יום הזיכרון לשואה ולגבורה מצוין בישראל בכל שנה בכ"ז בניסן לזכרם של ששת מיליון היהודים שנרצחו על ידי הנאצים ובעלי בריתם ולציון פעולות המרד והגבורה בגטאות. מועד זה הוא יום אבל לאומי במדינת ישראל.
מעבר לדיון החשוב בנוגע לשואה, להנצחת הנספים/ות, לאירועים המרכזיים שהתרחשו בתקופה זו ולנסיבות שהובילו אליה, חשוב גם לקיים דיונים חינוכיים בנושא השואה בפרספקטיבה של זכויות אדם. ציון זכרם של קורבנות השואה וגבורתם של לוחמי הגטאות מהווה הזדמנות חינוכית משמעותית לדיון עמוק על ערכים דמוקרטיים והגנה על זכויות אדם, במיוחד של קבוצות מיעוט בחברה, ועל ההשלכות החמורות הנובעות משלילתן.
בימים אלה של משבר הקורונה, רבים מאתנו חיים בבידוד ובאי וודאות כלכלית. מציאות זו אינה זרה לאלפי ניצולי השואה החיים בקושי מתמשך הנובע לא רק מחוויות השואה הקשות אלא גם מקושי כלכלי ובידוד חברתי. אנו מציעות לקיים ביום זה דיון אקטואלי בנוגע למצבם הכלכלי- חברתי הקשה של ניצולי שואה רבים, ולחשוב עם התלמידים/ות על סוגים שונים של יוזמות אזרחיות שאפשר לנקוט בהן על מנת לשנות את מצבם.
בישראל חיים כיום 192 אלף ניצולים ונפגעי התנכלויות אנטישמיות בתקופת השואה. טווח הגילאים של הניצולים נע בין 83-100 שנים, וכ-25% מהם חיים מתחת לקו העוני. תמונת המצב בנוגע לחייהם של ניצולי השואה בישראל מדאיגה מאוד. רבים מהם מתקשים לרכוש מזון ותרופות, לא זוכים לטיפול רפואי ראוי, וישנו פער ניכר בפיקוח על התקציבים המועברים להם. דו"ח מבקר המדינה משנת 2017 חשף כי משרד הרווחה לא ניצל כ-60 מיליון ש"ח שהוקצו לניצולים עבור השנים 2014-2015; בשנת 2016 נוצלו רק 4.3 מיליון ש"ח מתוך 40 מיליון שהוקצו לשירותי הרווחה. בנוסף, בגלל בירוקרטיה מסועפת וחוסר ידע, ניצולים רבים מתקשים במיצוי זכויותיהם. אלו הן רק חלק מהבעיות שצוינו בדו"ח מבקר המדינה, שלא נפתרו בשנים שחלפו מאז נכתב.
מהנתונים שמפרסם משרד האוצר מידי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה עולה כי רק 59 אלף ניצולים מקבלים קצבה חודשית מהמדינה, בסכומים הנעים בין 2000-6000 ש"ח. אחוז קטן מתוכם מקבל קצבה גבוהה יותר, אך יתר הניצולים, 133 אלף במספר, מקבלים אך ורק מענק שנתי העומד על סכום של 3,960 ש"ח בלבד, בתוספת פטור מתשלום התרופות שבסל הבריאות (לפי תיקון בחוק מהשנים האחרונות).
כיצד, אם כן, נוצר העיוות הזה? החוק קובע כי רק ניצולי שואה שעלו לישראל עד שנת 1953 זכאים לקצבה חודשית מהמדינה, ומותיר 70% מבין ניצולי השואה ללא יכולת להתקיים בכבוד בישראל בשנות חייהם האחרונות.
שאלות שאפשר להעלות לדיון:
מדוע קשה למצות זכויות, גם כשהן מגיעות לנו על פי חוק?
מהם הכשלים העיקריים במיצוי זכויותיהם של ניצולי השואה בישראל?
ישנם ארגוני חברה אזרחית רבים המנסים לסייע לניצולי שואה. התוכלו לחשוב מדוע? עם אילו כשלים הם מנסים להתמודד? (להוביל את הדיון לכיוון תפקיד המדינה ותפקידם של ארגוני החברה האזרחית)
איזה יוזמות חברתיות אתם/ן חושבים/ות שראוי לקדם על מנת להיטיב עם אוכלוסייה זו? האם ישנן יוזמות שבני נוער יכולים לקחת בהן חלק?