וירוס הקורונה מדגיש את הפערים בין מערכות החינוך העברית והערבית בישראל ■ כדי שלמידה מקוונת תצליח, נדרשים משאבים חומריים, כמו מחשב בכל בית ותשתית אינטרנט יציבה.
מאת חולוד אידריס ויעלה מזור
בימים לא קלים אלו מערכת החינוך משקיעה מאמצים אדירים כדי להתמודד עם איום הקורונה ועוברת ללמידה מקוונת מהבית. שעת חירום מעלה על פני השטח את הפערים האדירים שקיימים בחברה בישראל גם בשגרה, בייחוד בין מערכות החינוך הערבית והעברית. נראה שכאשר המערכת פועלת על פי ברירת המחדל שלה היא לא מכוונת לכתחילה לדאוג לתלמידים ומשפחות בחברה הערבית ועל כן מפספסת לפחות שלוש פעמים:
ראשית, למרות שמערכת החינוך הערבית משרתת כמעט רבע מהתלמידים בישראל, האתרים של משרד החינוך שאמורים לשרת את כלל ההורים והתלמידים – כמעט ולא מתורגמים לערבית. לדוגמא, הפורטל הייעודי להורים וכן זה הייעודי לתלמידים – ובהם מידע רב בנוגע לנושאים מגוונים שבשגרה וכמובן גם הודעות במצב חירום – קיים רק בעברית. אפילו הפורטל הפדגוגי, שבו מוצעים כעת השיעורים המקוונים ללמידה מרחוק – אינו זמין בערבית במלואו. אמנם מוצעים בו שיעורים בערבית אך נדרש לכך תיווך של אדם הקורא עברית היטב ובוודאי לא משהו שילדים ערבים בגיל יסודי יוכלו לעשות לבד. מבדיקת עמותת סיכוי נמצא כי נכון לכתיבת מאמר זה, ללומדים בעברית מוצעים באתר פי 2 מקצועות לימוד מאשר לדוברי ערבית (10 לעומת 5). בנוסף, כבר כמה שנים שאין מפקח ארצי ערבי לנושא תקשוב מערכת החינוך. אחת התוצאות היא שכעת, בעת הצורך, פחות מורים בחברה הערבית ערוכים לנהל את הלמידה מרחוק וחסרות הדרכות למורים בשפה הערבית שמותאמות לצרכים הספציפיים שלהם.
מערכת החינוך מפספסת פעם שניה משום שכדי שלמידה מקוונת תצליח, נדרשים משאבים חומריים כמו מחשב בכל בית ותשתית אינטרנט יציבה. מערך הלמידה לשעת חירום אינו לוקח בחשבון את החסמים הרלבנטיים ולכן אינו מקדם פתרונות הולמים. כך למשל, הפער הדיגיטלי בין החברה היהודית והחברה הערבית הוא עובדה קיימת שצריך להתמודד אתה כעת: יש פערים סוציו אקונומיים בין שתי החברות ויש פערים משמעותיים באיכות תשתיות המחשוב והאינטרנט בין יישובים יהודים וערבים רבים – והם משפיעים על האפשרות ללמידה מקוונת. המצב חמור במיוחד בקרב ילדי הכפרים הלא מוכרים בנגב – כיצד הם אמורים להשתתף בלמידה כאשר לרובם אין חשמל ותשתיות אינטרנט בסיסיות? בחברה בה המחשבים אינם זמינים מספיק, ישנו שימוש נרחב יותר בטלפונים החכמים. סקר של הלמ"ס מצא כי 71% מהאזרחים הערבים דיווחו שהם משתמשים באינטרנט בטלפון ורק 43% מהם דיווחו שהם משתמשים במחשב בבית. (לעומת 77% מהאזרחים היהודים) אך במועד כתיבת שורות אלו עדיין מרבית התכנים לא מתאימים לגלישה בנייד. אגב, ניתן היה למנוע חלק מהבעיה על ידי פרויקט "מחשב לכל ילד", שכבר תוקצב – אך הוקפא בגלל הבחירות. משרד החינוך חייב להתאים את התכנים באופן מלא לשימוש בנייד ולטווח הרחוק, יהיה עליו להפעיל מחדש את פרויקט "מחשב לכל ילד".
אמנם ניכר שמושקעים מאמצים בפתרון מהיר ואיכותי להתמודדות עם ההיבט הלימודי של משבר הקורונה, אך פתרונות האלה מתבוננים על מציאות חיי התלמידים מתוך חלון צר מדי שאינו בוחן את מצב הדברים והצרכים של מרבית החברה הערבית. כאשר יותר מ-60% מן הילדים הערבים חיים בעוני, (לעומת %20 מן הילדים היהודים) ומשפחות ערביות מהוות כמעט 40% מן המשפחות העניות בישראל, התמקדות בלימוד מקוון מונגש בערבית היא כמעט לעג לרש. יש להתייעץ עם בכירים במערכת החינוך הערבית, יחד עם ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות וועדת המעקב העליונה לענייני החינוך הערבי, כיצד נכון להגביר את התמיכה בתלמידים ובמשפחות בדרכים נוספות ויצירתיות, אולי לא רק דרך המסך אלא בהפקת חומרי למידה מודפסים בשכונות וישובים מעוטי יכולת או עם נגישות מועטה לאינטרנט, בסבסוד משמעותי של חומרי יצירה, בחלוקת ספרי ילדים ונוער ובמתן תמיכה מוגברת להורים שנשארים בבית במצב קשה של חוסר יציבות. בנוסף, אנחנו קוראות למנכ"ל משרד החינוך להתחייב לשינוי ארוך טווח – המשבר מציב מראה קשה שחושפת את עומק הפערים בתשתית ובתקצוב בימי שגרה, ויש לטפל בהם באופן עקבי ונחוש. חינוך הוא הבסיס לאזרחות שוויונית, רק כך נבנה פה חברה משותפת באמת.
חולוד אידריס היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים; יעלה מזור היא רכזת פרויקט חינוך לחיים משותפים בעמותה.
המאמר פורסם לראשונה ב TheMarker
