כיצד יש להתמודד עם עמדות ורגשות קיצוניים של התלמידים בעקבות המלחמה ? כיצד ייראה שיעור כזה ? האם יש לנו יכולת להשפיע על השיח הגזעני והמתלהם ? ומאיפה בכלל מתחילים ?
מרסלו וקסלר, היועץ הפדגוגי של מחלקת החינוך, מציע כלים חינוכיים למענה על שאלות אלה, ועוד- בדרך להתמודדות אפקטיבית עם השלכות המלחמה על עמדות ורגשות התלמידים. לקריאת המסמך כקובץ P.D.F לחצו כאן.
הקדמה:
המלחמה בעזה הביאה לעלייה מטאורית של מפלס הגזענות, חוסר הסובלנות, השתקת דעות וחרדה של כלל הציבור.
כפי שציינו במאמר "הכיתה כמיקרוקוסמוס", הכיתה מהווה אספקלריה של המציאות בחברה. במובן זה ברור מאליו שעם החזרה לבית הספר, ילדים ירצו לדבר על חוויותיהם בתקופת הקיץ בעקבות המלחמה. הם ירצו אוזן קשבת, וירצו לשתף ברגשותיהם ומחשבותיהם. תפקידו של המורה הוא לאפשר זאת, גם אם קיים קושי רב להכיל אמירות קשות כלפי האחר.
במצבי משבר, הנטייה הנורמטיבית שלנו היא לבצע חזרה אחורנית לתבניות הראשוניות המהוות מנגנון הגנה אל מול הכאוס. מנגנון התבניות הדיכוטומיות (טוב ורע; בעדי ונגדי וכד') חוזרות לשמש הסבר סביר אל מול מצבי חרדה וחוסר אונים. כך שגם אם פיתחנו לאורך זמן ראייה מורכבת יותר של המציאות הסובבת אותנו, ואנו מסוגלים להסתכל על האחר במגוון דרכים וזוויות, בזמן משבר אנו חוזרים אחורנית למשבצת הראשונה.
אם בקרב מבוגרים התהליך הזה קורם עור וגידים, על אחת כמה וכמה ביחס לילדים. ביחוד במצבי משבר, כשהילדים מבצעים העתקה של התנהגות המבוגרים.
אלו הנתונים ההתחלתיים של כל שיח עם הילדים בכיתה. חשוב לקחת בחשבון שקיים פער בהתנהגות על בסיס גילאי וקונטקסט. ילדים קטנים יותר נוטים יותר לתת דרור לתחושות שלהם, לפני שהם מנסחים זאת. לעומתם, מתבגרים נוטים יותר לבצע פעולה של השלכה ישירה בין תחושות לבין אמירות מנוסחות יותר או פחות. אולם, בכל מקרה תהליך השיח יכול להתחיל ברגע הילדים מרגישים שתהיה להם אוזן קשבת אצל המורה.
