פעילות מספר 7:
|
להכיר מהי אפליה על בסיס לאום במדינה ישראל. להבין את הקשר שבין אפליה לרעה לבין פגיעה בכבוד. |
מטרה: |
|
45 דקות (שיעור אחד). |
משך הזמן: |
|
עבודה יחידנית ודיון כיתתי. |
סוג הפעולה: |
|
עותקים של פרק מהספר נאדיה – סיפורה של ילדה ערבייה
כמספר הילדים בכיתה. מארקרים לכל ילד/ה. מהלך הפעילות: שלב א' – עבודה יחידנית
למרות שאין לכך אזכור בטקסט, עודדו את הילדים לדמיין
כניסה של ילד/ה לבית ספר חדש. שלב ב' – דיון כיתתי
נסו לחשוב ביחד מדוע כח חשוב לנאדיה לספר לתמי שהיא
ערבייה. הרחיבו את הדיון למקרים אחרים, שבהם ילדים
חשים צורך לספר משהו מחייהם, אך אינם יודעים מתי ואיך לעשות זאת ונקלעים עקב כך
למצוקה (ילדים שיש להם אחים חריקים בבית, ילדים עם מגבלה פיסית ועוד). שלב ג' – הרחבת הדיון והפעילויות
נוספות
-
מדוע היתה
צריכה המזכירה לציין שנאדיה ערבייה? - אילו סוגי תגובות היתה הערה כזאת יכולה לעורר (ביטויים משפילים, פחדים, התנהגות רגילה, התנהגות מתנכרת)?
חישבו כיצד עשויות תגובות שליליות אלה לפגוע
בכבודה של נאדיה (נסו לעמוד על הקשר שבין אפליה והשפלה על רקע לאומי ובין כבוד
האדם).
קיימו דיון סביב מה שעלה במשחק התפקידים. הערות: -
אפשר להחליף
בתהליך העבודה את סדר השאלות 10 ו-11. אם יעלו שאלות קשות בנושא, אפשר להיעזר בחלק א' של
הספר בצל רימון וזית, התשנ"א, משרד החינוך והתרבות. |
עזרים |
(נאדיה, ילדה ערבייה מכפר במשולש, רוקמת חלום
להיות רופאה ולנהל את המרפאה המקומית. כדי להגשים את חלומה וכדי להגדיל את סיכוייה
להתקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, היא מחליטה לעבור ללמוד
בבית ספר יהודי).
נאדיה – סיפורה של
ילדה ערבייה – גלילה רון פדר
(פרק ד')
כשעצר האוטובוס בתחנה של "ארזים" ירדנו
שלושתנו. קצוצת השיער, בעלת הצמות ואני. בעלת הצמות היתה עדיין צמודה אל הווק-מן
שלה, שקועה בעולמות אחרים. קצוצת השיער פיצחה גרעיני חמניות וירקה את הקליפות.
תחילה לא הבחינה בי. אולי לא העלתה בדעתה שגם אני נסעתי לכאן. רק כשהאוטובוס התרחק
גילתה שירדתי באותה תחנה.
"היי! קראה לעברי, "מה את עושה כאן"?
חייכתי.
"מה שאת", אמרתי.
"למה לא אמרת שאת נוסעת לארזים? "היא שאלה.
משכתי בכתפי ולא עניתי. כאילו סתם לא אמרתי. כאילו זה
באמת עניין פעוט.
כאילו גם אני, כמוה, ספונטאנית כזאת. לא אומרת כי לא המתחשק לי ואומרת כשכן מתחשק
לי. כאילו לאי האמירה שלי אין כל קר לזה שאני ערבייה וחוששת מהתגובה של אלה שלא
מוכנים לתדהמה שאני גורמת להם.
היא חייכה.
"בעצם מה זה חשוב", אמרה, "העיקר שעכשיו
אני יודעת שאת כאן, לא?"
"כן", אמרתי.
"שנה ראשונה?", אמרתי.
"יופי!" קראה, "גם אנחנו." והצביעה
על חברתה עם הווק-מן.
שתקתי. צעדנו כמה צעדים מבלי מלה ואני שקלתי בפעם
המי-יודע-כמה אם להגיד לה או לא. אם אגיד לה זה עלול להישמע כאילו יש לי רגישי
נחיתות, כי הרי אף אחד לא שאל אותי, אז למה אני אומרת? ואם לא אגיד לה, זה גם כן
עלול להישמע כאילו יש לי רגשי נחיתות ואני מסתירה את זה שאני ערבייה. לכל הרוחות!
איזה מלכוד! כל כך הבהילו אותי בכפר מהיחס שיגלו כלפי. אמרו שיסתייגו ממני. אמרו
שינסו להכשיל אותי. אמרו שהם לא אוהבים ערבים ואת המצליחים הם שונאים במיוחד. אמרו
ואמרו ואמרו, ואני צחקתי....בעצם למה שיסתייגו ממני? שאלתי בכפר במין ביטחון מוזר,
הרי אינני שונה מהם? הרי אני בן אדם. הרי לא פגעתי באף אחד.
"הי!" אמרה, "בכלל לא אמרתי לך איך
קוראים לי".
עצרתי גם אני.
"תמי", הניחה את התיק שלה על השביל ושלחה יד
כדי ללחוץ את ידי.
"נאדיה", אמרתי.
לחצנו ידיים. בעלת הצמות המשיכה להתקדם כאילו אין לה
שום קשר אלינו. אולי בכלל לא הרגישה שתמי עצרה כדי ללחוץ את ידי. תמי העיפה מבט
לעברה, ונאנחה.
"היא קצת לא נורמלית", אמרה. "יש לך כבר
עם מי להיות בחדר?"
"לא", אמרתי.
"שמעתי שגרים שלשוה בחדר", אמרה תמי, "מה
דעתך לגור איתנו?"
תקעתי את מבטי בשביל. עכשיו אני חייבת להגיד לה, חשבתי.
לא כל אחת תהיה מוכנה לגור בחדר עם ערבייה. יש כאלה שהן קיצוניות. אני בטוחה שיש
כאלה. זה לא יכול להיות אחרת. יש בישראל יהודים כאלה וישנם כאלה שונאים ערבים. איך
אני יכולה לדעת לאיזה סוג משתייכת תמי? למה היא לא שאלה אותי מה פתאום קוראים לי
נאדיה? למה היא בכלל לא התייחסה אל השם שלי, האם לא הרגישה שזה שם ערבי? או אולי
זה בכלל לא שם ערבי? אולי ישנן גם יהודיות ששמן נאדיה, כמו שישנן ערביות ששמן דינה?
נשכתי את שפתי. אם היתה שואלת אותי משהו בקשר לשם שלי,
זה היה הרבה יותר קל. היית אומרת: אני ערביי, וזהו. כי היא הרי שאלה. אבל עכשיו,
היא לא שאלה, אז מה פתאום אגיד את זה? אני עוד עלולה להישמע כאילו אני מצהירה
הצהרה. כאילו זו עמדה. או חס וחלילה כאילו זה הזהרה: תשמעי יא תמי, כדאי לך להתרחק
ממני, כי...
"נו?" האיצה בי, "מה את אומרת?"
הצבעתי על החברה שלה.
"אולי היא לא תסכים?" שאלה תמי.
"אני לא יודעת, " אמרתי.
היא צחקה צחוק מבטל.
"עזבי אותה", אמרה, "היא בין כה וכה
תתחבק כל הזמן עם הווק-מן שלה".
צחקתי.
"את יכולה לראות את העניין כסגור", אמרה תמי,
"את איתנו ואני אטפל בזה. אני מכירה את אחד המדריכים של הפנימייה. יש לי
קשרים כאן. שני אחדים שלי למדו ב"ארזים".
"תודה רבה," אמרתי.
"את לא צריכה להיות מנומסת כזאת", והסיטה מעט
את הסרט מצחה, "בעצם אני צריכה להודות לך ולא את לי. את תצילי אותי מנורית",
והיא חזרה והצביעה על בעלת הצמות.
הגענו אל השער ואני עדיין לא הצלחתי לומר את מה שביקשתי
לומר. מדשאה ענקית נפרשה לפנינו. חשבתי על בית הספר התיכון שכפר. בניין, מגרש
וגדר. אין ירק. וכאן, כמו עולם אחר. פרחים ועצים והכל נקי כל כך. אבל שם אני מכירה
את כולם, ההם מכירים אותי. וכאן הכל זר. חשבתי על עשישה שמתחילה היום ללמוד שם. לה
אין חששות. היא ממשיכה עם כל החברות המשותפות שאיתן למדנו ביסודי. האם גם חושבת עלי?
האם היא מעלה בדעתה שכך נראה בית הספר?
תמי עזבה אותי עם החבילות ונכנסה לחדר המזכירות.
"כחי כאן", אמרה.
התיישבתי על הדשא ועקבתי אחריה במבטי. שני נערים בג'ינס
חלפו על פני והביטו בי בסקרנות. מיהרתי והפניתי את מבטי למקום אחר. אחד אמר לשני
שאי בכלל לא רעה, וחברו השיב לו:
"מה לא רעה? חתיכה שיגעון!"
שמעתי את תמי אומרת למזכירה שיהא ונורית מבקשות לגור עם
נאדיה בחדר.
המזכירה זוקפת את צווארה ומביטה בה. עם נאדיה? היא
שואלת. עם נאדיה, אומרת תמי. הערבייה? שואלת המזכירה. איזו ערבייה? שואלת חתמי. מה
פתאום ערבייה? כי יש לנו רק נאדיה אחת, אומרת המזכירה, והיא ערבייה מכפר במשולש.
לא ייתכן, אומרת תמי, הרי היא בכלל לא אמרה לי.
כבשתי את פני בכפות ידי. אני יודעת. תיכף היא תחזור
הינה ותגיד: תשמעי נאדיה, אני מצטערת, אבל פתאום נזכרתי שישנה מישהי אחרת שהטחנו
לה לגור איתנו בחדר. לא יודעת איך פרח מזיכרוני. אני מקווה שאת סולחת לי. בטח תמצאי
בנות אחרות שתשמחנה לגור איתך. לא, זה לא קשור לדברים שמעתי במזכירות. מה פתאום
שזה יהיה קשור?
או שתגיד: תשמעי נאדיה, אבל יש לנו בעיה מאוד. את
מוכרחה להבין. אח של נורית נהרג בהתקפה של מחבלים. לא, אני לא מתכוונת לומר שאת
קשורה למחבלים. חס וחלילה. מה פתאום שאגיד דבר כזה. אבל תקחי בחשבון שרק שלושה
חודשים עבור מאז. ותחשבי גם על ההורים של נורית. מה הם יגידו אם ישמעו שהיא גרה עם
ערבייה מהמשולש באותו חדר...
הרמתי את עיני. ראיתי את תמי יוצאת מחדר המזכירות.
נשמתי עמוק. הנה עכשיו יגיע ההלם. עוד צעד ועוד צעד כיווצתי את עפעפי כדי להבחין
בתווי פניה, אבל ללא הצלחה. עד שהיא ניפנפה לעברי במפתחות וצעקה:
"בואי נאדיה, יש לנו חדר! תפסתי את החדר עם הנוף הכי
יפה..." ואני, לא יודעת למה, הרגשתי מחנק בגרון. בקושי הצלחתי שלא לפרוץ בבכי
מרוב התרגשות.
מתוך נאדיה – סיפורה של ילדה ערבייה,
הוצאת מילוא בע"מ