באביב 1949 כשהגעתי לישראל פגשתי מדינה נמרצת, שטופת אור של אופטימיות חברתית. האדם וזכויותיו, נכתב כמעט בכל מקום, הם בראש מעייניה של המדינה. כינו אותו "היהודי החדש". עירערתי על המושג הזה, חלקתי רבות על דעותיהם של המנהיגים הפוליטיים דאז, אך כיבדתי את אורח חייהם הצנוע.
במאה הע־21, במדינה שחרתה על דגלה את ערכי הדמוקרטיה והערבות ההדדית, מצהיר יו"ר הקואליציה על הפגנת המחאה בפתח־תקווה כאנטי־חוקתית ואנטי־דמוקרטית. המשטרה מצייתת ופועלת בהתאם. כמו שנוהגים במשטרים מפוקפקים, היא הציבה מחסומים ולכדה פעילים מרכזיים בדרכם להפגנה כאילו היו עבריינים השוחרים את רעתה של מדינתם. בהפגנות שאירגנו הנכים ובהן זעקו את שוועתם המרה למען קיום אנושי בכבוד, קנסה אותם המשטרה וכלאה אותם במכלאות של דוקרנים, כאילו המגבלות הגופניות אין די בהן. כשהתקיף השלטון את התקשורת העושה את מלאכתה, המשטרה כמו נצטוותה מלמעלה ופגעה בחופש העיתונות ובזכות הציבור לדעת.
התפיסה כי משמעות הדמוקרטיה היא עריצות הרוב הולכת ומתגברת, אפילו הרוב הזה הוא שולי ושברירי. אלא שאדרבה, הדמוקרטיה היא בראש ובראשונה מגן וחומה למיעוט על רקע אידיאולוגי, אתני, דתי ומיני. ברחבי העולם אנו היהודים קנאים לפרשנות זו של הדמוקרטיה. אנו מרעישים את העולם ובצדק כאשר פוגעים בנו כבני מיעוט דתי. בארץ דומה כי התנערנו מפירוש הוגן של הדמוקרטיה.
מעמדה של האוכלוסייה הערבית בישראל נפגע קשות מאפליה בתחומים שונים ומיוזמות חקיקה משונות ומפלות. במקום לעודד נטייה לשיתוף פעולה מבורך בין חלקי האוכלוסייה ולפתוח את הזרועות למיעוט המהווה כרבע מאוכלוסיית המדינה, אנו מקיפים אותו בחומה גזענית של חשדנות, התנכרות והדרה.
בשבוע שעבר נחשפנו לתגלית מרעישה: מצבם של העניים בישראל השתפר השנה. הואיל ורמת החיים של הדלפונים נמדדת על פי מצבו הכלכלי של המעמד הבינוני, והואיל וכרישי ממון ותאגידים אדירים כמעט ריסקו את המעמד הזה, התבשרנו שבאופן יחסי השתפר גורלם של הדלפונים.
משמע, במשכנות העוני אצלנו עתה הרעב כבר לא נושך, הקור לא מקפיא, המחלות לא קוטלות. מי שיטען אחרת דינו יהיה כדין שוברי שתיקה: הכחשה ונידוי. כלומר, כאשר לאדם אין נעליים והוא יתאונן על היותו יחף, הרי שהוא מסתכן בעוון השמצת המדינה שייחלנו לה אלפיים שנה. כה עצוב שהמדינה המיוחלת הידרדרה למעמד של המדינה הענייה ביותר בקרב מדינות ה־OECD. החברה הישראלית אינה חברה בטלנית; 60 אחוז מקרב המשפחות העניות הן משפחות עובדות. במדינה המיוחלת מצב העוני בקרב ילדים בישראל הוא מהגבוהים במדינות המפותחות. פערי השכר בין גברים לנשים מקוממים ממש. בירתה של המדינה המיוחלת והפריפריות שלה נאנקות תחת העוני. התגלה פער משמעותי בתוחלת החיים בין מרכז לפריפריה. לדאבון הלב, המדינה הפנתה עורף למדיניות הרווחה וקצבה לעניים חיים קצרים.
אנו חיים בעידן של הסרת אחריות המדינה לסולידריות חברתית, שיעורי עוני מדאיגים, שוד הקופה הציבורית, עושק אזרחים על ידי תאגידים פרטיים, כרסום בערכי הדמוקרטיה, השתלחות בבית־המשפט העליון, הצרת צעדים של ארגונים הומניים באמצעות הטלת איסורים, שיסוי והפעלת סנקציות נגדם, פיטורי עובדים שההשקפות הפוליטיות שלהם אינן הולמות את השקפות הרוב, וכן הסתה והטלת פחד על מבקרי השלטון.
אני מודה שכיוצר אני חרד מהמזימות הנרקמות נגד חירות היצירה הרוחנית במדינה. אנשי הרוח, גם הנועזים בהם, לא עשויים מחומר שקורצו ממנו הרפתקנים שניחנו בעצבי ברזל. אמן לא אמור ליצור באווירה של חרם, נידוי ואיומים. יבוא יום והדורות הבאים ישאלו מדוע ימינו היו שחונים מבחינה רוחנית. אף לא אחד מן הקומיסרים יתייצב להשיב על האשמה כבדה זו. הפחדה, איום בקיצוץ תקציבים, התקפות על יוצרים שממאנים ללכת בתלם, כל אלה עלולים לשתק את היצירה הרוחנית שהיא נשמת אפה של כל תרבות, ושל העם היהודי לאורך כל הדורות, בכל רחבי העולם.
הסופר סמי מיכאל הוא נשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל
