אין גבול לגזענות

ד"ר מרסלו מנחם וקסלר

רציחתו של סלומון טקה ז"ל, הביאה להתפרצות זעם של הקהילה האתיופית, בייחוד של הצעירים בתוכה.

לגזענות לא יכול להיות גבול ברור ומוסכם, במיוחד כשהיא נפוצה ומוסברת ומתווכת על ידי האליטה החברתית, על ידי רוב הממסד הפוליטי ומנגנוני הדיכוי שלו. אין זה משנה מיהו אובייקט הגזענות – הערבים, מבקשי המקלט, ילדים ישראלים בני מהגרי עבודה העומדים לגירוש, הפלסטינים ככלל תחת כיבוש, ועוד.

הממסד אינו יכול לבלום את הפרשנות המורחבת, הקובעת כלפי מי צריכים להיות גזענים בחברה רב תרבותית בעלת פערים חברתיים ופוליטיים עצומים. הוא גם אינו יכול לבלום את האלימות, גם אם לפעמים הוא נמנע מלקרוא לדברים בשמם. השימוש באלימות הפיזית, כולל בנשק חם, הינו כעיקרון תפקידו של הממסד. אולם, כשמתרחשת הסתה באופן קבוע, תמיד יהיו מי שיבינו זאת כהוראה להצית, להרוג, להכות עד זוב דם ועוד. ואז כמובן, יכתירו את המבצעים כעשבים שוטים בין ערוגות הפרחים המלבלבים. בחברה בה מדברים על בני אדם כמונו מקבוצות שונות בהכללה – כאנסים, פושעים, מפיצי מחלות, מחבלים, חסרי אישיות כי הם חלק מכלל מקולל – בני אדם משתכנעים, לצערנו הרב מהר מאוד, בהבדלים "בינינו" ל"בינם". זאת, מתוך תחושה שכך אנו יכולים להינצל מהגריסה החברתית, הדורשת מאיתנו להבדיל את עצמנו כדי לקבל פירורים מהעוגה של הממסד. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, גזענים בפוטנציה, כשאלו המסרים המועברים על ידי התקשורת המגויסת לטובת האליטה החברתית. זאת משום שכך אין אפשרות לראות אלטרנטיבה, שגם אם מוצגת, נראית קטנה, מצונזרת ומפוחדת.

אנו שומעים טענות נלוזות, לפיהן חייבים להפריד בין הקהילה האתיופית לבין מה שקורה בשטחים הכבושים, או מה שקורה בדרום תל אביב, או מה שקורה לכל אדם שחום עור כשהוא מסתובב בעיר בגדולה, או הגירוש השיטתי של האוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב, או ההשוואות בין ערבים אזרחי ישראל לגיס חמישי.

ההפרדות הן חלק מאסטרטגיה היסטורית של כל אליטה שמחויבת לתכנית עבודה גזענית ואנטי-חברתית. ללא ההפרדה, בני אדם רגילים יכולים לקחת על עצמם את הזכות לפרש על פי רצונם. כך, היהודים המשיחיים למיניהם רואים את עצמם כשליחים בשם תורה גזענית – לא תורת ישראל – ולפעול לנידוי של ילדים מזרחים, ילדים ערבים, ילדים אתיופיים ועוד. כל שוטר או חייל יכול לרות על מנת להרוג בילד פלסטיני, בנער אתיופי או באישה.

איך אני, כגזען בין גזענים, בחברה מורעלת ממסרים כאלו, יכול להבדיל בין שחומי עור? איך אני יכול להבדיל, כשאצלי "כולם דומים", ומכולם אני מפוחד. איך אני יכול להבדיל בין "ערבי טוב" ו"ערבי רע"? אני נוטה לבצע הכללה. אם הממסד אומר לי ש-"הם כאלה", אזי גם אני מכליל. בדרך אני מאבד את צלם אנוש, ואני מאבד את יכולתי לראות בהם את צלם אנושיותם.

ההפרדה בשיח, שאותה שומעים ורואים כמה ימים לאחר הרצח של טקה, היא חלק מהתכנית להרדים בחזרה את הציבור. כל אחד ואחת, יחזור לביתו בשקט, כדי להתמודד עם מצפונו, שבדרך כלל נוטה, בתנאים החברתיים כאלו, להיות מאוד סלחן. ככל שאנו יותר מפוררים ומופרדים, כך יותר קל לשכנע אותנו ש"זהו מקרה חד פעמי", שזה לא כלפי או יקיריי, אלא טעות אנוש, כלפי מי שנראה חשוד והיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

הציניות של האליטה החברתית, שנראית כעוברת כל גבול, אינה אלא ביטוי מובהק של תפיסה שהם באמת מאמינים בה. יש את המובחרים ויש את אלו ש"נעשה להם טובה" וננסה לצרף אותם אלינו, בשיטת תכנית הריאליטי. יחידי הסגולה שאנו – לא הם – רואים אותם כמתאימים להצטרף לשורותינו. אבל אלו יחידים. סינדרלה בבית מלא מכשפות. זו לא טעות, או הפרזה במניעים. אין צורך לחפש את ההתנהגות הגזענית של האליטה במרתפי הבירה בגרמניה בשנות העשרים של המאה שעברה. זוהי גישה פשוטה שנועדה לשלוט בהמוני הסובלים מגזענות, דיכוי, הפרדה, נישול, הדרה ושקיפות. זו איננה תכנית למיעוט נרדף מסוים. זו תכנית אסטרטגית כוללת שמטרתה לפלוש לכל תא בגופנו, כך שלא נוכל להבדיל ולהבין את מהות המציאות.

כך גם התגובה ביחס לזעם של צעירי הקהילה האתיופית בהפגנות, הכוללת את הניסיון להפריד ביניהם לבין הרוב "השקט". כי הרי, "האתיופים הם אנשים עדינים", עד שהם פותחים את פיהם. או אז נגלה לעולם העיוור שזעמם הוא תגובה לאלימות הגלויה של האליטה החברתית, אלימות שמכרסמת ומערערת על זכותם להיות בני אדם. האלימות אינה בחירה תועלתנית, זו התפיסה של הממסד וזרועותיו החמושות. כשמדוכאים נוהגים באלימות הם עושים זאת כי נמאס להם וכי זו הדרך היחידה שהם מוצאים לבטא את עצמם נגד אליטה אטומה וגזענית.

לאליטות החברתיות יש מנגנון משומן היטב בכדי להטעות אותנו, להפריד בינינו, לסנוור אותנו, ובמיוחד כדי להפוך את רובנו לאדישים. בחברה כזו אין ברירה אלא לשרוד, ולהוכיח קבל עם ועדה שאנו חלק מהנבחרים או לפחות קרובים אל הנבחרים.

הכל נראה ברור, רק עד הרגע שבו זה יגיע אלינו. בגלל צבע עורנו, בגלל דעותינו, בגלל רגשותינו, בגלל מוצאנו, בגלל שאנו אדישים או בגלל שאנו פעילים. הענישה תגיע אלינו, לא בגלל התנהגותנו לכאורה, אלא בגלל שלא לקחנו חלק פעיל בתפיסת העולם המקובלת. כי מרדנו, אפילו בשתיקתנו.

הדרך היחידה להיות אדם בחברה מנוונת היא לראות את עצמי כחלק מהרוב, להיות סולידרי עם כל אלו שסובלים. אין זה משנה אם הם דומים לי או שונים בתכלית ממני. אין זה משנה אם אספוג הפסד. כי אם לא אפסיד עכשיו, יפסידו ילדיי או נכדיי, חבריי, בני אדם טובים שאני מכיר ומוקיר. וגם עוד בני אדם שאיני מכיר אישית, אבל אני יודע שהם חלק מהווייתי בהיותם חיים. הם חלק מהחברה שלי.

בל ניתן לגזענות למסמר את עצמה בקרש הרקוב של חברתנו. בל ניתן לאוחזי הפטיש להכות.