונים לתרבות גבוהה ונמוכה, אנו מעניקים, כפי שראינו לגיטימציה שווה לעמדות גזעניות ואחרות.

אלא שהקושי הקיים בבקשה אחר קריטריונים מסוג זה, הוא כמובן, מי ועל סמך מה הם ייקבעו? כאן אנו חוזרים אל התביעה התקיפה של האזרחים הלוקחים חלק בשיח על הזכות לתרבות, לשיתוף שווה, לא רק בזכות לתרבות, אלא גם בזכות לקביעת הקריטריונים המשותפים לכל התרבויות, להעדפה של יצירה אחת על פני רעותה. (בעיקר במצבים של מגבלה תקציבית).

הדיון מצוי לפיכך בתחילתו, והשאלות רבות, אולם נדמה שניתן להבין עתה מהי גזענות תרבותית ומדוע לא כל טענה לנחיתות תרבותית היא גזענית, שהרי אם אנו מסכימים על קיום רמות שונות של יצירה, הדרוג יהיה גזעני, אם ורק אם הוא נובע מהשייכות האתנית והלאומית המדומיינת של היוצרים וקבוצתם ולא מהקריטריונים המשותפים (או לא) לקביעת איכותן של יצירות אמנות.

הצעה לפעילות בכיתה: מהי גזענות תרבותית?

מטרות:

  • ללמוד מהי גזענות תרבותית.
  • להבחין בין ביקורת לגיטימית על יצירה אמנותית לבין עמדה גזענית כלפיה.
  • ללמוד על הנטייה שלנו לפסול יצירות בשל השייכות הקבוצתית של מחבריהן ולא על פי ערכן המהותי.

חומרים: כרטיסיית שאלה לדיון קבוצתי (מצורפת)

מהלך הפעילות:

  1. הכתה תחולק לקבוצות בנות חמישה משתתפים. כל קבוצה תקבל כרטיסיית שאלה לדיון קבוצתי ותתבקש להחליט במשותף אילו יצירות מוסיקלית ישמיעו בהפסקות ביה"ס ואילו לא. הנימוקים יועלו על הכתב.
  2. דיון במליאה לבירור השאלות הבאות:
  • האם פסלו יצירות בגלל השייכות של מחבריהן לקבוצה מסוימת, או בגלל איכותן.
  • האם הם מייחסים איכות יצירה גבוהה למי שייך לקבוצתם ולהיפך?
  • האם ניתן והאם צריך למיין יצירות על פי איכותן?
  • האם ניתן וצריך למיין יצירות על פי התוכן שלהן?
  • האם יש למיין יצירות על פי השייכות של מחבריהן ? מתי מיון על פי שייכות ייחשב גזעני ומתי לא ?
  • מי צריך לקבוע את התשובה לשאלה הקודמת ? האם ומי צריך לקבוע את איכות היצירות ?

שאלה לדיון קבוצתי

מועצת התלמידים צריכה להחליט אילו יצירות מוסיקליות ישמיעו בהפסקות בבית הספר ואילו לא, בהתאם לרשימת המבצעים הבאה:

  1. שלמה בר
  2. אייל גולן
  3. אריק איינשטיין
  4. מרינה מקסימיליאן בלומין
  5. מירה עוואד או אמל מורקוס, או מירה טורקאן
  6. רוני דואני
  7. אחר

הנימוקים יועלו על הכתב.


פעילויות נוספות בנושא אפשר למצוא בחוברת התכנית  
כוחה של מילה

לוגואים: האגודה לזכויות האזרח, אדם - המדרשה לדמוקרטיה ולשלום, האיחוד האירופי

 

 

 

[1]  קישור לדו"ח קואליציית ליבי במזרח: "בירוקרטיה של אי שוויון, אפליה בהקצאת משאבי תרבות בישראל-  המקרה של התרבות המזרחית בשנת 2009".

[2] . שם, עמוד 15.

[3]   על אסטרטגיות אלו ועל מקומן בתיאוריה של פוקו, ניתן ללמוד במאמרו של ד"ר אריה קיזל:  האתגרים הפילוסופיים והחינוכיים של הנרטיב המזרחי החדש בישראל: היבטים ביקורתיים

[4]  להבנת המושג תרבות והמשתמע מכך, מומלץ לקרוא את מאמרו של נמרוד אלוני שפורסם ב"ארץ" 1.10.2015: להבין מה זו תרבות (ואחר כך נתווכח).

[5]   פרופ' יהודה שנהב, "מהי גזענות?" https://education.acri.org.il/2012/03/18/what-is-racism/

[6]   מתוך מאמר של נורית קנטי "מזרח תיכון ישן: תרבות ערבית בישראל" מוסף תרבות NRG, 2008: http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/776/878.html

לשיתוף והדפסה:
  • Print
  • Facebook
  • Twitter
  • email

תגיות:,

קטגוריות: חומרי העשרה כלליים,חומרי רקע,לא משויכים,מערכי פעילות

אפשרות התגובות חסומה.