"כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים כדרוש וזכות לביטחון במקרה של אבטלה, מחלה, אי כושר לעבודה, אילמון, זיקנה או מחסור אחר בנסיבות שאינן תלויות בו."

מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, סעיף כ"ה

דומה שמבין שלל זכויות האדם, הזכות לקיום בכבוד מעלה קשיים גדולים במיוחד. מהו למעשה "קיום בכבוד"? כיצד יש לקבוע כי רמת חיים מסוימת מצויה מתחת לרף הקיום בכבוד? האם קיום בכבוד הוא דבר מה אבסולוטי, או שמשמעותו משתנה ממדינה למדינה ומתקופה לתקופה?

מהגדרת הזכות לקיום בכבוד (ראו לעיל) משתמע שהיא מחייבת את המדינה להגן על האזרחים מפני מחסור חומרי – רעב, מקום מגורים, לבוש וכיוצא בזה. עם זאת, אפילו בהגדרה פשוטה זו צצים מיד סימני שאלה: האם התביעה לקיום בכבוד כוללת בהכרח חיבור לחשמל ולמים? האם על המדינה לספק את המינימום ההכרחי הדרוש – קורת גג מעל לראש ותו לא – או שעליה לדאוג לקיום ראוי ביחס למצב בקרב כלל האוכלוסייה?

ארגונים חברתיים רבים מסרבים לקבל את הגדרת המינימום ההכרחי והמחסור החומרי, וטוענים כי חובתה של המדינה רחבה יותר. לפי תפיסה זו, הזכות לקיום בכבוד כוללת זכויות נוספות מאלו הבסיסיות, דוגמת הזכות לחינוך ולתרבות. כדי שיוכל אדם להתקיים בכבוד לא די בכך שתהיה קורת גג מעל לראשו ופיסת לחם בצלחתו, אלא שעליו להיות מסוגל לכתוב ולקרוא, לפתח את עולמו הרוחני ואת יכולותיו. למעשה, השאלה שבמוקד הדיון היא איזו הגדרה אנו בוחרים להעניק למונח "רמת חיים נאותה" שמופיע בהצהרת זכויות האדם. יש הטוענים כי המילה "נאותה" מתייחסת לרף בסיסי המאפשר קיום, ויש הטוענים כי קיום בכבוד של האדם, בשונה מזה של בעל החיים, מחייב התייחסות לממדים אחרים זולת מזון ובריאות פיזית.

הזכות לקיום בכבוד – 2006

למערכי שיעור בנושא הזכות לכבוד

"כל אדם זכאי לחירות המחשבה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות."

מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם, סעיף י"ט

לא בכדי מופיע בהכרזת זכויות האדם הסעיף העוסק בחופש הביטוי בצמוד לסעיף העוסק בחופש המחשבה. החירות לחשוב בחופשיות הולכת יד ביד עם החירות לבטא את המחשבות הללו, שכן מחשבה שאי אפשר לבטאה איננה מתקיימת אלא בשכלו של החושב. היכולת לשכנע, להחליף דעות ומחשבות, לבקר את השלטון ולבטא את הייחודיות הטמונה בכל אדם ואדם מותנית בקיומו של חופש הביטוי.

חופש הביטוי מהווה תנאי למימושן של חירויות רבות אחרות. כך, למשל, חופש הבחירה בדמוקרטיה מתבסס על חשיפת הציבור למגוון דעות. חופש היצירה תלוי אף הוא באופן ישיר בחופש הביטוי; אפשר אף לומר שכל מאבק על זכויות אדם, בין שהמאבק הוא על שוויון ובין שעל מימושה של חירות, מניח כצעד ראשון את קיומו של חופש הביטוי. פעולות שכנוע, הפגנות, עצומות, נאומים, מאמרים בעיתון, שירי מחאה ועוד — כל אלו נכללים בחירות חשובה זו.

למערכי שיעור בנושא חופש הביטוי.

במדינה דמוקרטית לכל קבוצת מיעוט עומדת הזכות לבטא את הנרטיב שלה ביחס לעבר ואת חזונה בנוגע לעתיד, גם אם אינם זהים לאלה של קבוצת הרוב או אף מערערים עליהם.

יחסה של מדינת ישראל לאזרחים הערבים סותר עקרונות דמוקרטיים אלה: לדידם של רבים בקרב הציבור היהודי ושל רבים מנבחריו, אזרח ערבי בישראל זכאי לשוויון ולהגנה על זכויותיו רק בתנאי שיוותר על זהותו הלאומית, על תרבותו, על שפתו ועל מורשתו ההיסטורית, ויצהיר על "נאמנות" לערכים שאינו שותף להם.

אזרחי ישראל הערבים מופלים כמעט בכל תחומי החיים – בתעסוקה, בהקצאת משאבים ממשלתיים לחינוך, ובתחום הדיור, הקרקע והתכנון – והם מודרים ממרבית מוקדי קבלת ההחלטות. בשנים האחרונות מתגברות גם עמדות ופרקטיקות גזעניות.  מאז אוקטובר 2000 ועד היום נהרגו עוד עשרות אזרחים ערבים על ידי כוחות הביטחון. ברוב המקרים כלל לא הועמדו אשמים לדין, ובמקרים בודדים שבהם הועמדו לדין, נגזר עליהם עונש קל יחסית, שאינו שקול כנגד חומרת המעשה וקדושת החיים. כל אלה פוגעים בסיכוי ליצור אמון בין המדינה לבין המיעוט הערבי החי בה, ומובילים להסלמה, להקצנה ולפסימיות.

למערכי שיעור בנושא זכויות המיעוט הערבי.

"כל אדם יש לו הזכות לחיים, לחירות ולביטחון אישי."

מתוך: "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", סעיף ג

"[…] בני אדם שאינם נוטלים חלק פעיל בפעולות האיבה, לרבות חיילים שהניחו את נשקם וחיילים שהוצאו מן המערכה עקב חולי, פצעים, מעצר או כל סיבה אחרת, יהיו נוהגים בהם תמיד מנהג אנושי, ללא כל אפליה לרעה מטעמי גזע, צבע, דת או אמונה, מין, יוחסין, מצב חמרי או מכל טעם אחר כיוצא בזה […]"                                  

סעיף 3 המשותף לאמנות ג'נבה

המלחמה היא המצב האלים ביותר שהחברה האנושית מגיעה אליו. בין שמדובר במלחמה בין מדינות ובין שבסכסוך פנימי בתוך מדינה או בין ארגונים מזוינים; בין שמדובר בסכסוך מקומי ובין שמדובר בסכסוך גלובלי – המלחמה היא המצב הקיצוני ביותר של פגיעה בחיי אדם ובכבוד האדם.

במערכים הקודמים הכרנו מגוון של זכויות אדם שאנו שואפים לקדם, ומבקשים להבטיח שכל אדם באשר הוא אדם ייהנה מהן. למדנו כי ישנם חוקים של המדינה, וישנן גם אמנות בין־לאומיות שנועדו להבטיח כי זכויות האדם תקוימנה.

אבל מה קורה עם זכויות האדם בזמן מלחמה? מצד אחד, פעמים רבות המלחמה פורצת כדי להגן על הזכות שהיא אולי החשובה ביותר – הזכות לחיים ולביטחון. מהצד האחר, כאזרחים באזור מלחמה, המלחמה מטבעה פוגעת בשלל זכויותינו, ואין כמעט זכות יסוד שאינה נפגעת.

לנוכח מוראות המלחמה המודרנית מאז המאה התשע־עשרה, וביתר שאת בעקבות מלחמת העולם השנייה, יצרו מדינות העולם את המשפט ההומניטרי הבין־לאומי – אוסף של אמנות, חוקים ועקרונות המסדירים את המותר ואת האסור בעת מלחמה, ואשר כל הכוחות הלוחמים בעולם מחויבים להם. 

למערכי שיעור בנושא זכויות אדם בעת מלחמה