אתמול, 18.1.2021, התקיים בבית הספר הריאלי בחיפה כנס לתלמידי שכבת י"ב לציון יום זכויות האדם, שנדחה בחודש שעבר בעקבות ביקורת מצד תלמידים, הורים ופעילי ימין. היום נפתח בפאנל בזום בנושא "שליטה צבאית ביהודה ושומרון ושמירה על זכויות האדם – הילכו יחד?", בהשתתפות חגי אלעד, מנכ"ל ארגון בצלם, ונוה דרומי, עיתונאית ומנהלת המיזם "זכויות אדם כחול-לבן" של המכון לאסטרטגיה ציונית, המזוהה עם הימין. בהמשך בחרו התלמידים באחת משתי הרצאות נוספות: חלקם שמעו את עו"ד דניאל חקלאי, מראשי מחאת בלפור, על הזכות להפגין, ואחרים נפגשו עם עו"ד עודד פלר, מנהל המחלקה המשפטית באגודה לזכויות האזרח, בנושא מבקשי מקלט.

יום העיון התקיים על אף ולמרות הוראתו של שר החינוך, יואב גלנט, ששוגרה ערב האירוע המתוכנן למנכ"ל משרדו ולמנהלי המחוזות, "לאסור על כניסתם לבתי הספר של הפועלים בסתירה למטרות החינוך הממלכתי, ובכלל זה כינויה של מדינת ישראל בכינויי גנאי שקריים או אמירות נגד היותה של ישראל מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית". גלנט הוסיף כי "לא נאפשר לארגונים המכנים את מדינת ישראל 'מדינת אפרטהייד' להרצות בפני תלמידים העומדים בפני גיוס לצה"ל", ברמזו לנייר עמדה של "בצלם" שפורסם בשבוע שעבר. בעקבות זאת, הורה מנהל מחוז חיפה במשרד החינוך למנכ"ל בית הספר הריאלי לבטל את יום העיון, או לבטל את השתתפות הארגון באירוע. אלא שמנהל החטיבה העליונה בבית הספר, מנדי רבינוביץ', לאחר שנועץ משפטית, לא נענה להוראה. בעקבות זאת נמסר לו שיוזמן לשימוע במשרד החינוך.

אנו מברכות ומחזקות את מנהלי בית הספר הריאלי על האומץ ועל הנחישות שלא להיכנע לניסיונות ההשתקה מצד המשרד ולקיים את יום העיון כמתוכנן. מן הראוי להזכיר, כי מטרות החינוך על פי חוק חינוך ממלכתי כוללות בין היתר הנחלה של זכויות אדם, ערכים דמוקרטיים וסובלנות, חיזוק כוח השיפוט והביקורת של התלמידות והתלמידים, טיפוח סקרנות אינטלקטואלית ומחשבה עצמאית. בהתאם, חוזר מנכ"ל משרד החינוך מעודד את בתי הספר לקיים דיונים פלורליסטיים וביקורתיים בנושאים אקטואליים טעונים ובסוגיות שנויות במחלוקת, כחלק מהחינוך למעורבות אזרחית-חברתית, ואף מעודד הזמנתם של גופים חיצוניים שיסייעו בכך.

ארגוני זכויות אדם אינם פועלים בניגוד למטרות החינוך הממלכתי, כי אם ממלאים תפקיד חשוב של השתתפות אזרחית פעילה בחברה דמוקרטית. פעילותם והקולות שהם מביאים הנם חלק בלתי נפרד מהשיח הדמוקרטי, המתבסס על ריבוי דעות ועמדות, על היכולת להביע אותן ולדון בהן במרחב הציבורי, ועל ביסוס עמדות וקבלת החלטות מושכלת לאור שיח זה.

אולם במערכת החינוך שלנו שוררת אווירת פחד. פחד מלעסוק בכל מה שעלול לאתגר את האידיאולוגיה השלטת ולערער על האתוס הלאומי הנוח לבריות. פעמים רבות ישנה תפיסה מוטעית לגבי מהותו של חינוך פוליטי. זה מותר? זה אסור? ומה זה בכלל? הקישור המיידי של המושג הוא "פוליטי במובנו המפלגתי"; אך החינוך הפוליטי (בניגוד לחינוך אידיאולוגי) שואף לחשוף את התלמידים והתלמידות למגוון של דעות ואידיאולוגיות, אף שלעיתים הן מתנגשות. מטרתו לאפשר להם לגבש את עמדותיהם באופן אוטונומי, תוך חידוד המבט הביקורתי, ולהקנות ללומדות וללומדים כלים להתמודד באופן מנומק עם דעות שונות. מנגד, ישנה תפיסה מוטעית לגבי מהותו של החינוך האידיאולוגי, שנתפס בעיניי רבים כנייטרלי או א-פוליטי, אף שלרוב הוא משמש כלי בידי הממסד להבניית הנרטיב ההגמוני והנחלתו בכל תחומי הדעת במסגרת הבית ספרית.

במציאות שבה כל דיון ביקורתי, עמדה שונה או סיפור אחר נתפסים כאיום על הנחלת האתוס השולט לדור הצעיר, האסטרטגיה של משרד החינוך היא השתקת שיח, איום והפחדה והפיכת נרטיבים אחרים לבלתי-לגיטימיים. למרות שאין לאיסור של השר גלנט תוקף משפטי, הנזק החינוכי נעשה. הנחיות כאלה, שמלוות בהרעשה תקשורתית ובאיומים בשימועים ובבירורים, משליטות חוסר ודאות ומשרות אפקט מצנן וצנזורה עצמית על בתי הספר. המסר שהעביר השר לאלפי מנהלות ומנהלים, מורות ומורים, הוא שמי שרוצה ליהנות מ"שקט תעשייתי" מוטב לו כי ירחק מעבודת החינוך המורכבת, המתבססת על בירור דילמות מוסריות אישיות וחברתיות ובחינת סוגיות בוערות עם התלמידים, במיוחד אם כלולים בכך גם מסרים שנוגדים את הנרטיב הרשמי של הממסד.

חינוך ממשי לדמוקרטיה ולתודעה פוליטית אינו יכול להתקיים במקום שבו מערכת החינוך סוגרת את שעריה בפני דעות מגוונות, מאיימת על חופש הביטוי של מוריה, ומונעת מתלמידיה לפתח חשיבה ביקורתית בסוגיות פוליטיות משמעותיות בחברה הישראלית. כל אלה עשויים לייצר דורות של תלמידים חסרי עניין, קהי חושים, נטולי מעורבות, ההולכים בתלם מסוים מאוד שמתווים לו ראשי מערכת החינוך ופקידיה מטעמים פוליטיים אשר בינם לבין חינוך ראוי אין מאום.

 

הצעות לדיון עם תלמידים ותלמידות בחטיבה העליונה (מומלץ לקיימו לאחר בירור מושגים וידע ראשוני – מה זה אפרטהייד, מיהו ארגון בצלם וכיו"ב):

• האם קיים חינוך שאינו פוליטי ואינו אידיאולוגי? כלומר, האם יש חינוך "ניטרלי"?
• האם לדעתכם/ן צריך לעסוק בבתי הספר בנושאים אקטואליים ובסוגיות חברתיות ופוליטיות שנויות במחלוקת בחברה הישראלית? האם יש לדבר גם על נושאים טעונים הקשורים בסכסוך היהודי-פלסטיני ובמחלוקות ציבוריות הקשורות בו, או שעדיף להימנע מכך?
• האם יש חשיבות לחשיפה במסגרת הבית ספרית לתפיסות מנוגדות לקונצנזוס בנושאים כאלה? או, לחילופין, האם יש בכך לדעתכם/ן סכנה?
• האם אתם/ן מרגישים/ות שאפשר לעסוק בכיתה שלנו בסוגיות אקטואליות ופוליטיות באופן שיאפשר לכל אחד ואחת לדבר בחופשיות? מה צריכים להיות גבולותיו של דיון כזה? מה אסור ומה מותר להגיד במסגרת חופש הביטוי?
• דונו בפרשת יום העיון בבית הספר הריאלי בהקשר של גבולות חופש הביטוי בחברה דמוקרטית בכלל ובמערכת החינוך בפרט – התייחסו לתפקודו של בית הספר, של משרד החינוך, של ההורים והתלמידים.

 

פניית האגודה לזכויות האזרח למנהל מחוז חיפה במשרד החינוך, 18.1.2021

פניית האגודה ליועץ המשפטי לממשלה בעניין השימוע למנהל בית הספר, 21.1.2021

פניית האגודה למשרד המשפטים, 26.1.2021

תשובת משרד המשפטים, 27.1.2021

שירה קדרי-עובדיה ונעה שפיגל, משרד החינוך ערך שימוע למנהלי התיכון הריאלי בחיפה בעקבות הרצאת מנכ"ל בצלם, הארץ, 28.1.2021

אור קשתי, לא רק הריאלי | ההיסטוריה מוכיחה: מטרת שימועי ההשתקה היא הרתעת מורים וצמצום חופש הביטוי, הארץ, 28.1.2021