יהודה ביאדגה ז"ל נהרג ברחובות בת-ים מירי של שוטר, לאחר שממשפחתו התקשרו למשטרה על מנת שזו תעזור לרסן את יהודה בהתקף הזעם שאחז בו. ביאדגה, חייל משוחרר ופגוע נפש כתוצאה משירותו הצבאי, אחז בסכין מטבח ואיים על משפחתו ועל העוברים ושבים ברחוב. מדיווחי תקשורת סופר כי יהודה התקרב במהירות לכיוון השוטר עם סכין שלופה, והשוטר ירה מהגנה עצמית. למרות שיהודה הסתובב ברחובות יותר מעשרים דקות ולא איים לפגוע בפועל בעוברים והשבים.

מקרה זה אינו נדיר בנוף הישראלי, וישנן דוגמאות רבות לחריגות בלתי רצויות בפעילות משטרתית שגררו תוצאות קטלניות. בעקבות מקרים כמו הנ"ל, פעם אחר פעם עולות תהיות  ושאלות על תפקידה של המשטרה, על הנושא של בין הגנה על שלום הציבור להגנה על זכויות האדם.

שאלות כמו: מדוע בוצע ירי באש חיה לעבר פלג גופו העליון של יהודה?האם לגוון עורו יש חלק בנסיבות מותו? האם יש כאן מקרה של רשלנות? מהן הסיבות להן? מדוע המשטרה לא נערכה בהתאם למקרה זה? שכן המפחה היא זו שדיווח על הארוע? מדוע לא היו שם שם מספר שוטרים? מדוע שלחו שוטר יס"ם ולא איך קורה שמתרחשת פגיעה לא רצויה של המשטרה בזכויות? איך נבדיל בין פגיעה מוצדקת לכזו שאינה מוצדקת? האם השוטרים מאמינים שממלאים את תפקידם על הצד הראוי והטוב? וכיצד יש להתנהל בכדי שבעתיד מקרים כאלה יטופלו על צד מקצועי ונכון יותר מבחינת המשטרה?

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (1992) –

סעיף 2: "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם."

סעיף 5: "אין נוטלים או מגבילים את חירותו של האדם במעצר…"

סעיף 7: "אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם על גופו או בכליו."

סעיף 8: "אין פוגעים בזכויות לפי חוק יסוד זה, אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש."

סעיף 9: "אין מגבילים זכויות שלפי חוק יסוד זה של המשרתים בצה"ל, במשטרה, בשב"ס ובארגוני הביטחון האחרים של המדינה, ואין מתנים על זכויות אלה, אלא לפי חוק ובמידה שאינה עולה על הנדרש ממהותו ומאופיו של השירות."

ננסה להבין את תפקיד המשטרה מול הביטים של זכויות האדם: סיכום מאמר- המשטרה וזכויות אדם/ פרופ' מרדכי קמינצר

האתגר העומד בפני משטרת ישראל הוא להפוך את ההלכה של זכויות אדם למעשה בעבודת המשטרה. לא בהכרח קיים ניגוד בין משטרה לבין זכויות האדם. המשטרה היא דווקא בעלת תפקיד מרכזי ומכריע בשמירה על זכויות אדם. עם זאת, בידיה מופקדות סמכויות  ששימוש לא ראוי בהן עלול לפגוע בזכויות היסוד של האדם, והדרך למנוע פגיעה זו היא  תוך הקפדה יתירה שהיא תיעשה רק אם היא הכרחית, ושתהיה במינימום הנדרש ולא מעבר לכך.

קיימת נטייה טבעית למצות עד תום את הכוחות והסמכויות הנתונים ולפעמים אף מעבר לכך, וקשה לתאר כוח שלא כרוכה בו סכנת השחתה. ייחודה של המשטרה בהקשר זה הוא שבידיה מופקדות סמכויות מרחיקות לכת לפגיעה בזכויות אדם, וסמכויות אלה מצויות בידי השוטר הפועל לבדו בשטח, ושמירת השליטה והפיקוח על פעולותיו מועטה ומוגבלת. בעבודת המשטרה יש שילוב של מטרה ראויה וחשובה שהכל מכירים בה, ושכנוע פנימי עמוק בקרב הפועלים להגשמתה בדבר חיוניותה ("מלאכת קודש"), ומשילוב זה עלולה להתקצר הדרך  שלא להקפיד את ההקפדה היתירה ההכרחית על האמצעים הננקטים לשם השגת מטרה.

ישנם לא מעט מקרים בהם הרצון לבצע בהצלחה את המשימה המיידית מניע את מבצעה לבחור דווקא באמצעי הקיצוני ביותר, העשוי להוביל אל המטרה בזמן הקצר ביותר. אולם, לעיתים אמצעי זה חורג ממידת הנחיצות הראויה. התחושה שללא שימוש באמצעים שיש בהם כדי למוטט את כוח הרצון, לא ניתן להצליח במהירות הנדרשת בפעולה המשטרתית – עלולה להביא לשימוש באמצעים מתונים אך פסולים כמו איום על קרובי משפחה או מעצרם. כאשר השימוש באמצעים לא חוקיים נכשל יש בכך לעיתים כדי להגביר  את המוטיבציה להשיג הודאה, קרוב לוודאי כדי להצדיק גם את הצעדים הקודמים. פעולה חוזרת הופכת לפרקטיקה, ואמצעים פסולים, הננקטים תחילה רק במקרה חמור מאוד, ננקטים אחר-כך גם במקרים קלים יותר.

לכך עונה מערכת המשפט במסרים כפולים: מצד אחד היא מחייבת להזהיר חשוד, ומצד שני אינה עומדת על מילוי חובה זו; מצד אחד מחייבת לאפשר לחשוד להיפגש עם עו"ד, ומצד שני מאפשרת לעקוף חובה זו; מצד אחד אוסרת לנקוט באמצעים פסולים בחקירה, ומצד שני אינה פוסלת הודאה המושגת באמצעים אלה. משמעויות כפולות אלה עלולות להתפרש כהסכמה שבשתיקה או כהשלמה עם נקיטתם של אמצעים פסולים.

יחס לא שיוויוני שמקורו בסטראוטיפים כלפי קבוצות שונות, למשל: ערבים, אתיופים, רוסים וחרדים קיים בחברה בישראל, וקשה שלא יבוא לידי ביטוי בהתנהגות השוטרים, שהם חלק מהחברה. לכן, טבעה של הפעילות המשטרתית יוצר סכנות חמורות לזכויות האדם, ובשל כך, המשימה של מימוש זכויות אדם במעשה המשטרתי מחייב מאמץ מתמיד, שיטתי ונחרץ.

מבחינת זכויות האדם: ישנם זכויות ואינטרסים מתנגשים אך הליבה של העניין בהקשר זה מורכבת מחלקים מרובים, שעיקרם: א) חזקת החפות, שלפיה אדם הוא חף מפשע עד שהורשע ע"י בית משפט מוסמך שהשתכנע מעל לספק סביר באשמתו, ו-ב) איסור גורף על עינויים ויחס אנושי משפיל.

מבחינת התורה המשטרתית: חשיבות רבה להבהרה של האינטרסים הציבוריים. נעשה שימוש תכוף בביטויים כמו "שלום הציבור", "ביטחון הציבור", ו"הסדר הציבורי" – ככל שהמושג עמום יותר, כך קשה יותר לאמוד על משמעותו וקל יותר להצדיק מעשים הנעשים בשמו. מי שמתעתד לפגוע בזכויות יסוד לטובת אינטרס ציבורי מעין זה, ראוי שיבהיר בדיוק במה מדובר – האם יש סכנה ממשית לחיי אדם, או לרכוש, וכו'. עליהם לכלול המחשות והדגמות ברורות ומפורטות של העילות לפגיעות מוצדקות בזכויות האדם, ולתת את הדעת ולציין מהו אותו יסוד בחוק המצדיק חיפוש/ מעצר וכיו"ב.

מבחינת פיקוד המשטרה: על פיקוד המשטרה מוטלת אחריות כבדה ומכרעת בהעברת מסר חד-משמעי ולא מתפשר של מחויבות לשמור על זכויות האדם. פגיעות שיטתיות בזכויות אדם אינן נובעות מהוראה, אישור או הסכמה של צמרת הארגון, אלא זו תופעה שמתפתחת עקב פרשנות של פועלי-שטח לתגובות עמומות של הפיקוד. יכול לנבוע מחוסר פיקוח וביקורת, גילויי הבנה כלפי תופעות חריגות, ואי-נחישות מספקת בטיפול בתופעות כאלה. תגובות של הפיקוד מהסוג הזה עלולות להיתפס כמתן לגיטימציה להתנהגות לא חוקית. מבחנו של הפיקוד המשטרתי הוא במערכת הפיקוח והביקורת שהוא מפעיל ובאופן הטיפול במעשים חריגים. עמידה במבחנים אלה דורשת נחישות ונחרצות – בכדי לגלות פגיעה בזכויות אדם,הרתעה מפני עשיית המעשים הפוגעים וכדי לבער את השימוש הלא מוצדק בכוח. בנוסף, נבחנת צמרת המשטרה ביחסה כלפי שני סוגי שוטרים: שוטרים שמתריעים על חריגות, ושוטרים המנקים אדם מחשד או אשמה. החברה, וגם המערכת השלטונית בישראל נכשלות בדרך התייחסותן למתריעים. התפיסה הרווחת היא שמתריעים הם "מלשנים" ובוגדים המוציאים עצמם מחוץ למחנה. יכולת המשטרה לגלות הערכה כלפי מתריעים ולמנוע את הוקעתם היא יסוד חשוב המגדיל את יכולתה לגלות תופעות חריגות ולהבהיר ולהדגיש לקהל השוטרים את אופיו החריג ולא תקין של תופעות אלה. כנ"ל לגבי אופן התייחסות המערכת אל שוטר המנקה חשוד מחשד או אשמה. חיוני שטיהורו של אדם יהיה בעיני המשטרה לא פחות רצוי וראוי להערכה, מהשגת ראיות מפלילות נגדו. צעד חשוב נוסף בכיוון הנכון הוא השקפת המתרחש בחדרי החקירות. גורליות החקירה, הסכנות שבה (כולל הלחץ והפיתוי לנקוט באמצעים פסולים) ואמון הציבור בתקינותה, מחייבים את פתיחת חדר החקירות הסגור לביקורת פנימית וחיצונית – לעורך דינו של החשוד, למשקיף נייטרלי, או לתיעוד החקירה באמצעי צילום והקלטה.

בהנחה שהמשטרה שמה לעצמה בתור מטרה את השבת וחיזוק אמון הציבור בה, עליה לעשות מאמץ נחוש, ולהנהיג שינויים אלו בהקדם. בתהליך יוכלו גם להיעזר בגורמי השפיטה, התביעה, והמחלקה לחקירות שוטרים – הנושאים באחריות למעקב ופיקוח על פגיעות לא מוצדקות בזכויות האדם מצד המשטרה, ומתפקידם לנקות החוצה התנהגויות לא ראויות. בתקווה ובאמונה ובמאמץ משותף ומשולב, עליהם לחתור יחד לשפר את התנהלות המשטרה עד למצב שבו כל אזרח ישראלי – לא משנה מאיזה לאום, מגדר, דת, מוצא, מעמד, סטטוס וכו' – יוכל להרגיש בטוח בסביבת המשטרה לחוות אותה כמגנה ולצפות ליחס הוגן ולא מפלה מצידה, וששהיא רוצה בטובתו.

תרגיל קבוצתי:

• חפשו ידיעות על המקרה של יהודה ביאדגה ז"ל באמצעי התקשורת
• נתחו את המקרה תוך התייחסות לנקודות חשובות העולות מהמאמר על תפקיד המשטרה וזוכיות האדם