פ ר ק ב : ה ז כ ו ת ל פ ר ט י ו ת

ס ק י ר ת ה פ ר ק

חומר רקע למורה (עמ' 52) שלב ראשון – רשות הפרט ורשות הכלל
הילדים ילמדו להכיר את המושגים "רשות הפרט" ו"רשות הכלל" ביחס לסביבתם ויעמדו על הצורך בפרטיות. שלב שני – חשיבות הפרטיות	פעילות מספר 1 (עמוד 57)
המשך הדיון בפרטיות ובמשמעות הפגיעה בה.	פעילות מספר 2 (עמוד 60)
הצורך להגן על רגשות ומחשבות פרטיים. שלב שלישי – חוקים המגינים על שמירת הפרטיות	פעילות מספר 3 (עמוד 64)
יישום הנושא הנלמד באמצעות עיצוב כללי התנהגות בכיתה	פעילות מספר 4 (עמוד 66)

פ ר ט י ו ת – ח ו מ ר ר ק ע ל מ ו ר ה

כבוד האדם עומד בבסיס זכויות האדם כולן, אבל יש זכויות הקשורות לכבוד האדם קשר הדוק המיוחד. יש מקרים או צורות התנהגות שאינם פוגעים בזכותנו לשוויון, בחירתנו או בזכותנו להליך הוגן, אך מערערים ערך יסודי לא פחות: כבוד האדם. דוגמה טובה לכך היא יריקה בפנים: היריקה אינה מגבילה את חירותנו לעשות, ללכת או לדבר. היא גם אינה פוגעת בזכותנו לשוויון; אולי יורקים גם על האחרים. עם זאת, אין ספק שמבחינת עוצמת הפגיעה בנו, בדימוי העצמי שלנו ובאופן שבו רואים אותנו האחרים, יש כאן מעשה חמור ביותר.

מעמדו המיוחד של הכבוד כזכות בפני עצמה הביא לכך, שמרבית המסמכים הבינלאומיים המגדירים זכויות אדם מופיע איסור מפורש ומוחלט על טיפול משפיל, איסור שבחלקם הגדול של המקרים אינו נסוג אפילו מפני שעות חירום, וודאי שאינו נסוג בפני שום צורך אחר. הכבוד מוכר בזכות הבסיסית ביותר שעליה אנחנו רוצים לשמור. במקרים מסוימים יכולים אנו להצדיק שלילת חירות, אך איננו מוכנים להצדיק יחס של השפלה, שאינו קשור לשום אינטרס לגיטימי אחר.

מבין הזכויות הנחשבות לזכויות של כבוד, אנו מכירים בזכות לפרטיות. מדובר כאן על זכותנו כבני אדם ליהנות מאינטימיות, להגן על סודיות התקשורת שלנו ולשמור על שמנו הטוב (הזכות לשם טוב היא זכות נפרדת, הקשורה אף היא במושג הכבוד). הזכות לפרטיות מאפשרת לנו לעשות דברים מסוימים בלתי שמתבוננים חבנו, מאזינים לנו, עוקבים אחרינו, מצלמים אותנו או חודרים לתוך חיינו בכל דרך שהיא. הצורך בפרטיות קשור לדמות האדם הכוללת שלנו, לאוטונומיה שלנו על חיינו ועל גופנו.

העניין שלנו בפרטיות נעוץ בייחודו שלל הפרט האחד מול האחרים. אנו רואים ביחיד ישות שלמה ונפרדת. כל אדם הוא עולם בפני עצמו, והזכות לקבוע את גבולות האני שלו נתונה לו בלבד. הוא הקובע היכן מסתיים הפרטי והאישי ומתחיל הכללי והציבורי. טשטוש הגבולות בין רשות הרבים לרשות היחיד משול לחדירה אל תוך הפרטי; הוא פוגע בשלמותו של היחיד ובריבונותו על עצמו, על גופו, על חייו ועל כבודו העצמי.

יש צורות שונות שבהן יכולים האחרים להגיע לתחומו של הפרט. דרך אחת היא חדירה פיסית אל המרחב שלו, אל מקומו הפרטי. דרך אחרת היא חדירה באמצעות רכישת מידע, המושגת בהאזנות סתר או בצילומים ממרחק. רכישת מידע או הפצת מידע על אדם בניגוד לרצונו נתפסת אצלנו כפגיעה בפרטיות. כמובן, ככל שהמידע פרטי יותר כן החדירה לפרטיות פוגעת יותר. יש הרואים בחוקים האוסרים הפלות פגיעה בפרטיות. יש החושבים שרעש או ריח בלתי צפויים הם פגיעה בפרטיות. השקפות אלה נוצרות אצלנו באופן אינטואיטיבי, כחלק מהראייה הטבעית של מה הוא פרטי ומה היא פרטיות.

דוגמה מעניינת לכך בהקשר הישראלי היא זו של זכויות האסירים. אסיר הוא אדם, שרבות מזכויותיו נפגעות. הוא יושב בבית סוהר, אין לו חירות תנועה, אין לו חירות התקשרות, אין לו פרטיות, אבל עדיין קיימות דרכים שבהן חניתן לפגוע בו עוד יותר. בבתי הסוהר היה קיים, למשל, נוהג של ביצוע חוקן כפוי לכל האסירים שחזרו מחופשה, כדי למנוע הברחת סמים. האסירים פנו לבית המשפט וטענו נגד הנוהג הזה. בית המשפט קבע, שבדיקה זו היא משפילה, כה חודרנית. כה פוגעת, עד כי בהעדר הסכמה מפורשת לכך בחוק לא תינתן לרשויות בתי הסוהר הסמכות לבצעה. מותר לחפש בבגדים ובתיק, אבל אסור לחפש בתוך גופו של אדם. מצוקת האסירים בנושא החוקן קיבלה באתן שנים ביטוי אומנותי חזק בסרט "מאחורי הסורגים".

בנסיבות מיוחדות, שבהן נתפס הדבר כהכרחי, מתיר בית המשפט לבצע בדיקות חודרניות – בעיקר אצל חשודים בעבירות סמים או ביטחון. גם כאן יש להיזהר מהיתר גורף ולנסות לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה בפרטיות ובכבוד, למשל על ידי כך שחיפוש ייעשה בצנעה, בידי אדם מאותו המין ותוך התנצלות על עצם עריכת החיפוש.

סוגים שונים של חיפוש נערכים לעתים בנסיבות שונות לחלוטין וזוכים לשמות "רכים" יותר. האם זה לגיטימי שמורה בכיתה מבצע/ת חיפש בתיקי התלמידים במקרה של חשד לגניבה? ומה באשר להורים מודאגים, המחטטים במגירות של ילדיהם כדי לגלות אם הם מעשנים? האם אלה פתרונות מציאותיים לבעיות חינוכיות, או חדירה פוגעת לפרטיותם של בני אדם צעירים?

הזכות לפרטיות קשורה במובנים רבים ליצירתיות, ללמידה ולמימוש עצמי. יצירתיות דורשת פרטיות. כדי ליצור אנו זקוקים לכך שיניחו לנו להיות לבד. לא יעקבו אחרינו ויתנו לנו זמן להתאמן ולהתנסות עד שנגיע למצב שבו נוכל לתפקד בציבור. אדם אינו יכול להגיע לגיבוש עצמי אם כופים עליו פומביות בשלב שבו אינו בשל לכך. אוטונומיה היא דבר נרכש: לומדים מטעויות, משגיאות, מכל חוויה הנצברת בניסיון. כמו לכלח תהליך של למידה, גם להשגת האוטונומיה דרושה פרטיות.

ההכרה בזכות לפרטיות היא מודרנית יחסית, ומאוחרת חמן ההכרה בזכויות אחרות. מבחינה היסטורית הגענו למצב, שבו אנו מכירים בחשיבותו של ערך הפרטיות דווקא בעידן חשבו הטכנולוגיה מציבה לו איומים מסוג חסר תקדים. הכוונה היא למאגרי המידע הממוחשב.

מאגרי המידע יוצרים פוטנציאל עצום לפגיעה בפריטות בדרך של פרסום, שימוש במידע ורכישתו, העברת מידע ופגיעות נוספות – כמו שלילת עבודה, רדיפה ואף הריגה. פגיעות כאלה יכולות להתרחש כאשר מידע על אדם. מדוייק או שקרי, מגיע לידיים הלא נכונות. יש דוגמאות רבות לשימוש בעייתי במאגרי מידע בארץ: משרד הפנים, למשל, מעביר מידע לרשות השידור לצורך גבייתה אגרה; מידע רפואי מועבר למעסיקים; חברות פנויים/פנויות פונות אל לקוחות פוטנציאליים על סמל "מידע מזדמן" שהגיע אליהן.

ככל שמאגרי המידע משתכללים, אנו עלולים לקבל תחושה שאיבדנו שליטה על ההיבטים רבים של חיינו.ח מאגרים מן הסוג של "בנק מידע" מרכזים כמויות עצומות של אינפורמציה בכל התחומים: הרגלים, העדפות מיניות, אמנות. הסכמנה במאגר כזה איננה רק החשש שייעשה ברו שימוש לרעה, כי אם הידיעה שהפכנו למספר, לפרופיל ממוחשב של אחד/ת יכול/ה לשלוף בלחיצת כפתור. יש כאן אובדן שליטה של הפרט ביחס לשלטון או למחזיקי המאגר.

עד כה ציינו שני תחומים מרכזיים הקשורים לפרטיות ולהפרתה. האחד הוא חדירה פיסית לגוף, למקום או לכל מה שמוגדר פרטי. השני הוא השגת מידע ושימוש בו. תחום שלישי הוא שבירת האנונימיות של האדם, משיכת תשומת לב אליו בניגוד לרצונו, הוצאתו מתוך הקהל הרחב שלו כולנו נמצאים כל הזמן.

כשאנחנו שוברים את האנונימיות אנו פוגעים בפרטיות, גם אם לא עשינו דבר מעבר לכך. יש תחומים מסוימים בחיי האדם, שאינם צריכים להפוך נושא לדיון ציבורי. אנו מגינים פה על זכותו של האדם לומר: יש חלקים ממני שאינם שייכים לציבור כלל. מרבית האנשים רוצים,ח למשל, להשאיר את יחסיהם האינטימיים כתחום בלתי חשוף לציבור.

הזכות לפרטיות היא אם כן זכות חשובה ביותר, הקשורה מהותית לכבוד ולדימוי העצמי. במציאות ישנם מצבים של התנגשות בין זכות זו ובין זכויות אחרות או ערכים אחרים, ומתבקשת הכרעה שיהיה בה איזון בין האינטרסים המנוגדים, תוך נסיון לפגיעה מינימאלית בזכות לפרטיות. ההתנגשות הטיפוסית ביותר, שבה נגעו כבר מעט, היא בין הזכות לפרטיות ובין זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי. כאזרחים אנו נדרשים לספק מידע על עצמנו, למלא טפסים ולענות על שאלונים במקומות עבודה, בלשכות מס, במשרדים ממשלתיים, בלשכות הגיוס ועד. בשנים האחרונות מרבים מעסיקים שונים לשלוח מועמדים לעבודה ואת עובדים למבדקים פסיכולוגיים במכונים פרטים. בחלק מהמבחנים יש דרישה לספק מידע אינטימי על מצב בריאותי, כלכלי, משפחתי, העדפה מינית וכו' עצם הדרישה לספק מידע כזה יכולה להוות פגיעה בפרטיות; ומעבר לכך, מוחזק המידע בידי גורמים שונים, היכולים לעשות בו שימוש על פי הבנתם.

באחרונה התפרסם מקרה, שבו התבקשה מנהלת בית ספר למסור לידי המשטרה את רשימת כל התלמידים לצורך חקירה בעניין שימוש בסמים. המנהלת סירבה בטענה לפגיעה גורפת בפרטיותם שלח התלמידים והסכימה למסור מידע רק על אותם תלמידים שלגביהם התקיים חשד ממשי. המנהלת נהגה נכון, אולם מקרה זה מוכיח מה רב הכוח הנתון בידי אלה השולטים במידע חומה רבה הסכנה שיעשו בו שימוש פסול.

כאשר מדובר במידע על אדם פרטי, צריכה להינקט זהירות רבה באיזון בין הצורך בהגנה על הפרטיות ובין הצורך שלח גורמים שונים -= מעסיקים ואחרים – לקבל מידע הדרוש להם לשם קבלת החלטות. חוק הגנת הפרטיות וחקו כבוד האדם וחירותו מהווים הגנה חלקית בלבד, היות שמרבית המקרים קשה לטעון שהאדם העביר מידע שלא מרצונו. צריכה להתקיים מערכת נורמאטיבית ומוסרית, שתגן על האזרח מפני פגיעות מסוג זה, חשוב שגם האזרח עצמו יהיה מודע לזכותו להגן על פרטיותו.

המאבק בין זכות לפרטיות ובין הזכות לחופש מידע בולט בתחום הציבורי והפוליטי אנו רוצים לקבל מידע על מקבלי ההחלטות ועל בעלי התפקידים בחיים הציבוריים. כדי להעריך את כישוריהם למלא את עבודתם ולתפקד כנדרש. אין ספק, שבחשיפת המידע הרלוונטי אנו פוגעים בפרטיותם ולעתים גם בשמם הטוב.

כיצד משקללים בין זכות הציבור לדעת, להבדיל מן השאלה מה הציבור רוצה לדעת. זכות הציבור לדעת קשורה קשר הדוק לעיקרון הדמוקרטי, מאחר שיהא מסייעת לציבור לבחור את נבחריו ולמתוח עליהם ביקרות. אנו מעוניינים בחברה שבה יוכלו האנשים להחליט את ההחלטות הטובות ביותר, לא רק בתחום הפוליטי אלא גם במישור החברתי והכלכלי. לשם כך נחוץ שבידיהם יימצא המידע הרלוונטי המלא. אנו רוצים לתת לציבור או למקבלי ההחלטות את אותו מידע שיש בו רלוונטיות להחלטות שהם חייבים לקבל או שמותר להם לקבל. איננו רוצים, או איננו חייבים,ח לתת להם זכות לקבל מידע שאינו רלוונטי להחלטותיהם. האלה הקשה היא, כמובן מהו מידע רלוונטי.

כדי לקיים את השיטה הדמוקרטית אנו זקוקים למידע על נבחרי הציבור שלנו. והכוונה היא הן למצע הרעיוני שלהם והן לאישיותם. אבל מהו גבול הרלוונטיות? מצב בריאותי הוא עניין אינטימי, אבל נודעת לו חשיבות רבה בנוגע ליכולתו של אדם לתפקד. שאלה דוגמת: "האם לאדם יש או אין מאהב/ת?, - האם היא רלוונטית או לא? יש שיטענו, כי אין דבר בתפקודו של איש ציבור שאינו מצוי בתחום זכות הציבור לדעת. זה, לדעתם, המחיר שמשלם מי שבחר בחיים של חשיפה ופרסום. יש גם טענה הפוכה: שאין אנו רוצים בנבחרי ציבור שוויתרו על חייהם הפרטיים ושאין להם רגישות לפרטיותם הם.

גם אם נקבל את הנחה, שבשם הזכות לפרטיות יש להגביל את זכות הציבור לדעת, נתקשה לקבוע את ההסדר הרצוי ואת דרכי אכיפתו. העיתונות היא הגורם שבדרך כלל רוצה לפרם, והרבה. החוק במדינה ישראל – חוק לשון הרע וחקו הפרטיות – קבוע שעקרונית אסור לפרסם פרטים אינטימיים על חייו שלאדם אל אם כן יש בכך עניין ציבורי. בפועל עושים שימוש מועט בחוקים אלה, ונוצר מצב שמי שמחליט הוא התקשורת עצמה. זה מצב טוב לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת, אבל נשאלת השאלה אם כין ביכולתה של התקשורת להפעיל שיקול דעת נכון ומאוזן גם מבחינת הזכות לפרטיות. העיתונות בארץ עסקה, למשל, במשך שבועות, במקרה של איש אקדמיה ידוע שהכה את אשתו. אין ספק שבאירוע כזה יש עניין ציבורי, אך דרך הטיפול העיתונאית בפרשה היתה סנסציונית, והיא מעוררת שאלות רבות.

בית המשפט יכול להוות גוף ניטראלי, שיכריע בעניינים כאלה. בניגוד לעבר, נוטה כיום בית המשפט לתת משקל רב לחופש הביטוי; ייתכן שבתנועת המטוטלת הנצחית הזאת או מצויים עכשיו קרוב יותר להגנה על הזכות לדעת, ואפשר שנשלם על כך מחיר גבוה במונחים שלל פרטיות.

טענה מסוג שונה לחלוטין בגנות הגנה על הפרטיות היא שפרטיות מעניקה לגיטימציה לסטייה מנורמות, לשקר ואפילו לעבירה על החוק. החשש הוא שאנשים עושים שימוש בזכות לפרטיות כדי שלא יידעו עליהם את "האמת", כשידיעת האמת הזאת עלולה להזיק להם. בהצגת הדברים כך, ניצבת הפרטיות כמנוגדת לאמת, להתנהגות נורמאטיבית ואולי אפילו לחוק. חזו איננה טענה זניחה, אך היא חלקית פרטיות אכן נחוצה, בין השאר, כדי לא לומר תמיד את כל האמת, אך לאח כל הצגה חלקית של האדם היא שקר. החיים בחברה אפשריים,ח בין השאר, מפני שכל אחד מאתנו רשאי לנציג את אישיותו מעשיו באון חלקי, כבחירותו. יש הקשרים שבהם אנו רוצים להיראות לשים יותר, לעומת הקשרים שבהם נשאף להציג את עצמנו כחזקים. אם נאמר שבכל אחד מן הדגשים החלקיים האלה הוא "שקר", ונקבע בכך כי איננו רוצים לאפשר אותו, נשלם מס עצום מבחינת יכולתו של הפרט למצאו לו הגדרות עצמות שונות במסגרות שונות חשל חייו. הדגשים כאלה אינם שקר.

הבעיה האמיתית הכרוכה בסוגיית הפריטות אינה עניין השקר. פרטיות קשורה בערכים רבים, אישיים וחברתיים: אוטונומיה ושפיות דעת, חירות, דמוקרטיה, יחסי אנוש ויצירתיות, למידה וספונטאניות. כל אחד מערכיו אלה מחייב גם להגביל את הפרטיות, בכל כפעם בהקשר שונה, אמרנו קודם, כי אוטונומיה אינה יכולה להיווצר בלי פריטות; אך מצד שני,ח האם האוטונומי הוא אדם הבחון את הנורמות של החברה שלו באופן בקרותי. אדם אוטונומי באופן מלא ובשל הוא אדם המסוגל לקום ולהגיד בפומבי: אנו עלולים לאבד את האחריות שבאה עם הפומביות.

לעומת זאת, אם לא נאפשר פרטיות – לא נגיע אוטונומיה, שרק מתוכה יכולתו להבשיל אחריות וביקרות. הקונפליקט הזה קיים גם ביחס לערכים אחרים שציינו: למידה, יצירתיות, יחסי אנוש ועוד. גם כאן, כמו בדילמות אחרות חשל זכויות האדם, האיזון בין שהשיקולים השונים הוא המפתח. הנסיון ההיסטורי מלמד שחברות אין בהן הגנה על לפרטיות, כמו למשל בתקופה מסוימת של החיים בברית המועצות, אנין מאפשרות מסגרת חיים הולמת ליחסי אמון, רעות ויצירה.

מבוסס על: רות גביזון, "הזכות לפרטיות ולכבוד", בלי הבדל... – זכויותה אדם בישראל, הוצאת האגודה לזכויות האזרח בישראל ו"עידנים"/"ידיעות אחרונות", תל אביב 1988, עמ' 78-66;

ועל: רות גביזון, זכויות אדם בישראל, ספריית האוניברסיטה המשודרת (גלי צה"ל), ההוצאה לאור – משרד הביטחון, תל אביב 1994.