פרק ג': חופש ביטוי

ס ק י ר ת ה פ ר ק

חומר רקע למורה (עמ' 72) שלב ראשון – אמצעי ביטוי
הילדים ילמדו דרכים מילוליות ובלתי מילוליות לביטוי עצמי	פעילות מספר 1 (עמוד 80)
הכרת החשיבות של חופש הביטוי כאמצעי לתקשורת ולשכנוע ללא אלימות.	פעילות מספר 2 (עמוד 82)
חיזוק הבנתו של חופש הביטוי כדרך למימוש עצמי.	פעילות מספר 3 (עמוד 84)
סיכום ויישום – צידוקים לחופש הביטוי. שלב שלישי – הגבלת על חופש הביטוי	פעילות מספר 4 (עמוד 89)
הכרת גבולותיו של חופש הביטוי.	פעילות מספר 5 (עמוד 93)

חופש הביטוי – חומר רקע למורה

מהו חופש הביטוי ?

בני האדם שונים זה מזה בהשקפותיהם, בהעדפותיהם, באמונתם ובטעמם. אנשים אוהבים דברים שונים, מתלבשים בצורה שונה, מתבטאים באופן שונה ומאמינים בדתות שונות. בשל מגוון זה, קיים צורך בסיסי אצל כל אדם לתת ביטוי חופשי בחייו להעדפותיו ולאמונותיו. ביטוי זה מביא לפורקן, להנאה ולסיפוק, שהם חלק מתחושת השלמות העצמית שכל אדם שואף אליה.

הצורך בביטוי חופשי הוא חלק מתפיסת החירות. תפיסת זו גורסת, כי ללא שוק חופשי של רעיונות ודעות, ללא העושר והמגוון באורחות החיים, לא ייצאו האמת והשקר לאור, לא יהיה מרחב לספונטאניות, למקוריות, לגאוניות, למרץ שכלי ולאומץ מוסרי. החברה תימחץ בידי כובד "הבינוניות הקבוצתית". ונטיות הקבע של בני האדם לאחידות יולידו כישורים בינוניים, עצירות וצרות אופקים.

חירות הפעולה, שהיא החירות הבסיסית, חשובה ביותר למימוש העצמי. חירות זו מחייבת כי יינתן לאנשים, במידת האפשר, לממש את משאלותיהם ואת רצונותיהם בלא הפרעה מצד אחרים, כך שכל הגבלת חירות, בין בידי החוק ובין בידי לחץ חברתי, תהיה מוצדקת.

בשל היותו תנאי למימושן של חירויות רבות אחרות, חופש הביטוי מוכר כזכות בעלת מעמד מיוחד וחשיבות מיוחדת. התפיסה הדמוקרטית מכירה בשונות בין בני האדם ורואה בחופש הביטוי את אחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר. בחוקת ארצות הברית מוקדש הסעיף הראשון לחופש הביטוי. ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם קובעת: "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, לבקש ידיעות ולקבלן ולמוסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות" (סעיף י"ט).

חופש הביטוי מקיף אל כל צורות ההתבטאות העצמית ואת כל אמצעי התקשורת: ביטוי במסגרת פרטית או ברבים; ביטוי בדיבור, בכתב ובהתנהגות; ביטוי מילולי בכל שפה; ביטוי חזותי בציור, בפיסול, בקרקטורה, בצילום; ביטוי בפרות, בשיר, במחקר, בהצגה, בסרט; ביטוי באמצעות הפגנה, חתימה על עצומה, שלט, עיתון, שידור ברדיו או בטלויזיה.

הצידוקים לחופש הביטוי

יש ארבעה צידוקים קלאסיים לחשיבותו של חופש הביטוי במישור האישי והחברתי, ולפיהם מהווה זכות זו אמצעי לגילוי האמת, לשמירת ההליך הדמוקרטי, למימוש עצמי ולשינוי בדרך של שכנוע.

א. גילוי האמת

ההצדקה הראשונה לחופש הביטוי אינה רואה בו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לבירור האמת. הטענה היא שרק במסגרת של דיון חופשי, החלפה חופשית של רעיונות, חופש לחקור ולבקר – ניתן לאתר את האמת. זו תיזה מרכזית, שפותחה בידי מילטון ומיל. הטיעון המרכזי הוא, שהדעה אשר אנו אוסרים על השמעתה, מאחר שאנו חושבים כי היא שקרית או מוטעית, עשויה להיות נכונה. גם אם אין היא נכונה בשלמותה, אפשר שיהיה בה חלק מן האמת, גרעין של אמת. וגם אם היא מוטעית בשלמותה, ההתמודדות עמה עשויה לחזק ולבסס את הדעה הנכונה. ככל שאנשים מחזיקים בדעות ובאמונות חזקות יותר, ככל שהם בטוחים ביטחון מוצק יותר בנכונותן, עלולות הפתיחות והפסקנות להיעלם, ועמן עלולה להיעלם גם הנכונות להכיר בצדקתה של דעה או אמונה אחרת. בבסיס קיומה של חברה פתוחה ורציונאלית עומד יחד של כבוד אמיתי לאנשים ואמון בהם וביכולתם.

הניסיון ההיסטורי מלמד, שדווקא דעות ואמונות שבהן דגל הרוב התבררו פעמים רבות כבלתי נכונות או מסוכנות (דוגמאות קיצוניות הן הנציונאל-סוציאליזם והקומוניזם). היום אנו בוגרים מספיק כדי להבין, שבשוק החופשי של הרעיונות לא תמיד הדעה הנכונה גוברת. הדיון החופשי מאפשר חשיפת עטויות ושקרים, גם אם אינו מוביל תמיד לאמת, ובכך טמונה חשיבות רבה.

שיקול חשוב נוסף מדבר על הטלת ספק במידע רשמי שמספק השלטון. ההשקפה הדוגלת בחופש הביטוי כזכות מיוחדת מבוססת לא רק על הטלת ספק באופן כללי, אלא גם – ובעיקר – על סקפטיות רבה כלפי השלטון, המתיימר להחזיק במונופול על האמת ועל "הדעה הנכונה".

ב. ההליך הדמוקרטי

ההצדקה השנייה כורכת את חופש הביטוי ברעיון הדמוקרטי. לפי תפיסה זו, כדי שהעם יוכל לשמש ריבון צריכים להתקיים שני תנאים. הראשון הוא שלעם תהיה אינפורמציה; חופש הביטוי חשוב לצורך זרימה של מידע ורעיונות. השני נובע מן העובדה שהעם אינו שולט במישרין אלא בעקיפין, באמצעות נבחריו. חופש הביטוי הוא גם האמצעי המאפשר לעם להביע את עצמו.

לפי התפיסה הפורמאלית של הדמוקרטיה (כלומר, שהעם הוא הריבון, החלטתו של הריבון היא חוק, והריבון יכול להחליט כל מה שעולה בדעתו), הרוב יכול להחליט ליטול את חופש הביטוי מהמיעוט. אבל אם רואים בדמוקרטיה צורת שלטון שיש לה ערך מהותי וחיובי, אזי צריך להיות קשר אמיתי בין חופש הביטוי לבין הדמוקרטיה, שיאפשר השתתפות שווה של האזרחים בתהליך השלטוני, ללא כפייה של הרוב, את זאת מאפשר חופש הביטוי, חברה, הרוצה שתביעתה כלפי כפייה של הרוב. את זאת מאפשר חופש הביטוי. חברה, הרוצה שתביעתה כלפי המיעוט לציית לחוקה תהיה בעלת בסיס מוסרי, חייבת לאפשר למיעוט להילחם על דעות באופן המלא והאמיתי ביותר: אם המיעוט יוכל להשתתף בתהליך השלטוני, תהיה לו נטייה לציית יותר מאשר במצב שבו תיכפה עליו דעת הרוב, בלי שתהיה לו אפשרות להיאבק ולהשמיע את דעתו.

המלחמה הרעיונית הזו אינה מסתיימת בהכרח בהכרעת הרוב, משום שחוק איננו סוף פסוק. דעת המיעוט של היום יכולה להיות דעת הרוב מחר, כדברי סוקראטס בדיאלוג "קריטון": "הרינו נותנים לו בלבחור באחת מהשתיים: לציית לנו או להביאנו לידי כך שנחזור בנו".

ועוד הערה בנושא זה של תפיסת הדמוקרטיה כהשתתפות בתהליך השלטוני. הסכנה הגדולה לדמוקרטיה, גם לדמוקרטיה הישראלית נשקפת מהתפתחות תהליך של ניכור בין האזרחים לבין השלטון. האזרחים אינם שולטים בדמוקרטיה של הנציגים, ויחסם לשלטון הופך קר, מתנכר, ביקורתי ומסתייג. מכאן קצרה הדרך ליחס בלתי אוהד, לעתים שלילי ממש, כלפי הדמוקרטיה כשיטת שלטון. אנו רואים בכך סכנה לדמוקרטיה, משום שאם שלטון דמוקרטי יצטרך פעם להתגונן מפני מבקשי נפשו, יהיה עליו לגייס אזרחים שירצו להילחם למענו.

משום כך חשוב להדגיש את חופש הביטוי וההשתתפות בתהליך השלטוני כערך חיובי. חשוב להסביר לאנשים המצויים מחוץ למערכת השלטונית עד כמה חשוב נסיונם להשפיע על המתרחש – באמצעות מכתב למערכת, התארגנות, הפגנה וכיו"ב. לרבים במדינת ישראל י ש תחושה שפעילות כזאת מתבצעת לריק, אך אין לכך בסיס. יש לנו הערכה לא נכונה באשר ליכולתם של אזרחים מן השורה להשפיע בעזרת הכלי המאפשר להם זאת: חופש הביטוי.

כאשר עוסקים ביחס בין חופש הביטוי לדמוקרטיה, מתבקשת התייחסות מיוחדת לחופש העיתונות. יש המתארים את העיתונות כזרוע הרביעית של השלטון, כרשות הרביעית חופש העיתונות הוא הדרך המעשית, אולי היחידה, שבה יכולים אנשים שאינם נוטלים חלק בתהליך השלטוני להשפיע על העשייה השלטונית. העיתונות היא גם המכשיר המעשי היחיד לגיוס דעת קהל והכלי העיקרי המבטא באופן שוטף את מה שהאנשים חושבים, מרגישים ורוצים. עיתונות חופשית חשובה ככלי ביקורת על השלטון.

תקשורת חופשית

כאמור, לחופש יש קשר אמיץ להשגת האמת, ועם זאת הוא קשור גם באופן מובהק בערכים פוליטיים וחברתיים כמו דמוקרטיה ושינוי חברתי. חופש הביטוי הוא גם הפן השני של הזכות לדעת. חשוב לשים לב לכך, שהשניים קשורים זה בזה, אך אינם זהים. אדם יכול לדעת כלמה שיש לו לדעתו גם ללא חופש ביטוי; לצורך זה די בכך שמה שהוא זכאי לדעת אכן ייאמר. אדם יכול לא לדעת אם משום שאין הוא רוצה לדעת ואם משום שאין מעבירים לו את המידע, גם כאשר שורר חופש ביטוי מלא. על כן, כדי לקיים את התאים למימוש הזכות לדעת יש צורך בחופש ביטוי, אולם לא בו בלבד.

מרבית בני האדם עסוקים בשלהם. הם ממצים את חובת ההשתתפות בחיי החברה והמדינה בנטילת חלק בבחירות. מיעוטם בלבד לוקח חלק פעיל יותר, כמו השותפות בהפגנה או חתימה על עצומה, ורק מיעוט קטן פעיל באורח עקבי ומתמשך. אם היינו מניחים ל"רוב השותק" לפקח באופן שוטף על הפעלת הדמוקרטיה ולהבטיח מנגנונים לשינוי שקט, לא היינו משיגים תוצאות מספקות. לדם כך דרושים אנשים שעיקר תפקידם ומחויבותם הוא לתפקיד זה של פיקוח. מטרה זו מושגת בעולם החופשי בעזרת אמצעי התקשורת. הם ממלאים בעבור כולנו תפקידים של דיווח, גילוי, חשיפה ומתן במה לדעות שונות, ובכך מקיימים תנאים של חופש ביטוי המאפשרים לנו לממש באורח יעיל יותר את זכויותינו הפוליטיות.

1. למסור לציבור האזרחים מידע מלא ככל האפשר על רמת תפקודו של השלטון הנבחר, גם, ובעיקר, כאשר מעוניין השלטון בהעלמת מידע זה.

2. לתת ביטוי למגוון רחב ככל האפשר של דעות באשר למדיניות הרצוייה, גם, ובעיקר, כאשר דעות אלה סותרות את דעתו של השלטון.

אם כן, אמצעי התקשורת הם דרך יעילה בעבורנו להשגת מידע ולמתן ביטוי רחב. ואולם, בשם חופש הביטוי יש בכוחם של אמצעי התקשורת לפגוע יותר משיש בכוחו של כל אחד ואחת מאתנו. הם עלולים לפגוע הן בפרטים והן בתהליכים חברתיים. התהודה וההכשר שמעניקה התקשורת לדעות מסוכנות חמורים בהרבה מאלה של פרסום פרטי. לפיכך יוצרים אמצעי התקשורת בעיה מיוחדת בתחום ההגנה של חופש הביטוי.

דוגמה ספרותית למתח זה מופיעה בספרו של היינריך בל "הכבוד האבוד של קתרינה בלום". בספר זה חוקרת העיתונות פרשה פלילית ומספקת פרטים אינטימיים רבים, חלקם בלתי מדויקים, על אודות אשה שהתאהבה בפגישה ראשונה בגבר שהיה – כך התברר – עבריין נמלט. אגב הדיון המפורט בבריחתו ובחיפושים אחריו מופצים פרסומים על חייה הפרטיים של האשה, וכתוצאה מהם היא נחשפה לפניות מעליבות ופוגעות, אחת מהן מצד הכתב האחראי לפרסומים. בסופו של דבר הורגת האשה את הכתב, וחבריו מתארים אותו כקדוש: גורבן שנפל על מזבח חופש העיתונות.

אין ספק, כי בפועל ממלאת העיתונות הכתובה והאלקטרונית תפקיד חיוני בשמירה על הדמוקרטיה. אך האם היא ראויה בשל כך לזכויות או להגנות מיוחדות? מצד אחד נראה, כי התשובה צריכה להיות חיובית: ללא עיתונות חופשית ונמרצת לא יתקיימו דמוקרטיה ופיקוח יעיל על הממשל. מצד שני, כאמור, יש בכוחה של העיתונות לפגוע ולהזיק. לעתים מושמעת דווקא תביעה להגביר את אחריותה של העיתונות. השאלה נעשית קשה יותר כאשר זוכרים כי העיתונות, כמו השלטון, אינה חפה מאינטרסים. היא מעוניינת להצליח מבחינה כלכלית, מקצועית ופוליטית, ואינטרס זה אינו זהה תמיד לתביעה לספק את האינטרס הציבורי – זכות הציבור לדעת.

כמו בכל המקרים האחרים, כך גם במאבק זה בין הזכויות השונות לבין האינטרסים השונים ראוי לחפש את האיזון הנכון. עם כל הקשיים צריכה החזקה להיות לטובת חופש הביטוי ולטובת עיתונות חופשית, איתנה ומקצועית. ההגבלה העיקרית על העיתונות חייבת להיות זו של אתיקה מקצועית והתאפקות מפגיעה בוטה באחרים.

לטובת העיתונות ולטובת הצורך להגן עליה יש לזכור עניין נוסף: אכן, מעמדם של עיתונאים הוא לעתים רב עוצמה, אך התפקיד שממלאת העיתונות הוא פעמים רבות בלתי אוהד. נשמעת טענה כלפי העיתונות שחשיפותיה מיותרות לפעמים, שהיא פוגעת במוראל ובביטחון, שהיא מדווחת הרבה על תופעות שליליות ומעט על תופעות חיוביות. אומרים עליה שהיא רואה את נקודות הצל ומחמיצה את נקודות האור, ומרבים לתארה כעוינת.

ויכוח בשאלה זו התעורר מלוא עוצמתו בארץ בשנים האחרונות, בעקבות הדיווחים בתקשורת על אירועי האינתיפאדה. בכמה מקרים, לאחר שנחשפו מעשים חריגים של חיילים בשטחים, הותקפו כלי התקשורת בטענה שהדיווחים רק גורמים נזק לצה"ל ולמדינה. חלק גדול מהציבור העדיף לא לדעת מה נעשה בשטחים. קבוצת אזרחים אף הקימה גוף שהתקרא "העם נגד תקשורת עוינת".

על ביקורת זו ניתן להגיב בשתי טענות. ראשית, נכון שיש היסט מסוים בדיווח ליתרון הדברים הרעים והבקורתיים. קשה מאוד להימנע מכך, שכן מה שמעניין ומה שיש לדווח עליו, הוא דווקא החריג והשלילי. העיתונות גם רואה עצמה, ובצדק, כמין כלב שמירה; ככזאת, תפקידה הוא לדווח על שחיתויות. היא מגיחה לאלה המבקשים לפרסם את הישגיהם לעשות כן בעצמם וטורחת בפרסום הדברים שיש המתאמצים להצניעם.

שנית, חלק מהביקורת על העיתונות אינו נובע מכך שהיא נתפסת כגורם בלתי הוגן, או כמי שאינה ממלאת היטב את תפקידה בסיפוק זכותנו לדעת. מקור הביקורת בחוסר הרצון שלנו לדעת מלכתחילה. החובה המוטלת עלינו לנקוט עמדה מושכלת בנושאים העומדים על סדר היום הציבורי מחייבת אותנו לרכוש בסיס של מידע ודעות. משום כך אסור לנו לטמון את ראשנו בחול ולכעוס על העיתונות, שאינה נותנת לדברים המטרידים לרדת מעל סדר היום הציבורי. העיתונות ממלאת בעניין זה תפקיד חיוני נוסף: היא מכבידה עלינו את האפשרות לומר "לא ידענו". לא תמיד אנו שמחים על תפקידה זה, אולם ברור כי אסור לתת יד לסיכולו.

קשה לסמוך על הממשל שיקריב את עניינו בהנצחת שלטונו לטובת האינטרס של הציבור לשפוט אותו. כלן אנו חייבים להגן על עיתונות חזקה וחקרנית, שתזכיר לממשל את האמת החשובה הזאת. קל לזכור עיקרון זה כאשר מעשי הממשל נוגדים את השקפותינו. קשה הרבה יותר להסכים לדברים כאשר מתעוררת התחושה שהדיווח הוא כלי שרת בידיהם של אויבים ומבקרים שפגיעתם רעה. במקרה כזה נוטים האינטרסים המידיים שלנו לקלקל את השורה ולשבש את השיפוט.

ג. מימוש עצמי

התחום הבא של חופש הביטוי נבדל משי התחומים הקודמים, בכך שכאן יש ראייה של חופש זה לא כאמצעי להשגת מטרה, אלא כמטרה בפני עצמה. השופט אגרנט ביטא רעיון זה בספק הדין בפרשת "קול העם". הוא אמר: "חשיבותו של העיקרון נעוצה גם בהגנה שהוא נותן לאינטרס פרטי מובהק, דהיינו לעניינו של כל אדם, באשר הוא אדם, לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולסגולותיו האישיות: לטפח ולפתח, עד הגבול האפשרי, את האני שבו; להביע את דעתו של כל נושא שהוא חושבו כחיוני בשבילו; בקיצור – להגיד את אשר בלבו, כדי שהחיים ייראו כדאיים בעיניו" (בג"צ 73/53 "קול העם" נ. שר הפנים פ"ד זק עמ' 878).

מנקודת מבטו של הפרט, בלימת אפשרויות הביטוי גורמת להחנקת רגשות, לתסכול ולצבירת כעסים. היבט זה הוא מרכזי וחשוב, אך לא תמיד נותנים עליו את הדעת בשל הנטייה להדגיש את הצדדים הציבוריים והכלל חברתיים של חופש הביטוי. הכוונה היא לחופש של האדם להביע את עצמו, גם כשהוא טועה, משום שזו "האמת" שלו; לחופש של האדם להביע את עצמו בעניינים שאינם ברומו של עולם; ולחופש של האדם להביע את עצמו בעניינים ברומו של עולם גם בצורה שאינה תורמת לליבון הסוגיה. האדם כועס. תרומתו מתבטאת בצעקת כעס או מחאה, שאולי אינה מקדמת כלל את הדיון, אבל משקפת את מרי לבו.

"אני נושא עמי זיכרון ילדות מן הסרט "ויוה-זאפטה", תמונה אחת שנחרתה בתודעתי, והיא תמונה של אנשים שהמרד שלהם נכשל והם במצוקה נוראה; כלו כל הקצין, הכל אבוד,ח והם יושבים שם, זקנים וזקנות, ולוקחים חלוקי אבנים ומחככים אבן באבן. זה אפילו לא עשה רעש אמיתי. אבל גם זה ביטוי, שכן ביטוי אינו רק דברים שאומרים אלה גם אקטים אחרים המסמלים אמירה. ביטוי מעין זה הוא בעל חשיבות רבה לאדם, ושלילתו או פגיעה בו היא מעשה של עוול חמור" (פרופ' מרדכי קרמינצר).

כאשר מדברים על חופש הביטוי וחשיבותו לגבי האדם, מניחים תפיסה מסויימת של האדם, המוצג כיצור חברתי-פוליטי. מניחים גם תפיסה מסוימת של "החיים הטובים" – במובן האריסטוטלי של מימוש הפוטנציאל האנושי, זה המבדיל בין האדם לבין יצורים חיים אחרים. לשם כך יש חשיבות מיוחדת לחופש הביטוי על שני צדדיו: להתבטא באוזני אחרים ולהקשיב להם. כאן אנו מגיעים לחופש המצפון והדעה ולקשר שבינם לבין חופש הביטוי. זה קשר חשוב, שכן יש הסכמה כמעט אוניברסלית על המרכזיות והחשיבות של חופש המצפון והדעה. ויותר מכך: יש הסכמה על כך שחופש המצפון והדעה, להבדיל מחירויות אחרות, הוא חופש מוחלט, בלתי מוגבל וחסין מפני התערבות השלטון, שכן דעתו ומצפונו של אדם הם הממלכה שלו, תחום ריבונותו, ואין לאיש דריסת רגל שם. ברור, עם זאת, שהחופש לגבש דעות מותנה, כדי שיתמלא תוכן, ביכולת לנסח רעיון באוזני אחרים ולהתדיין עמם על אודותיו.

ד. שינוי בדרך של שכנוע

טעם רביעי לחופש הביטוי הוא שזכות זו מאפשרת גרימת שינויים בדרך של שכנוע ולא בכוח הזרוע. משום כך מסייע חופש הביטוי ביצירת התפתחות של זרימה מתונה ולא סחיפה, כלומר הוא מאפשר איזון בין יציבות לבין שינוי. הנחת היסוד כאן היא כי עדיף שדברים ייעשו בדרך של ניצחון רעיוני ולא בדרך הכוחנית. לעתים אין מנוס מסתיימת פיות (כמו למשל מניעת פרסומן של דעות גזעניות קיצוניות), כדי להגן על נפשה של הדמוקרטיה. מובן שעדיף להגן על נפשה של הדמוקרטיה בשוק החופשי של הרעיונות; אך אם לא ניתן לעשות זאת ונאלצים לסתום פיות. מן הראוי שהדבר ייעשה מתוך הבנה שמסובר בצעד חריג ויוצא דופן, הננקט בלית ברירה ובשעת חירום.

הגבלות על חופש הביטוי

חופש הביטוי מוכר, כפי שתואר לעיל, כזכות בעלת מעמד מיוחד. אולם מה גורלה של זכות זו כאשר היא עומדת בסתירה או בעימות עם ערכים חשובים אחרים? האם יש מקרים שבהם צריך בכל זאת להגביל את חופש הביטוי? לשם מה חייבים להגן, למשל, על זכותו של אדם להביע דעות שברוב המכריע סולד מהן?

בדמוקרטיה זכאי כל אדם להחזיק בדעות, בהשקפות ובאמונות משלו, להביע אותן בדרכו ולנסות לשכנע אחרים בצדקתן. עם זאת, גם בדמוקרטיה מוטלות, במקרים מיוחדים, הגבלות על חופש הביטוי. זה קורה כאשר יש התנגשות חבין חופש הביטוי לאינטרס ציבורי, כמו ביטחון המדינה או רגשות הציבור, או בינו ובין זכויות אדם אחרות כמו פרטיות ושם טוב.

אחת השאלות בנוגע להגבלת חופש הביטוי מתייחסת להתבטאויות פוגעות כלפי קבוצות אוכלוסייה שונות – נשים, עדה זו או אחרת, יריבים פוליטיים. לעניין זה נוגעים חוק איסור ההמרדה, הקובע בין היתר איסור "לעורר מדנים בין חלקים שונים באוכלוסייה", וחוק איסור לשון הרע, האוסר על פגיעה בשם הטוב של קבוצת אנשים.

כך, בצעד יוצא דופן, החליט היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום בחשד לביצוע עבירה על חוק איסור לשון הרע נגד עורכת המקומון "זמן תל אביב" ומחברו של מאמר שהופיע בו ושכלל התבטאויות המהוות פגיעה חמורה בציבור הדתי והחורגות, לדעת היועץ, מביקורת לגיטימית. במאמר, שפורסם בעקבות הטבח במערכת המכפלה, כתב בין היתר המחבר, מודי בר און:

"הדמעות, חס וחלילה, עלולות להרטיב את הדבק שמחזיק להם את הזקן, ואז הם ישארו רק עם שפם היטלרי קטן...אולי משום שחבורות השוטים האלה עטויות תמיד בזקן וציציות, כמו הגיבורים של המקראות לחגים שדחפו לנו בבתי הספר החילוניים שלנו, ותמיד יש להם מן המוכן איזה פסוק כ"ד מהתחת, שעושה לנו רגשי נחיתות..."

(הציטוט לפי "הארץ", 20.3.95).

כאשר הביטוי מסכן זכויות יסוד של אנשים אחרים, או פוגע ברגשות, בכבוד ובמוסר, ניתן להטיל הגבלות על צורת הביטוי, מקומו ועיתויו, במטרה לצמצם את הסכנה ומידת הפגיעה. מקרה שבו עשויה לבוא בחשבון הגבלה שלחופש הביטוי הוא מצב שבו יש סכנה שההתבטאות תגרום נזק משום היותה כה מיידית עד שאין סיפק להתמודד איתה, לסותרה ולנטרל את הסכנה שבה. אין עדיפות לחירות הביטוי כשהוא פוגע פגיעה ממשית, פיסית או נפשית, בזכויות של אדם אחרר. הדרך היחידה למנוע זאת היא להגביל את אופן הביטוי או לאסור אותו כליל.

חופש הביטוי אינו הזכות לפגוע בזולת. יש דברים שהשמעתם היא מעשה פלילי: איומים לפגוע באחר, דברי הונאה, שידול והסתה לעבור עבירה. פרסום תמונה שיש בה ביזוי והשפלה מיניים בשלטי חוצות הוא עבירה על החוק. הסתה לגזענות היא עבירה שעונשה חמש שנות מאסר. בישראל, שני נושאים שהתבטאויות עליהם הן בבחינת מגע ב,עצבים חשופים" הם חללי צה"ל והשואה.

לסיכום, העיקרון המנחה צריך להיות חתירה לאיזון בין הזכות לחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת לבין ערכים אחרים. במקרה של ספק, נראה כי נכון להעדיף את חופש הביטוי. ואולם, כאשר אין ספק שהפגיעה בערכים אחרים היא ודאית וקשה, בעוד היתרונות לחופש הביטוי מוטלים בפסק – ראוי להגביל את חופש הביטוי ולהגן על הערכים המתנגשים עמו.

מבוסס על: מרדכי קרמינצר, "צידוקי חופש הביטוי", המקראה לזכויות האדם והאזרח בישראל, האגודה לזכויות האזרח בישראל, 1991, כרך ב', עמ' 28

ועל: רות גביזון, זכויות אדם בישראל, ספריית האוניברסיטה המשודרת (גלי צה"ל), ההוצאה לאור – משרד הביטחון, תל אביב 1994.