ב- 1 במאי 1889, פדרציית ארגוני העובדים בארצות הברית פתחו בשביתה כללית בדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. השביתה לוותה בהפגנות ומהומות בהן נהרגו כ-7 שוטרים וכ-60 מפגינים, ובעקבות שפיכות הדמים, שינתה התנועה הסוציאליסטית את צבע דגלה לאדום. בעקבות אירועים אלו, החל מ-1889 ה-1 במאי מצוין רשמית ברחבי העולם ועל ידי האו"ם, כיום חג לפועלים .
תאריך זה מזכיר לנו את זכויותינו בתחום העבודה, את החשיבות בדמוקרטיה שתשמור על זכויות אלו, בחוקים סוציאליים שייתנו משמעות למושג "חיים בכבוד". בישראל, שכר המינימום היום הוא 23.12 ש"ח לשעה, שווה ערך פחות או יותר למנת פלאפל ופחית קולה. במציאות של עבודת קבלן, ותנאים סוציאליים אשר ממש אינם מובטחים, חשוב שנזכור שגם השנה ה- 1 במאי הוא יום רלוונטי.
ע"פ סטטיסטיקות של ארגון ה- OECD, בישראל, העשירון העליון מרוויח פי 14מן העשירון התחתון. כלומר, 1% מן האוכלוסייה מרוויח למעלה מ- 40,000 ש"ח לחודש לעומת 52% שמרוויח כ- 5000 (OECD,2011). הנתונים הללו אינם מפתיעים, שכן אי השוויון בישראל הנו נושא המוכר לרבים. נתונים פחות מוכרים מצביעים על כך כי "אף על פי שממוצע שנות הלימוד של אישה שכירה (14.2) גבוה מממוצע שנות הלימוד של גבר שכיר (13.8) ההכנסה החציונית לגבר עומדת על 7,000 ₪ שכיר לעומת 5,489 ₪ לאישה שכירה" (סקר הוצאות משק הבית, מכון אדווה). למרות שבישראל מספר כמעט זהה של גברים ונשים (עם יתרון קל לנשים) , למרות שבין עובדי ועובדות ישראל יש אחוזי השתתפות כמעט זהים (1.7 מיליון גברים לעומת 1.5 מיליון נשים) 66% מן המנהלים הם גברים לעומת, 34% נשים.
לקטע המלא »