הזכות לבריאות היא אחת מהזכויות החברתיות. זכות זו מובטחת באמנת האו"ם בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות אשר נחתמה ב-1966 וישראל אישררה אותה בשנת 1991. בסעיף 12 נכתב כי "מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכות כל ליהנות מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שאפשר להשיגה".

בשנת 1995 נכנס לתוקפו חוק "ביטוח בריאות ממלכתי" אשר קבע את זכויותיו של הפרט לשירותי בריאות, ומצד שני, את חובתה של המדינה לספק את השירותים. הפרט צריך לשלם מיסים – מס בריאות, ביטוח לאומי ומס הכנסה  – מהם הממשלה מממנת את השירותים, אבל התשלום איננו תנאי למימוש הזכות.

לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי כל תושב זכאי לשירותי בריאות שיהיו מבוססים על עקרונות "צדק, שוויון ועזרה הדדית". שירותי הבריאות חייבים להינתן רק לפי שיקול דעת רפואי, ואסור לקופות להפלות בין החולים לפי מצבם הכלכלי, מוצאם, מינם, גילם או מצבם הבריאותי. חוק זכויות החולה קובע את זכותו של החולה לטיפול חירום ללא התניית תשלום, המשכיות טיפול, כבוד החולה ופרטיותו, וסודיות רפואית. יחד, שני חוקים אלה מהווים בסיס להבטחת הזכות לבריאות ומערכת הבריאות הציבורית, האוניברסלית והשוויונית.

בישראל, במיוחד בשני העשורים האחרונים, הפערים במצב הבריאות ובשירותי הבריאות בקרב אזרחי ישראל הולכים ומתרחבים. הרפואה הציבורית נחלשת והפרטית מתחזקת. קיצוץ בתקציבי הבריאות הממשלתיים, הפרטות של שירותים רפואיים ביוזמת משרד האוצר, ומימון עצמי של הציבור (תשלומי השתתפות עצמית) הביאו ליצירת שתי מערכות בריאות שונות – אחת לעניים ואחת לעשירים. העניים, ואלו שאין בקרבת מגוריהם שירותים רפואיים סבירים לא מצליחים לעמוד במחירה היקר של הבריאות.

הפערים החברתיים-כלכליים הגדולים בארץ, יחד עם הקושי להגיע לשירותי בריאות, מביאים לפערים גדולים גם בבריאות: התחלואה והתמותה שונים מאד בין אנשים ממוצא שונה, בין אנשים הגרים באיזור גיאוגרפי שונה ובין עניים לעשירים. המעמד הבינוני מתקשה יותר ויותר לשלם עבור שירותים וסובל ממצבה המתדרדר של מערכת הבריאות הציבורית.

דו"חות שונים מצביעים על כך שהפעולות והמחדלים של ממשלת ישראל אחראים למצב הקשה הנוכחי, אך באפשרות הממשלה גם ליזום תוכניות להקטנת הפערים החברתיים ובתוכם הפערים בבריאות, וליישום שוויוני של הזכות לבריאות ושל חוק בריאות ממלכתי.

לקריאה נוספת ולמערכי פעילות בנושא "הזכות לבריאות" לחצ/י כאן.