איחוי השסעים מתחיל בכיתה

במחקר שבוצע באוניברסיטה העברית התברר כי רוב בני הנוער מעוניינים שבבית הספר ידברו איתם על יחסי יהודים-ערבים ורוצים למצוא דרכים לקדם חיים משותפים. ההבנה מחלחלת גם לתוך המערכת.

ממצאי מחקר מדד השותפות של מרכז אקורד באוניברסיטה העברית, שבחנו לאחרונה עמדות של בני נוער אחרי ההסלמה בחודש מאי האחרון, מציירים תמונה אחרת מהדימוי השגור. יותר מ-70% מבני הנוער דיווחו שהם אינם אדישים ליחסי יהודים וערבים. הם רוצים שהמורים יפסיקו לחפור? הפוך. רוב בני הנוער ברוב זרמי החינוך מדווחים שהיו מעוניינים שבית הספר ידבר איתם יותר ולא פחות על יחסי יהודים וערבים.

המחקר, שבדק בני נוער מקבוצות חברתיות בארבעת זרמי החינוך המרכזיים (ערבים, יהודים דתיים, יהודים חרדים ויהודים חילונים), הראה בבירור שבני נוער מבקשים שידברו איתם. עבור הרוב המוחלט של בני הנוער, המורות והמורים מהווים דמויות משמעותיות, ובני הנוער רוצים שיהיה להם ולבית הספר תפקיד בעיבוד חוויות ואירועים משמעותיים בחברה בישראל. אבל, ממצאי המחקר גם מגלים כי כרבע מבתי הספר כלל לא עסקו באירועי ההסלמה בזמן אמת. תלמידים שנחשפו לאירועים אלימים, שהציפו רגשות קשים וטעונים, בין אם במעגלים קרובים ובין אם דרך כלי התקשורת, לא יכלו לדבר על זה עם המורים שלהם בזמן אמת.

והנה עוד נתון: המחקר מראה שבני נוער אלו דיווחו על עמדות ורגשות שליליים יותר בהשוואה לשאר בני הנוער. לא מפתיע. מנגד,  נתון שדווקא מעורר אופטימיות זהירה ומסמן אפשרות לשינוי הוא שבבתי הספר שבהם עודדו סובלנות וכבוד כלפי הקבוצה השנייה, התלמידים דיווחו על אמפתיה גבוהה יותר כלפי חברי הקבוצה השנייה ורצון גדול יותר לפעול כדי לשפר את היחסים ולקדם חיים משותפים. הזהירות מתבקשת כיוון שהמחקר אמנם לא יכול להצביע על סיבתיות, אך מציאת הקשר בין פעולות חינוכיות המקדמות סובלנות לבין תפיסות תומכות שותפות מעניקה אינדיקציה מעודדת. בית הספר יכול לשמש כתובת להתמודדות של תלמידים עם המציאות המקוטבת שבה הם חיים.

יעלה מזור I צילום עדי סגל

בחברה מרובת שסעים כמו החברה בישראל, שתיקה היא אמירה חינוכית שלה משמעויות הרסניות. למי שנותר סימן שאלה – האם האירועים אכן הותירו משקעים רגשיים שחייבים עיבוד? הממצאים על אודות תחושות ייאוש ושנאה אינם מותירים מקום לספק. יותר מ-70 אחוז מבני הנוער מדווחים על תחושות של ייאוש וכעס גם רמות השנאה נמצאו גבוהות מאד באופן יחסי (יותר מארבעים אחוז בקרב נוער יהודי דתי וחרדי). נתונים אלו מעידים כי על בית הספר להיות מרחב לעיבוד הקונפליקטים ועל המורים להיות שחקנים פעילים בקידום ערכים של חיים משותפים.

אולם השתיקה של המורים לא נולדה בחלל ריק. המורים סבורים שמצופה מהם לשתוק. הם אף חוששים מהמנהלים (שגם הם שותפים לחשש) ובעיקר מהמערכת. אם הם מורים בחמ"ד הם די בטוחים שמנהלים לא מעוניינים שידברו בכיתות על סוגיות שבמחלוקת. אם הם מורים בחינוך הערבי הם מפחדים שמשרד החינוך יבדוק ויחפש אותם על התבטאויות שנויות במחלוקת ובוודאי שאינם מצפים שייתן להם גיבוי. גם בעתות שגרה, כלל המורים חוזרים ומצביעים (כפי שעולה באופן עקבי במחקרים) על המחסור בכלים ובמיומנויות לעסוק בנושאים טעונים אלו ועל העדר מסגרת ראויה שמקנה כלים באופן מובנה כחלק מהכשרתם. היעדר מסגרת זו בולט בכל רצף ההתפתחות המקצועית של המורים – במוסדות להכשרת מורים, בפיתוח המקצועי ובתוך בית הספר ובהעדר דרך נוצר גם הייאוש.

יש גם חדשות טובות, ההבנה הזו סוף סוף מחלחלת גם במועצה להשכלה גבוהה ובמשרד החינוך. לראשונה החודש פורסם חוזר שמתווה מדיניות לפיה יש ללמד את כל פרחי ההוראה בישראל כיצד לעסוק בקונפליקטים בין קבוצות בישראל, בין היתר במתחים על רקע לאומי. מדיניות זו היא איתות למורים על הציפיה לא לשתוק, אלא  לקחת חלק פעיל בחינוך של הדור הצעיר לחיים בחברה משותפת.

על מנת שציבור המורים, למוד הניסיון במסרים סותרים  ובהצהרות ללא גיבוי תקציבי ומערכתי, יוכל לבטוח באיתות של משרד החינוך וללכת בעקבותיו, על משרד החינוך לעמוד מאחורי ההכרזות ולסמן דרך ברורה – במתן כלים, השקעת תקציבים, ובגיבוי אקטיבי של המורים כדי שיוכלו לעסוק בסוגיות הבוערות בין יהודים וערבים. על משרד החינוך לסמן את הדרך למורים ולבתי הספר על מנת שיוכלו לשמש כתובת כזו לתלמידים. לכל התלמידים. הם העתיד והתקווה של יושבי הארץ הזו.

ענת יונה I צילום אקורד

יעלה מזור היא רכזת חינוך לחיים משותפים, בעמותת סיכוי-אופוק. ענת יונה היא מובילת פרויקטים בחינוך במרכז אקורד באוניברסיטה העברית.

פורסם במקור בחדשות 13