פ ר ק א : ש ו ו י ו ן

סקירת הפרק

חומר רקע למורה (עמ' 10)
שלב ראשון – דמיון ושוני
בירור המושגים "דמיון" ו"שוני" תוך התבוננות בסביבתם הקרובה של הילדים.	פעילות מספר 1 (עמוד 16)
הרחבת מעגל התבוננות של הילדים, כך שיכלול את ילדי העולם.	פעילות מספר 2 (עמוד 18)
לימוד היכולת להכיר את השונות ולקבלה.	פעילות מספר 3 (עמוד 19)
שלב שני – יחס החברה לשונה
יצירת מציאות דמיונית, שבה יבחנו הילדים את יחסם את השונה.	פעילות מספר 4 (עמוד 21)
בירור היחס לשונה במצבים חברתיים הקיימים בעולמם של הילדים.	פעילות מספר 5 (עמוד 24)
מפגש עם מצב של שונות על רקע קליטת עלייה	פעילות מספר 6 (עמוד 32)
שלב שלישי – שונות ושוויון על רקע לאום
הילדים ילמדו מה משמעותה של אפליה על רקע לאומי ומה השפעתה על האפליה על כבוד המופלה.	פעילות מספר 7 (עמוד 37)
שלב רביעי – השוויון בערך האדם
הילדים ילמדו להכיר את הדמיון והשוני הפנימיים שבין בני האדם: הבדלים באופי ובאישות.	פעילות מספר 8 (עמוד 43)

הזכות לשוויון – חומר רקע למורה

שוויון

הזכות לשוויון קשורה לעיקרון המשותף לכל זכויות האדם: שמירת הכבוד האנושי. כאשר אנו מופלים לרעה אנו חשים עלבון, לעתים גם השפלה. תחושת הפגיעה אינה נעוצה רק בכך שלא קיבלנו את מה שרצינו בו, אלא גם בכך שנהגנו בנו בצורה שונה מזו שנהגנו באחרים, כנראה משום שאיננו נחשים טובים כמותם. האפליה פוגעת בכבודנו ובתחושת הערך העצמי שלנו: משום כך מהווה הזכות לשוויון חלק מן הזכות לכבוד. הפרתה עשויה לערער את התחושה שאנו אנשים בעלי ערך. מהו ערך החובה הניצב מול פגיעה אפשרית זו? האם באמת יש לנו זכות לקבל תמיד טיפול שוויוני? ברור, כי לא כל דבר המצוי ברשותו של אדם אחד מותר לנו לתבוע לעצמנו. אנו עשויים לחוש מקופחים לעומת מי שזכה בעושר, ביופי ובחוכמה – ובכל זאת אין לנו זכות או יכולת לתבוע שחוסר השוויון הזה יתוקן. אם כן, מהם התחומים שבהם אנו רשאים לדרוש מן האחרים, ומן החברה כולה, טיפול שוויוני?

במושג "שוויון גלומים שני היבטים שונים. האחד הוא השוויון בפני החוק במובן הפורמאלי, והשני הוא תביעה לשוויון מהותי, שיבוא לידי ביטוי במערכת החוקית אבל גם בהסדרים חברתיים רחבים יותר.

שוויון בפני החוק

שוויון בפני החוק הוא ערך יסודי: תביעתנו היא שהחוק יטפל בכולם באופן שווה ולא יבחין בין אדם לאדם. איננו רוצים, שמכוח החוק יהיו לאנשים מסוימים זכויות יתר. אם לחלק מאתנו תהיה זכות בחירה ולחלק אחר לא תהיה, אם לחזקים יהיה מותר לגנוב ועל החלשים ייאסר הדבר – תיפגע תחושת השוויון שלנו.

אנו מצפים מן החוק שיהיה שוויוני בשני מובנים: שלא יפלה בין בני האדם ושיחול על כלל האזרחים באופן שווה. ואולם, יישומו על עיקרון זה אינו פשוט כלל ועיקר. בני האדם אינם שווים זה לזה, והחוק אינו יכול להתייחס אליהם כאילו היו כאלה. אחד האדם אינם שווים זה לזה, והחוק אינו יכול להתייחס אליהם כאילו היו כאלה. אחד מהעקרונות המשטר הדמוקרטי, למשל, הוא קול אחד לאדם אחד, דהיינו שוויון מוחלט בזכות לבחור. האומנם? אזרחי הארץ עד גיל 18 אינם רשאים להצביע. גיל הוא קריטריון החוצץ בין מי שיש לו זכות בחירה לבין מי שאין לו. במקרה זה אנו מקבלים את גורם הגיל כקריטריון רלוונטי לעניין היחס השונה, ועל כן נאמר כי מדובר כאן בהבחנה מוצדקת. לעומת זאת, שלילת זכות ההצבעה מאזרח בוגר בשל דתו תהווה יחס מפלה. הפעם השוני אינו רלוונטי, ולכן נאמר במקרה זה כי מסור באפליה פסולה.

חוקים יכולים להתייחס גם לקריטריונים, שאינם אוניברסליים כמו קריטריון הגיל. אנו מצפים, למשל, שמערכת המשפט תתחשב בעברם של עבריינים במתן גזר דין, ותטיל עונש קל יותר על מי שעברו נקי. החוק אכן קובע, במקרים מסויימים, הסדר שונה לאנשים מקבוצות שונות. השאלה החשובה היא אם הטיפול השונה נובע משיקול רלוונטי. אם התשובה חיובית, כי אז אין כאן סטייה בלתי מוצדקת מערך השוויון – אדרבא, זה מימושו האמיתי של עקרון השוויון.

איסור אפליה

המורכבות שעליה עמדנו גוברת כאשר מדובר בהקשרים אחרים של שוויון. אנו נוהגים להבחין בין שוויון בהקשר האזרחי הפרטי לעומת שוויון במגזר הציבורי. אין, למשל, דרישה מבעל בית שנהג באופן שווה בכל מי שמבקש לשכור את דירתו. מבחינה חברתית אפשר להתקומם על חוסר הצדק בכך שאדם מסרב להשכיר את דירתו לערבים, לשחורים או להורים לילדים קטנים; ובכל זאת ברור, שכל ניסיון לחייבו לשכן בדירה אנשים בניגוד לרצונו ייחשב לפגיעה בזכותו לטפל ברכושו כראות עיניו.

החוק אוסר על אנשים פרטיים לנקוט יחס מפלה בשני תחומים בלבד: תעסוקה ושירותים בני פיקוח. למעסיק פרטי אסור להפלות בין מועמדים למשרה לפי שיקולים הקבועים בחוק כמו מין, לאום, גיל וכו'. לשירותים כמו בתי קולנוע, מוניות או מסעדות אסור לחסום את הכניסה אליהם בפני קבוצות מסיימות.

בהקשר הציבורי, ביחסים שבין האדם לחברה ולמדינה, אנו מציגים תביעה נוקשה בהרבה: לא להפלות אנשים מטעמים שאנו רואים כבלתי רלוונטיים. יש סוגים של שיוכים, כמו מין, מוצא וגזע, הגוררים בעקבותיהם אפליה. על פי אמות המידה המוסריות המקובלות, אפליה הנובעת משיקולים כאלה היא פסולה. מסמכים בינלאומיים לזכויות האדם שוללים זאת, אך אינם פוסלים אפליה מטעמי גיל, לדוגמה, למרות הביקורת הקיימת כיום על השנוי בין גיל הפרישה של גברים ובין זה של נשים, או על העובדה של אוניברסיטאות בארץ. למשל, שבהן אי אפשר להתקבל ללימודי רפואה אחרי גיל 40. גם אפליה על רקע נטייה מינית איננה מופיעה בחלק מן המסמכים לזכויות האדם בעולם, אם כי המודעות לנושא עלתה בשנים האחרונות.

יש לבדוק בקפידה עמדות בלתי שוויוניות, המתיימרות להיות רלוונטיות, כלומר מוצדקות אובייקטיבית. עמדות כאלה מבוססות לרוב על ערבוב בין עבודות לקביעות ערכיות, כמו בטענות "שחורים אינטליגנטים פחות מלבנים", "לנשים אין יכולת מנהיגות" או "הומוסקסואלים פגיעים יותר לסחטנות". כאשר ברצוננו ליצור מחויבות לשוויון, עלינו לדרוש בראש ובראשונה שתיערך בדיקה מדוקדקת של הטענות המבוססות את ההצדקה לאפליה. לטענות קבוצתיות יש להתייחס בחשדנות רבה; הבעיה בטענות מסוג זה היא שהן פוסלות את האדם הבודד, הפרטי, בלי לתת לו הזדמנות להציג את כישוריו. הן אומרות לה/ו, למעשה: איננו פוסלים אותך מפני שאינך טוב/ה, אנו פוסלים אותך כי הינך חבר/ה בקבוצה שלטענתנו היא נחותה. יש כאן פגיעה כפולה: ראשית, לא בורו אם נכונה הקביעה שאותה הקבוצה אכן נחותה. שנית, התיוג הקולקטיבי מונע כל התייחסות אל האדם ואל תכונותיו האישיות.

דוגמא: הסוכנות היהודית מחפשת שליחים. היא מודיעה שלא תשקול את מועמדותם של גברים לא נשואים ושל נשים. ההנחה המשתמעת מכך היא ששתי קבוצות אלה אינן מהוות מאגר לשליחים פוטנציאליים טובים, וזאת הנחה שמן הראוי לבדוק. אם יש בה ממש, רשאית הסוכנות להעדיף גברים נשואים, מפני שאלה יהיו טובים יותר. אם יתברר, לעומת זאת, שהטענה משוללת יסוד ואינה אלה שילוב של דעות קדומות ורצון לחסוך כסף, כי אז לפנינו שיקול פסול הגורם לאפליה פסולה. לפנינו הן טענה קבוצתית מכלילה והן "עובדה" לא בדוקה – שני מאפיינים בולטים של טענות המסוכנות את השוויון.

נקודה נוספת, חשובה לא פחות, היא שברבים מהמקרים נובעת האפליה מדעות קדומות ומקביעות ערכיות הרואות גורם מסויים כנחות – מטעמי לאום וגזע, עד, מין, נטייה מינית. אפליה כזאת מתבססת על אמונות עמומות וסטריאוטיפיות, שאינן ניתנות לאימות או להפרכה. אמונות אלה גורמות להנצחה של דפוסי האפליה. הסטריאוטיפים אינם מאפשרים לנו לומר: "אולי, למרות הטענות נשים מסורות לעבודתן לא פחות מגברים; ננסה כמה נשים ונראה". הסטריאוטיפ כובל אותנו, וכך מנצחת האפליה.

בכל מדינה וחברה נוצרות קבוצות הסובלות מקיפוח פסול. חלקן ייחודיות למדינה זו או אחרת, וחלקן זהות בכל חברה כמעט – כמו נשים מיעוטים דתיים, גזעניים ולאומיים, נכים, הומוסקסואלים. יש להתייחס בחשד לכל הבחנה הנעשית בין קבוצות כאלה לבין שאר האוכלוסייה. אפליות על רקע שונה עשויות לנבוע מסיבות שונות טובות או רעות; אין לייחס להן את המשמעות שאנו מוצאים באפליה קבוצתית מן הסוג הראשון. ואמנם, הן במסמכים בינלאומיים שונים והן בחוקותיהם שלל מדינות רבות אפשר למצוא לא רק איסור כללי על אפליה, אלא גם אזכור של המניעים הקבוצתיים הספציפיים. במגילת העצמאות של מדינת ישראל, למשל, מופיע איסור על אפליה מטעמי דת, לאום ומין. בשנים האחרונות אנו מוצאים גם בפסיקת בית המשפט העליון התייחסות הנותנת משמעות לאבחנות על בסיס קבוצתי "חשוד".

שוויון בהקצאת משאבים

שוויון, או חוסר שוויון, בא לידי ביטוי גם בהקצאת משאבים. מדינה המתיימרת לנהוג בשוויון אמורה להקצות את משאביה באופן הוגן. שוויון בתחום זה חיוני לשוויון בתחומים רבים אחרים: הקצאה שווה של משאבי החינוך, לדוגמה, חשובה לשם יצירת שוויון הזדמנויות בחברה.

שוויון בהקצאת משאבים הוא עניין סבוך. לרוב מעורבים בחלוקת המשאבים שיקולים פוליטיים, חלקם גלויים וחלקם נסתרים. לא תמיד ידוע הציבור כיצד מחולקים המשאבים לאמיתו של דבר.

במדינת ישראל, למשל, קיימת אפליה חמורה במיוחד בהקצאת משאבים לקבוצות המיעוטים הלאומיים – ערבים, דרוזים, בדואים וצ'רקסים. יישובי המיעוטים מפגרים אחר היישובים היהודיים בארץ בתשתית המוניצפאלית, ברמת החינוך, בשירותי הרווחה ובפיתוח הכלכלי והסביבתי. מעט מאוד נעשה לצמצום הפערים. האפליה כלפי המגזר הלא-יהודי במדינה קיימת גם בתחום נוסף של הקצאת משאבים: אין כמעט מינויים של בני המיעוטים הלאומיים לתפקידים בכירים בשירות המדינה ובחברות הציבוריות. בכך נמנעת מקבוצות אלה האפשרות להינות מנציגים בעמדות השפעה, המסוגלים לסייע להן.

אחת הטענות המרכזיות הבאות להצדיק מצב זה היא הטענה כי שוויון זכויות צריך להתקיים במקום שבו יש שוויון חובות. על פי תפיסה זו, העובדה שערבים אינם משרתים בצבא מצדיקה את אפלייתם בהקצאת משאבים. זו טענה בעייתית מכמה סיבות. ראשית, הערבים אינם הקבוצה היחידה במדינת ישראל שאינה נושאת בעול הביטחוני גם חרדים אינם משרתים בצה"ל, והם אינם מופלים לרעה בהקצאת המשאבים. שנית, לערבים אין אפשרות לבחור אם לשרת בצבא אם לאו; מצב זה נכפה עליהם, אם כי יש להניח שמרביתם מעדיפים לא לשרת. שלישית, הערבים שותפים במילוי חובות אזרח אחרות. הם משלמים מסים, למשל, וחובה זו רלוונטית יותר לעניין הקצאת המשאבים מאשר חובת השירות בצבא. רביעית, חלק מהמיעוטים הלאומיים – הדרוזים, הבדואים והצ'רקסים – משרתים בצבא, ובינם לבין אזרחיה היהודים של מדינת ישראל קיימת ברית דמים. על כן, צורמת אפלייתן של קבוצות אלה עוד יותר.

העדפה מתקנת

לא רק קביעת תנאים שלא ממין העניין עלולה להיחשב כאפליה פסולה. גם חוסר נכונות לבצע סידורים מיוחדים או התאמות סבירות, האמורים לענות על צורכיהן של קבוצות מסוימות, יכול להוות אפליה בלתי הוגנת. סוגיה זו קרובה לעניין הקודם, אך מצויה כבר צד נוסף קדימה. נסתפק בשתי דוגמאות.

א. משרד החינוך קובע, כי כל בחינות הבגרות צריכות להתקיים בכתב. החלטה זו מקשה על כל התלמידים שיש להם ליקויי למידה מסוג דיסלקציה לגשת לבחינות. האם נחייב את משרד החינוך לבצע סידורים מיוחדים, כגון קיום בחניות בעל פה לאותם תלמידים? הם אמנם יזכו בכך ליחס מיוחד, אך בלי יחס זה יופלו לרעה, שכן לא יוכלו לעבור את הבחינות בהצלחה.

ב. בעל בית קולנוע לא התקין בכניסה לאולם כבש (רמפה) שיאפשר לאנשים המתניידים בכסא גלגלים להיכנס. נכה המגיע למקום נאלץ לעזוב, משום שאינו יכול להיכנס. האם יש בפנינו אפליה פסולה? האם מוצדק לחייב את בכל בית הקולנוע לבצע התאמות מיוחדות לאוכלוסיית הנכים, כדי לאפר לה שימוש שוויוני במקום המיועד לקהל הרחב?

החובה לבצע התאמה סבירה בעבור קבוצה מסוימת חורגת מן החובות הקודמות שבהן עסקנו, משום שהיא דורשת מעשה פעיל. היא מחייבת חריגה ממצב העניינים הרגיל ועשיית מעשה חיובי, שנועד לאפשר למיעוט זה או אחר למצות את הזכות לשוויון כמו כל אחד, באמצעות הסרת המכשולים המונעים ממנו להשתלב בעבודה, בלימודים ובבילוי. יש חובה להתאים את המציאות של "הרוב" למציאות של אלה שאינם כלולים בקבוצת "הרוב". משום כך אנחנו מכירים בחובתה של המדינה לספק לילדים "חריגים" חינוך העונה על צורכיהם, על פי חוק חינוך מיוחד. זו אינה סטייה מעקרון השוויון, אלא הגשמתו האמיתית. במקרה זה, מתן חינוך שווה לשני ילדים המצויים במצב כה שונה יהווה אפליה פסולה.

אנו רואים, אם כן, כי הגנה מהותית על עקרון השוויון יש לה יותר ממשמעות אחת. המשמעות הראשונית, המיידית, היא איסור אפליה ישירה: אין להתייחס באופן שונה לבני קבוצות, השוות זו לזו לצורך העניין שבו מדובר. ואולם, לא די בכך. חברות שונות הגיעו למסקנה, כי לעתים קרובות דווקא התייחסות שווה וניטראלית עיוורת להבדלים הקיימים בין קבוצות שנקודות המוצא שלהן שונות, והדבר גורר בעקבותיו אפליה בלתי מוצדקת. משום כך התפתחה הגישה האומרת, כי כדי לזרז את השגת השוויון ולהתגבר על דפוסי האפליה הנושנים, יש לבצע פעולות נוספות ולנקוט צעדים חיוביים לתיקון עיוותים היסטוריים מושרשים. אנו קוראים לכך העדפה מתקנת.

על פי גישה זו, האפליה אינה אלה עניין שביחסי הכוחות בין קבוצות. קבוצת המיעוט היא לרוב חלשה מבחינה פוליטית וחברתית; ואילו לקבוצת הרוב יש אינטרס לשמר את המצב הקיים ולא לתקן עיוותים היסטוריים. משום כך, כדי ליצור שוויון, נדרשת קבוצת הרוב לפעול באופן שונה מכפי שהורגלה. יש להתערב במהלכם הרגיל של הדברים מתוך הכרה כי אם לא ייעשה כן, תונצח האפליה.

במתכונתה הראשונית, היתה ההדפה המתקנת ניסיון להביא לייצוג הולם של בני קבוצות שהופלו בעבר לרעה במקומות עבודה בפוליטיקה ובמוסדות קובעי מדיניות. התחושה היתה כי נוכל להגיע ליתר שוויון אם האינטרסים של בני הקבוצות המקופחות יזכו בייצוג יתר. משום כך נעשו ניסיונות להביא לשילוב רב יותר של בני קבוצות אלה במקומות שבהם שלטו בעבר נציגי הרוב.

הדרכים שבהם הושג ייצוג יתר זה היו מגוונות. הקיצונית שבהן היתה קביעת מכסות: אחוז קבוע ונוקשה שאליו היה צורך להגיע כדי לממש את עקרון השוויון. שיטת המכסות מעוררת בעיות רבות, שלא זה המקום להתייחס לכולן. נזכיר רק את התנגדותם של בני קבוצת הרוב לשימוש בקריטריון, שלכאורה נראה בלתי רלוונטי, ומן הצד השני את תחושת אי הנוחות של מי שקיבלו תפקידים רק הודות להשתייכותם לקבוצה זו או אחרת. שיטת המכסות הנוקשה הומרה, בהקשרים מסוימים, במתכונת גמישה ורכה יותר של "יעדים ומועדים": גורמים שונים הציבו לעצמם יעד גמיש של מתן ייצוג הולם לבני קבוצות המיעוט תוך פרק זמן מסוים. תהא השיטה אשר תהא, חשוב להדגיש כי התפיסה הבסיסית של ההעדפה המתקנת היתה, כי השילוב מהווה מטרה בפני עצמו. הרעיון היה כי עצם הערבוב והמיזוג בין קבוצות שבעבר לא זכו להתחכך זו בזו וחשיפתם של בני הקבוצות אלה לאלה יביאו עמם תיקון לפגמי המציאות הקודמת, שבה שררה הפרדה מוחלטת כמעט בין הקבוצות. שיאה של גישה זו בא לידי ביטוי במדינות השילוב בחינוך בארצות הברית, שבהתאם לה הורה בית המשפט, בפסק הדין המפורסם של בראון משנת 1954, על ביטול ההפרדה בחינוך בין לבנים לשחורים. כתוצאה מכך ננקטו פעולות רחבות היקף לשילובם של תלמידים שחורים ולבנים בלימודים משותפים ולהסעתם מבית ספר אחד למשנהו. רבות נכתב ונאמר על החלטה זו. כיום מטילים רבים ספק בשאלה אם מעבר למשמעות הסמלית וההצהרתית החשובה של הפסיקה, היתה לה גם השפעה מעשית שעל מעמדם של תלמידים שחורים.

שאלות דומות מעלה תוכנית האינטגרציה בחינוך, שהתקבלה בישראל לפני כשני עשורים. אף שעדיין לא התקבלו מסקנות סופיות מן התוכנית, ספק אם עצם היחשפותם של בני שכבות מבוססות לבני שכבות מקופחות מביאה לקידום התלמידים החלשים מבחניה חברתית ולימודית כאחד.

ואולם, במקביל לוויכוח בנושא זה ובנושאים דומים, שעניינם קבלת בני מיעוטים לאוניברסיטאות, נוצרה לפני שנים מספר מגמה מנוגדת למגמת השילוב. הרכיב הדומינאנטי במגמה החדשה הוא דווקא עקרון ההפרדה בין הקבוצות: לא עוד שילוב בין שחורים ללבנים, בין גברים לנשים, אלא הקמת מסגרות נפרדות ומיוחדות לקבוצות החלשות יותר. מגמה זו באה להבליט את המאפיינים המייחדים כל קבוצת מיעוט ולהדגיש את רצונה של הקבוצה ולהישאר נבדלת ולשמר את המורשת והתכונות המבדילות אותה מקבוצת הרוב. אחד הגורמים העיקריים להיווצרות ההשקפה הזאת היתה ההבנה, כי שוויון אמיתי אין משמעו ביטול ההבדלים בין הקבוצות, וכי שילוב ואינטגרציה מובילים בסופו של דבר להיטמעותו של המיעוט בתוך הרוב, המבקש להשתלט עליו ולהכתיב לו את דרכו התרבותית והחברתית. נשים, למשל, הבינו כי כניסה אל תוך טריטוריה גברית חייבה אותן פעמים רבות לוותר על זהותן הנשית ולאמץ קודים של תרבות והתנהגות גברית כתנאי להצלחתן.

בתחום החינוך בארץ מובילה תנועת "קדמה" קו מחשבה זה. התנועה גורסת, כי תוכנית האינטגרציה נכשלה במטרתה לקדם את בני השכבות החלשות, משום שהושחתה על תפיסה פטרונית והציבה את ההצלחה האשכנזית כמודל בלעדי להישגיות. בכך הנציחה את ההגמוניה של קבוצה זו. בית הספר של תנועת "קדמה" שואף, לעומת זאת, לטפח תלמידים ותלמידות מעדות המזרח תוך שימת דגש על ייחודם התרבותי בעזרת גיבוש מודל ההזדהות, התואם את עולם הערכים שלהם.

סיכום

רעיון השוויון התקרב והולך בימינו לרעיון הפלוראליזם. כיום אנו מבינים, כי שוויון מהותי פירושו קבלת השונה ויצירת עולם שבו יוכל לקיים את שונותו ולשמור על כבודו.

חברה פלוראליסטית-שוויונית היא חברה המכירה בקבוצות החלשות שבקרבה ומעניקה להן יחס מועדף לפי הצורך, תוך כיבוד האוטונומיה שלהן. כדי להגיע לכך יש לעבור תהליך ארוך וקשה, הכרוך בשבירת סטריאוטיפים ובהתפכחות מדעות קודמות, בשינוי חלקות המשאבים ובמציאת היכולת להעניק לאחר כבוד ואמון.

השוויון הקשור קשר אמיץ בדמוקרטיה. במובנה הפורמאלי, מבוססת הדמוקרטיה על עיקרון שוויוני: לכל אדם יש קול אחד, ורק אחד. שלילת הזכות להשתתף בשלטון, במובן זה, איננה פגיעה בשוויון בלבד אלא גם בדמוקרטיה. לכאורה, רשאי הרוב לחוקק חוקים בלתי שוויוניים ולקיים בכך דמוקרטיה מהותית, שלא תתבסס אך ורק על עקרון הרוב הפורמאלי, אלא תדאג לכך שמוסדותיה ישקפו באופן מהותי את ערך השוויון. אם ישכיל הרוב להגביל את כוחו בפני המיעוט,ח יאפשר הדבר מתן ביטוי מרבי למגוון הדעות והקבוצות הקיימות בחברה.

מבוסס על: רות גביזון, זכויות אדם בישראל, ספריית האוניבסיטה המשודרת (גלי צה"ל), ההוצאה לאור – משרד הבטחון, תל אביב 1994;

ועל הרצאה של עו"ד נטע זיו-גודלמן, שניתנה בתל אביב ביום 30 בינואר 1995 במסגרת יום עיון על שוויון והעדפה מתקנת.