פעילות מספר 1:
זכאי עד שלא הוכחה
אשמתו בהליך הוגן
|
הערה: הפעילות 1 ו-2 מהוות חטיבה אחת. שתיהן עוסקות באותו הנושא ומתבססות על אותו הסיפור. |
|
|
להכיר את
העיקרון של "זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו"; להבין את
משמעות ההליך ההוגן. |
מטרה: |
|
45 דקות (שיעור אחד). |
משך הזמן: |
|
עיון
בסיפור "המפתח" |
סוג הפעילות: |
|
עותקים
מן המספר (עמ' 105-109) כמספר הילדים בכיתה. מהלך
הפעילות: 1 הקריאו לילדים את חלקו הראשון של הסיפור (עמ' 105).
רצוי לחלק לכל ילד/ה עותק של קטע זה. 2. בקשו מהילדים להציע: כיצד היו הם מגיבים אילו
התרחש המקרה בכיתתם? רישמו על הלוח את הצעות הילדים – בטור אחד את ההצעות
המבוססות על ההנחה כי יגאל אכן שבר את המפתח (ל"העניש אותו", "לא
להתחבר איתו יותר", 3. קיימו
דיון על הצעות התגובה של הילדים. אילו מהן מוצדקות, ומדוע? -
האם היה זה מוצדק להאשים את יגאל? - מדוע נהגו כך הילדים? - כיצד הרגיש יגאל? 4. הקריאו לילדים את סוף הסיפור (עמ' 108). 5. הסבירו לילדים, כי כאשר אדם מואשם במעשה רע,יש
לברר היטב את העובדות לפי שקובעים את אשמתו ומענישים אותו – ולא, אנו עלולים
להעניש בטעות מישהו שלא עשה מעשה רע. 6. חשוב כי את הבירור יעשה מי שלא היה מעורב באירוע.
מי שהיה מעורב עשוי לפעול מתוך כעס ורצון לנקום, ולא מתוך שאיפה אמיתית לברר את
האמת, כפי שאמנם קרה לילדים שבסיפור. |
עזרים: |
המפתח – ה. יואב
יומיים
לפני שעמדה קבוצת "אשל" לצאת לטיולה הגדול הראשון, נשבר מפתח הדלת של
מחסן הבגדים, בו נשמרו דברי-המתיקה שנועדו לאותו טיול. המפתח נשבר באמצעיתו. חלק
ממנו נשאר תקוע בתוך המנעול, וחלקו השני, עם הראש העגול, נמצא על הרצפה, ליד דלת
המחסן. החצרן עמל רבות כדי לחלץ את החלק שנשאר תקוע בתוך המנעול ולפתוח את הדלת
הלכודה.
לטיול הזה
ציפו ילדי "אשל" בקוצר רוח, ולפי ההכנות המרובות ניכר היה שיהא זה טיול
כביר. מטרתו היתה ירושלים, והא עמד להימשך יומיים תמימים, עם נסיעה ברכבת וביקור
במקומות הקדושים, עליהם סיפר חנן המורה בשיעורים מיוחדים שהוקדשו לטיול.
אילו נשבר
המפתח בזמן אחר, ספק אם בכלל היו שמים לבך לכך. אולם הפעם נתעורר חשד, שמישהו ניסה
"לפלח" מן הממתקים השמורים במחסן. תחילה נפל החשד על יגאל; הוא-הוא
שניסה לפתוח את המחסן כדי "לפלח" אתה סוכריות! ומדוע נפל החשד דווקא על
יגאל? משני טעמים: ראשית, ידוע שיגאל הוא לקקן מובהק ולהוט אחר ממתקים; ושנית,
באותו ערב בו נשבר המפתח, ראה אותו מישהו יוצא מבית "אשל", שעה שכל
הילדים נמצאו בחדרי-הוריהם.
החשד שנפל
עליו היה חיש מהרה לוודאי. בהפסקות ובשעות הערב לא דיברו אלא בו, ביגאל. לוי, ועמו
עוד ילדים אחרים, החליטו לגשת אל יגאל ולשוחח אתו בעניין המפתח. אותה שעה ישב יגאל
בכיתה שקוע בקריאת ספר ובפיו סוכריה, כרגיל.
-
יגאל – פתח לוי ואמר – מה אתה חושב על המפתח.
- איזה מפתח? – תמה יגאל, ותוך כדי כך נזכר ואמר:
- הוי, ההוא של המחסן? יכול להיות שמישהו שיחק בו ושיבר אותו תוך כדי משחק.
- וזה הכל? כיוון אליו לוי שתי עיניים חקרניות.
- וכי מה עוד? השתומם יגאל.
- אינך מנסה כלל לחשוד במישהו? – אמר לוי בחומרה, חציו שואל וחציו קובע עובדה.
- אני חושב – התערב עתה נדב, שעמד ליד לוי – כי מי ששיבר את המפתח רצה "לסחוב" סוכריות מהמחסן, ולכן אין ספק, שזה היה אחד שאוהב ממתקים.
שתיקת
ההסכמה של חבריו עודדה אותו הוא הוסיף: - אל לנו לעבוד על מעשה זה השתיקה. הרי זה
כמעט כמו גניבה!
-
אתה צודק – השיב לו יגאל – אסור לגנוב. ואם מישהו גנב,
צריך להעניש אותו. אבל מה שאמרת קודם, כי דווקא מי שלהוט אחר ממתקים עשה את המעשה
הזה, דעתי היא שאין ילד שאינו אוהב סוכריות!
- ואולי הייתי אתה אותו ילד – שאל לוי ישירות ובאומץ- לב ראוי לשמו.
- אני?! – תמה יגאל, ועדיין לא תפס את המתרחש. שהרי בדרך כלל, כאשר קורה דבר והרוחות נסערות, מבקשים הכול להאשים את כל אחד, ולמה זה מנסים הפעם להאשים אך ורק אותו?
- ומה פתאום אני?! – קרא נפעם.
- שמעון ראה אותך לפנות-ערב יוצא מהבית – אמר גדי.
- אז מה. רציתי לקחת את ספרי, כדי לקרוא בו בערב.
- רק זה? – הלעיג עליו לוי – ולא ניסית כלל לפתוח את המחסן?
- לא! לא! לא! – מחה יגאל.
הילדים
הקיפוהו, פניהם חמורות, והטיחו בו בלי הרף האשמות ותוכחות, ולא נתנו לו שהות לענות
ולהתגונן.
אימה
גדולה נפלה על יגאל. לחייו הסמיקו, שפתיו הרטיטו – הנה-הנה יפרוץ בבכי. לו היה
בוכה, היתה אשמתו מוכחת חאליה. כי כלל נקוט בקבוצת "אשל": אם ילד, החשוב
במעשה כלשהו, פורץ בבכי – סימן שהוא אשם. למזלו של יגאל התערבה אילנה המטפלת ושלחה
את כולם לישון.
אילנה
צפתה במחזה זמן-מה, והתערבה רק ברגע האחרון, מתוך שגם היא עצמה רצתה לדעת מי אשם
בניסיון גניבת הסוכריות.
לאחר
שהרגיעה את החבריה, הכניסה אותם למיטות וקראה לפניהם סיפור, הלכה אילנה אל חנן המורה
וסיפרה לו כל מה שראתה ושמעה.
-
את באמת חושבת שזהו יגאל? – שאל חנן.
- אינני יודעת – השיבה אילנה – יכול להיות.
למחרת,
בטרם פתח חנן בשיעור, פנה אל הילדים ואמר להם:
- הטיול השנתי שלנו נועד למחרת בבוקר, וברצוני לקיימו. אולם פרשת המפתח הסעירה מאוד את הרוחות ואנו מוכרחים
למצוא
את "האשם", אחרת נתהלך כולנו בהרגשת אשמה כלפי עצמנו. אינני מאשים
ואינני רוצה להאשים איש. אתם כבר ילדים די גדולים כדי להודות, בלי שום לחץ, במשגה
שעשיתם. לכם אני מודעי, שמשעה עשר אהיה בחדרי, ושם אצפה שהנער אשר שיבר את המפתח
יבוא ויודה על משהו, ובכך יסיר את הרגשת האשמה מעל כולנו.
וכך היה. לוי וחבריו הציבו מארב ליד
עץ אקליפטוס ענף ליד חדרו של חנן, אך לא ראו אף אחד מקבוצת "אשל" נכנס
אל חדרו של חנן. בערב
התאספו ליל חדרו של חנן ודרשו את בירור העניין. חנן הסכים.
השיחה היתה סוערת ורוגשת. כולם
דיברו, צעקו וכעסו ביחד. כל מאמציהם של חנן ואילנה למנוע את ההתנפלות על יגאל עלו
בתוהו. כל ניסיונותיהם להביא להחלטת פשרה מפייסת נכשלו.
כל אחד הציע הצעה משלו. ורק יגאל ישב
בפינה, עוצר בקושי את כעסו ואת דמעותיו. לאחרונה החליטו הילדים: מכיוון שברור כי
יגאל אשם, ומאחר שהוא מסרב להודות באשמות, תצא כל הקבוצה לטיול, ויגאל יישאר בבית.
יום
הטיול היה יום בהיר וצח. הילדים הצטופפו נרגשים בביתם, וכאשר באה אילנה, קיבלוה
בתרועות-גיל:
-
בוקר טוב! היום – לירושלים!
אך
אילנה לא היתה שמחה כלל. תוך כדי ההכנות הרעשניות של "הרגע האחרות"
לטיול, שכחו כולם את יגאל, ששכב במיטתו עצוב, חיוור ומקנא, אך איתן ברוחו. אולם
אילנה לא שכחה. אילנה פנתה למטבח, לקחת משם דבר-מה שנשכח ברגע האחרון, והנה עצרה
אותה חנה, המטפלת של קבוצת "שחף", ואמרה בחיפזון:
- טוב שפגשתי אותך, אילנה. זה יומיים אני מחפשת אותך. בינתיים שמעתי, כי החצרן כבר היה אצלך, ותיקן את הדלת.
תארי
לך, שלשום אחר- הצהריים שלחתי ילד אחד, שיביא שקית כבסים שלנו שנתגלגלה אליכם
בטעות, והנה, אותו ילד, במקום להביא את הכבסים, חזר וסיפר לי כי המפתח נשבר בידו,
כאשר ניסה לפתוח את הדלת. רציתי לגשת אליך עוד אתמול לקחת את הכבסים ולספר לך, אך
הייתי מוכרחה לנסוע עם הילדים לרופא ו...
אילנה
לא שמעה את הסוף. כל עוד רוחה בה רצה לבית קבוצת "אשל". חנן בא אחריה
לחפשה, כי הנהג היה מרוגז ועצבני, והפעיל בלי הרף את צופרו.
-
בואי, אילנה, מהר! אנו נוסעים!
- חכה רגע, חנן.
ובלי
להסביר דבר רצה אל יגאל,ח סייעה לו להתלבש ותוך כדי כך סיפרה גם לו, גם לחנן, את
מעשה המפתח. אחר-כך עלו שלושתם על המשאית, וחנן אמר:
- חבריה, נתגלתה האמת. לא יגאל שיבר את המפתח, אלא ילד מ"שחף" – בלא כוונה כלל...ובזה אני רוצה להגיד לכם
שלמדתם
כך לקח חשוב מאוד;
הכרתם לדעת עד כמה מסוכן הוא לחש
פזיז המתפשט כמו סערה, ועד כמה איננו צודק. הנה האשמתם ילד על לא עוול בכפו...
דברים
כאלה קורים גם בחברת המבוגרים, ועלינו להיזהר מכך מאוד מאוד. נוסף לחובת אמירת
האמת ואיסור הגניבה קיימת עוד חובה אחרת, ואם כי היא אינה כתובה, היא חשובה ביותר:
לעולם יהא אדם בוטח בחבר; יעזור לו וישקול היטב כל דבר שהוא אומר ועושה לו!
את
הדממה הכבדה שהשתררה הפסיק קול נהימת המשאית שיצאה לדרכה. ובעד מסך הרעש והאבק בקע
קולו שלו לוי, מקדמת המכונית, אל עבר יגאל, שעמד מאחוריה נכלם ונבוך.
- בוא יגאל, יש פה מקום טוב לשבת. מכאן רואים יפה את הנוף! ועם שלוי קרא ככה, הוא קם ולא ישב שנית, אלא לאחר
שיגאל
נתיישב במקום שפניה לו!
את הדממה הכבדה
שהשתררה הפסיק קול נהימת המשאית שיצאה לדרכה. ובעד מסך הרעש והאבק בקע קולו שלו
לוי, מקדמת
המכונית, אל עבר יגאל,
שעמד מאחוריה נכלם ונבוך.
- בוא יגאל, יש פה מקום טוב לשבת. מכאן רואים יפה את הנוף! ועם שלוי קרא ככה, הוא קם ולא ישב שנית, אלא לאחר
שיגאל
נתיישב במקום שפינה לו.
מתוך תוכנית הלימודים: "בין
אדם לחברו".