בכל שנה, ב 21 במרץ, מציינים בעולם את היום הבינלאומי לביטול האפליה הגזעית. מתוך תפיסה כי חינוך נגד גזענות צריך להתחיל בגיל צעיר, אנו מציעות לאנשי ונשות החינוך לציין את יום זה במסגרות החינוך ולהיות שותפים/ות לפעילות חינוכית שבמרכזה עומד החינוך למאבק בגזענות, כמו כן אנו ממליצות להמשיך את העיסוק בחינוך נגד גזענות במהלך כל השנה.
[youtube]https://www.youtube.com/watch?v=0BskQh_0gGQ&t=24s[/youtube]
הצעה לפעילות חינוכית: החומרים מותאמים לחטיבה עליונה
לאחר הצפייה בסרטון יש לשאול את התלמידים/ות:
לאחר דיון בשאלות הללו יש לחלק את הכיתה לקבוצות קטנות, כל קבוצה תקבל מקרה בוחן אחד העוסק באחת מהסוגיות שהסרטון מעלה.
על הקבוצה:
הדרת נשים היא מגמה חברתית של הרחקת נשים מעמדות ציבוריות בעלות משמעות – בכלכלה, פוליטיקה, הבעת דעה, ואף הרחקה מהופעה בציבור[1].
התופעה של הדרת נשים מאפיינת כמעט את כל סוגי החברות. היקף התופעה שונה עם זאת ממקום למקום ומעת לעת. כך לדוגמה בישראל, התופעה קיימת גם בקהילות הדתיות וגם במרחב החילוני, גם בקהילה היהודית וגם בקהילה הערבית. לדוגמה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובמו"מ לשלום נתקשה למצוא נשים[2], בכנסים רפואיים, אפילו אלו העוסקים ברפואת נשים נוכל לשמוע על כך שנשים אינן מוזמנות[3], בצבא ובאוניברסיטה נוכל לשמוע על בקשה של קבוצות דתיות למנוע מנשים את הזכות לשיר ואילו המרצים החילונים ידירו נשים בדרכים מגוונות אחרות. דוגמאות רבות נוספות של הדרת נשים מהמרחב הציבורי בכלל ועל הדרתן בקרב המגזר החרדי בפרט, אפשר למצוא במחקר שפורסם על ידי הקליניקה המשפטית של שדולת הנשים במרכז הבינתחומי הרצליה[4].
בארצות אחרות, דמוקרטיות ושאינן דמוקרטיות נשמע על תופעות דומות. ארגון הבונים החופשיים הפועל בארצות רבות סגור על פי רוב בפני נשים, כך גם ארגון בני ברית הידוע מבקש להפריד נשים וגברים בפעילויותיו[5]. אחוות הסטודנטים באוניברסיטאות מצטיינות בארצות הברית כמו הרווארד שללו כניסת נשים עד לפני זמן לא רב[6], ובהודו אנחנו לומדים על דיון המתקיים על זכותן של נשים להיכנס למקדשים[7].
לקטע המלא »ב- 1 במאי 1889, פדרציית ארגוני העובדים בארצות הברית פתחו בשביתה כללית בדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. השביתה לוותה בהפגנות ומהומות בהן נהרגו כ-7 שוטרים וכ-60 מפגינים, ובעקבות שפיכות הדמים, שינתה התנועה הסוציאליסטית את צבע דגלה לאדום. בעקבות אירועים אלו, החל מ-1889 ה-1 במאי מצוין רשמית ברחבי העולם ועל ידי האו"ם, כיום חג לפועלים .
תאריך זה מזכיר לנו את זכויותינו בתחום העבודה, את החשיבות בדמוקרטיה שתשמור על זכויות אלו, בחוקים סוציאליים שייתנו משמעות למושג "חיים בכבוד". בישראל, שכר המינימום היום הוא 23.12 ש"ח לשעה, שווה ערך פחות או יותר למנת פלאפל ופחית קולה. במציאות של עבודת קבלן, ותנאים סוציאליים אשר ממש אינם מובטחים, חשוב שנזכור שגם השנה ה- 1 במאי הוא יום רלוונטי.
ע"פ סטטיסטיקות של ארגון ה- OECD, בישראל, העשירון העליון מרוויח פי 14מן העשירון התחתון. כלומר, 1% מן האוכלוסייה מרוויח למעלה מ- 40,000 ש"ח לחודש לעומת 52% שמרוויח כ- 5000 (OECD,2011). הנתונים הללו אינם מפתיעים, שכן אי השוויון בישראל הנו נושא המוכר לרבים. נתונים פחות מוכרים מצביעים על כך כי "אף על פי שממוצע שנות הלימוד של אישה שכירה (14.2) גבוה מממוצע שנות הלימוד של גבר שכיר (13.8) ההכנסה החציונית לגבר עומדת על 7,000 ₪ שכיר לעומת 5,489 ₪ לאישה שכירה" (סקר הוצאות משק הבית, מכון אדווה). למרות שבישראל מספר כמעט זהה של גברים ונשים (עם יתרון קל לנשים) , למרות שבין עובדי ועובדות ישראל יש אחוזי השתתפות כמעט זהים (1.7 מיליון גברים לעומת 1.5 מיליון נשים) 66% מן המנהלים הם גברים לעומת, 34% נשים.
לקטע המלא »
