פעילות מספר 6:
שונות ושוויון על
רקע קליטת עלייה
|
להראות סוגים שונים שלל יחס החברה לעולים חדשים ולהציע תנאים לשינוי היחס. |
מטרות: |
|
45-90 דקות (שיעור אחד או שניים רצופים). |
משך הזמן |
|
עבודה יצירתית ליחידים, מיצוי כיתתי. |
סוג ההפעלה: |
|
עותקים של הסיפור המודפס (ראו עמ' 33-63). ניירות פוליו, עטי לבד (טושים) דקים ועבים, גירי שמן. הערות
א.
פעילות זו
מתאימה במיוחד לכיתות המבקשות להתמודד עם נושא השונות על רקע קליטת עלייה. ב.
הסיפור מופיע
במקראה מיתרים לכיתה ד' וכן במקראות חדשות לכיתה ד'. מהלך הפעילות: 1.
הקריאו את
הסיפור בקול בכיתה. 2.
בקשו מן
הילדים לתאר אילו דברים הפריעו להם ואילו דברים מצאו חן בעיניהם בסיפור (הדיון
יתמקד בתחושות הראשוניות של הילדים). 3.
עירכו דיון
בשני הנושאים הבאים: -
כיצד מתייחסים
אנשי הכפר אל הדודה יוספינה ואל חפציה (דוגמה: "אוסף גרוטאות")? מדוע? -
כיצד מתייחסת
הדודה יוספינה אל חפציה (דוגמא" זיכרונות מההיסטוריה המשפחתית)? בקשו מן הילדים לבטא את מסקנות הדיון באמצעות
שני ציורים: האחד – ביתה של הדודה כפי שראו אותו אני הכפר, והשני – כפי שהדודה
ועמליה ראו אותו. 4.
עירכו דיון
סביב הנושאים הבאים: - כיצד
הרגישה עמליה בין ילדי הכפר? -
האם הייתם מוכנים אתם לבוא לביתה של עמליה? נמקו. -
חישבו כיצד חש/ה ילד/ה חדש/ה המגיע/ה לכיתה (אפשר להתייחס לעולים חדשים ו/או
לילדים שהגיעו מבית ספר אחר). 5. קיימו דיון על השאלות הבאות: -
מה גרם לשינוי
ביחסם של אנשי הכפר אל הדודה יוספינה: -
כיצד התייחסו
אנשי הכפר אל העולים האחרים? -
מהי הדרך
הנכונה להתמודד עם שונות על רקע קליטת עלייה (לנסות להבין את השוני, לדעת
להקשיב, לא ללעוג, לגלות סובלנות)? רצוי
להתייחס לבעיות של קליטת עליה המוכרות לנו מן החברה הישראלית בשנים האחרונות
ולשים דגש על מאפייניהם של העולים בהיכנסם לחברה הישראלית. יש להבחין בין שונות
ביניהם כבני אדם ובין שונות בינם לבינינו על רקע תרבותי. |
עזרים: |
הדודה יוספינה נשארת באסם – נורית זרחי
עם העולים החדשים שהגיעו לכפר שעועית באו גם הדודה
יוספינה ואחייניתה עמליה. לכל העולים הוכנו דירות מראש, אבל הדודה יוסיפנה לא יכלה
להיכנס אף לאחת מהן בגלל חפציה הרבים שהביאה עמה. לפיכך פינה לה ועד הכפר את האסם
הישן.
במשך יום ומחצה כרעו עמליה ודודתה על ברכיהן וקרצפו את
רצפת-הבטון ואז יכלה הדודה יוספינה להכינס לשם את חפציה: מחם תה ענק, נול אריגה
שיצא מכלל שימוש, מכונת-תפירה מדגם ישן, שידה עתיקה מכורסמת מעט, כדי-חרס ששימשו
לפני שנים רבות לכיבוש מלפפונים, צנצנות-זכוכית מלאות תבלינים, שעון מטוטלת
שספרותיו דהו, תיבת-עץ גדושה מכתבים, שק-יוטה צבעוני, בו שמרה הדודה יוספינה את
הבולים (את כל הבולים שהסירה מעל כל המכתבים שקיבלה מעולם), מערכת כוסות לקפה
שנשתמרה מסתבה, גלילי בד-מלמלה שיצאו מן האופנה לפני כחמישים שנה, כינור נטול
מיתרים, עליו למד בשעתו ילד מילדי המשפחה פרק בנגינה, שולחן עץ אדר שרגליו מסולסלות, מקל-טיולים מגולף של
אבי אביה, ארבעה דובוני-עץ קטנים שהביאה דודתה ממרחצאות באדן-באדן ועוד חפצים רבים
שאין אפשרות למנותם ולתארם, הואיל והדודה יוספינה לא השליכה חפץ כלשהו מימיה.
אחרי שהונחה כל הכבודה במקומה, היתה האחיינית בת התשע
נבוכה במקצת. נתברר לשאסם הגדול הזה, שנראה כעת במו בית-נכות, אפשר יהיה להזמין רק
ילדה יוצאת-דופן ביותר אם אין היא רוצה להיות לצחוק, ועמליה חששה מעט שמא לא תימצא
לה כזאת בין בנות כפי שעועית.
"אל דאגה", אמרה הדודה וחבשה לראשה של עמליה
מגבעת קטיפה יקרה, שאיש מאנשי כפר שעועית לא ראה כדוגמתה מימיו.
לא עבר זמן רב וגם חזית האסם קיבלה צורה מוזרה ביותר.
הדודה יוספינה זרעה סביב ביתה החדש מיני פרחים וצמחים שהוציאה מתוך אוסף הזרעים
שלה. במרכז החצר העמידה פרוטומה ענקית של הקומפוזיטור בוכהולץ וסביבו טיפחה ערוגת
ספרדים, אשר מהם היתה מבשלת תרד וקציצות לפי מרשמים מיוחדים.
"מה יגידו בכפר?" שאלה עמליה.
"למי זה אכפת, "ענתה יוספינה וקשקשה
בטבעותיה.
אבל עמליה טרם גמרה בלבה, את מי מן הילדות תזמין לבקר
באסם. דבר זה צריך היה להתברר אחרי מבחן מסוים, אך עמליה עדיין לא החליטה מהו,
במסיבת פורים שנערכה בבית-הספר התקיימה גם הגרלה גדולה.
עמליה תרמה להגרלה את בובת-הבד שבה שיחקה הדודה יוספינה
כשהיתה ילדה קטנה. הבובה היתה ישנה במקצת – אי-אפשר היה להכחיש זאת- אבל שתי עיני
הזכוכית האפורות שלה ושמלת המלמלה החדשה, שתפרה לה הדודה יוספינה במיוחד למועד זה,
היו נחמדות ביותר.
"מי צריך את הסמרטוט הזה?" צעקה שרי אלון
בבוז,כשזכתה בה.
שרי אלון היתה הכי נפוחה מבין כל הבנות ולכן לא נגרם
לעמליה כל צער כשהתחלפה שרי עם נחמה, שזכתה בכדור גומי צבעוני. בו-במקום החליטה,
כי נחמה היא שעמדה במבחן. "אף-על-פי שהיא צעירה מכל הבנות, "הרהרה עמליה
בעצב. אולם צדק הוא צדק.
עוד בו-ביום קיבלה נחמה הקטנה הזמנה לבוא לביתה של
הדודה יוספינה.
נחמה לא היתה נחשבת ביותר, אך למזלה התיידדה עם עמליה
עוד לפני שהחלו אנשי הכפר לקרוא לדודה יוספינה "רוזנת האורווה". מיום
שביקרה באורווה היתה נחמה לידידה נאמנה ביותר ולא הפנתה להן עורף גם כשנתרגשו
עליהן צרות, כמסופר להלן.
יום אחד דרש ועד הפר מן הדודה יוספינה לפנות את חצי ה
אסם, כדי לשהן בו שני סוסים חדשים, שהגיעו זה עתה מדניה. הדודה סירבה, ובאסיפה
הכללית הוחלט שעליה להיפטר חתוך חודש ימים לכל היותר מ"אוסף הגרוטאות"
שלה ולהיכנס לדירה קטנה ורקילה, כפי שעשו כל שאר העולים החדשים.
"מה הם רוצים, שאזרוק את כסא-הנדנדה של הדודאה
אדלאידה?" אמרה יוסיפנה לעמליה כשקולה רועד מכעס, "שאשליך לפח את מלקחי
הפחמים בהם היה סבי נובר באח! לוותר על כלוב הכנריות שהיה תלוי בסוכת הגן? על
צרורות המפתחות, על תנור הברזל הגדול ממנו היתה סבתא רודה את תופיניה ומחלקת אותם
לנו, לילדים, בעודם חמים? להיפרד מחריט-הכסף שקיבלתי ליום-הולדתי? אמנם הוא פגום
מעט וכמוהו אף שאר החפצים, אבל
להיפטר מכל מה שבא לי מידי בני משפחתי היקרים – לעולם לא אעלה כזאת על דעתי, אפילו
ניאלץ לעזוב בשל כך את הכפר, "סיימה הדודה את נאומה ועגיליה צלצלו באיום.
למחרת ירדו גשמי זעף על כפר שעועית והסיחו את דעת
הבריות מן הדודה יוספינה. מי השיטפון חדרו ללולים ולרפתות, שיבשו את הדרכים, עקרו
חלונות מציריהם, קרעו את חוטי הטלפון וניתקו את רשת החשמל.
חושך מצרים השתרר בכפר, ממש באותו רקע שבו נכנסה נחמה
באפס-נשימה לביתה של הדודה יופינה. המים נטפו במקצות שערה, מפניה, ממעילה, ונקוו
לשלולית קטנה על הרצפה.
"אצלכם אור?" שאלה נחמה, כולה השתוממות.
על השולחן עמדה, כרגיל, מנורת הנפט בעלת סוכך הפיפים
הוורוד, כשהיא מפיצה אור חמים בחלל האסם הגדול, אשר ממילא לא היה מחובר לרשת
החשמל.
"אנחנו איננו תלויות בקפריזות של הגשם," אמרה
הדודה יוספינה והתבוננה בנחמה שפניה היו רטובות לגמרי, הפעם לא מגשם אלא מדמעות.
כעבור רגע לא התאפקה עוד נחמה ופרצה בבכי תמרורים –
בגלל תנור החשמל הגדול, זה שאביה אופה בו לחם לכל אנשי כפר שעועית, שחדל לעבוד.
אפילו ריח הקקאו שהחל לרחף בחלל החדר לא עודד את רוחה.
"זה איום," אמרה הקטנה והתייפחה, "אבל
אסור לספר את זה לשום אדם בעולם. אבא לא הכין את מלאי הלחם הדרוש, מפני שהיה חולה
בשבוע שעבר. הוא חשב שיעבוד הלילה ומחר יספיק לחדש את המלאי, אבל בגלל הגשם הזה
אין עכשיו אפילו כיכר אחת בארונות המאפייה. וגם לזית אי-אפשר לנסוע לקנות לחם, הרי
הכביש מוצף כולו מים. מה יהיה?" אמרה ופרצה בבכי מחודש. הדודה יוספינה נעה
קדימה ואחור בכורסה המתנדנדת, ופניה מהורהרות. לבסוף אמרה לנחמה:
"את רוצי הביתה ושלחי הנה את אבא. אמרי לו, שירתום
את מתניה לעגלה ויביא אתו את שקי הקמח. ועכשיו, עמלי – אמרה הדודה יוספינה לאחר
שנסגרה הדלת מאחורי נחמה – הפשילי שרוולים!"
בשארית כוחן גררו השתיים את תנור הברזל הגדול למרכז
החדר, מחו את האבק מעליו ומעל המחתה שהוציאוה מן הארון, ובחצי הלילה, לקול
נעירותיו חסרות-הסבלנות של מתניה בחצר, עמדו עמליה, יוספינה והאופה לוסטיג מסביב
לתנור כשלחייהם לוהטות והם רודים מתוכו כיכרות לחם קטנות זרויות שומשומין וכמון,
אותם נטלה הדודה יוספינה מתוך צנצנות-הזכוכית העבודת.
למרות היסוסיו של לוסטיג האופה עמדה על כך, שיאפו את
הלחמים בתבניות שהביאה איתה מעיר מולדתה, והן בדמות בתיה מחודדי הגגות ומקומרי
החלונות של אותה עיר.
"אל תספר זאת לאיש," אמרה ללוסטיג, שעה
שהבוקר החוויר בחלונות ועמליה שיפשפה את עיניה בידיה הקמוחות, שלא תיעצמנה,
"זה התנאי!"
לוסטיג ארז את הכיכרות בידיו הזריזות, הכניסן לסל-הקש
והלך לסובב בין הבתים כמדי בוקר בבוקרו. למרות שהגשם חדל, לא הלכה עמליה אותו יום
לבית-הספר. היא שתתה את כוס הקקאו החם, התכרבלה בשמיכה העבה ושקעה בעולם של
חלומות.
כפר שעועית הינו כפר קטן למדי, ואף כי לוסטיג האופה הוא
איש שומר-סוד, ידעו למחרת כל אנשי הכפר שהדודה יוספינה היא שאפתה את הלחמים
הקטנים.
משאך יבשו השדות, הביאה נחמה לדודה יוספינה זר עצום של
כלניות כחולות, שהושמו בכד-החרס הגדול, זה שהיו כובשים בו בשכבר הימים מלפפונים
בשום. אנשי ועד הכפר באו גם הם לאסם והקישו נבוכים קמעה בדלת-הברזל. הם אמרו, שהיה
זה מעשה יפה של עזרה הדדית, הפרט למען הכלל והכלל למען הפרט. "את יכולה
להישאר בבית הזה, אם רצונך בכך, "אמרו לדודה יוספינה, שהיתה מרוצה מאוד,
וכמוה כל אנשי שעועית, אשר הדודה יוספינה הבטיחה לאפות למענם מדי שבת את הלחמים
המיוחדים הקטנים דמויי הבתים מחודדי הגגות שבעיר מולדתה.
מתוך: הכורסא המתנדנדת ועוד סיפורים,
הוצאת הקיבוץ המאוחד.