ב-5.11.2018 "חוק הנאמנות בתרבות" עבר בהצבעה בכנסת בקריאה ראשונה. מטרת החוק המוצהרת היא שהממשלה לא תממן תרבות המנוגדת לאמונותיה, לא תתמוך בגופים ש"שוללים את קיומה של ישראל" ולא תתמוך באמנים שמעלים שאלות ותהיות לגבי נושאים כמו סמלי המדינה, ומוסריות הכיבוש. https://m.knesset.gov.il/News/PressReleases/Pages/press05.11.18bv.aspx
חוק זה לא עומד בפני עצמו, אלא נדבך שמתווסף ל"חוק הנכבה" (הוא סעיף 3ב' בחוק יסודות התקציב) שעבר בשנת 2011 שקבע הפחתת תקציב ותמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה עפ"י חמישה סעיפים. https://www.nevo.co.il/law_html/Law01/P233_001.htm#Seif81
לעומת "חוק הנכבה", שבו הסמכות לקיצוץ או שלילת תקציבים נתונה בידי שר האוצר, החידוש הוא שלפי חוק הנאמנות בתרבות כעת מופקדת בידי שרת התרבות הסמכות להחליט על פי תפיסתה, ולקבוע אילו דברים היא לא מוכנה לקבל, לאילו מוסדות תרבות תקצץ את המימון, ולאילו תשלול אותם לחלוטין.
ישנם הרואים בחוק הזה ניסיון השתקה ופגיעה כבדה בערך הדמוקרטי של חופש הביטוי, שהרי מובטח בחוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו, וחופש העיסוק (1992). חוקי יסוד אלה לפי בית המשפט העליון, קובעים כי מותר במדינת ישראל לכל אדם לדבר, לכתוב, להתבטא, להביע ביקורת, להעלות מופע, למחות ולהפגין, כשהמגבלה היחידה על חופש הביטוי היא – באם הביטוי מעודד ומקיים גזענות או דיבה.
רצונה ונחישותה של הממשלה לוודא שברצותה היא יכולה להפעיל סנקציות ולפגוע בגופי תרבות שאינם לטעמה עלולות להיתפס כמוגזמת, עד כדי יצירת משטר סתימת פיות על ידי כינון "אפקט מצנן" במוסדות תרבות שחוששים לאבד תקציבים. כך שמתוך חשש זה, ראשי מוסדות התרבות יבחרו לצנזר בעצמם מסרים במיצגי אומנות שעלולים להרגיז או שאינם מספיק "נאמנים" להלך הרוח של הממשלה. הסכנה ב"אפקט המצנן" הזה הוא שהצנזור העצמי יוביל תהליך לניוון התרבות החופשית, כך שבסופו של דבר יהיו קיימים במרחב הישראלי רק מיצגי תרבות המפגינים נאמנות לנרטיבים שהממשלה מאשרת וזה פוגע בעקרון האומנות ככלי בקרותי על החברה.
אז איך נדע? כיצד ליישב את הפרשנויות השונות על החוק? האם באמת נועד החוק כדי לצמצם מימון ממשלתי רק במיצגי תרבות קיצוניים שעושים שימוש ציני ולרעה בחופש הביטוי, בכוונה מוצהרת לפגוע ביסודות העקרוניים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? או שמא – הוא חוק שנועד כדי שהשלטון יוכל להשתיק מתנגדים אליו? נאמר כי הנבואה ניתנה לשוטים, אבל ניתן להניח לפי התבטאויות השרה הממונה, שהקיצוצים עלולים להיות נרחבים ומפליגים.
המדינה מממנת מוסדות וגופי תרבות רבים, ומובן הצורך לא לקדם הסתה פרועה נגד המדינה במימון המדינה, אך חשוב להיזהר עם זה. התרבות אינה אמורה להיות מוחזקת בידיים של השלטון, אלא התרבות היא של כולם. באותה מידה שהממשלה הנוכחית עלולה להעביר את החוק, היא עלולה להתחרט עליו באם בבחירות הבאות, היריבות שלה תעלנה לשלטון, ואז הרשות לקבוע מה ראוי למימון ממשלתי ומה לא .
כבר התקדמנו בהיסטוריה מהימים שבהם תרבות שימשה רק למילוי הפנאי של תושבי רומא עם בידורי גלדיאטורים בקולוסאום. סרט בקולנוע, מופע בתיאטרון, פסל או ציור במוזיאון, שירה כתובה או מנוגנת – מהותם כבר אינה רק לתחזק את תפיסת העולם של השלטון, אלא הם כלי ביטוי של האדם לעורר רגשות מכל הקשת, תגובות, ביקורות, לגרות את האינטלקט, ולעיתים גם לפתח דיון ציבורי. בעולם החופשי, המודרני והמערבי, יצירות תרבות דורשות קרקע שמאפשרת יצירתיות וחופש בלתי מוגבל. קביעת גבולות גזרה וכללים מגבילים בשדה האומנותי מלבד האיסור לגזענות ודיבה היא כמו לדרוש מאופה לעבוד ללא קמח.
חברה דמוקרטית ופתוחה מתעצבת בין השאר באמצעות ביטויים אומנותיים. רק מהמאה האחרונה ישנם אינספור דוגמאות למיצגי אומנות שיצאו במדינות דמוקרטיות כמו סרטים, הצגות וספרים – שלא חששו למתוח ביקורת חריפה ולתקוף את המשטר על פעולותיו ומדיניותו. למשל כביקורת על התערבותה של ארה"ב במלחמת וייטנאם, או על מדיניותה במזה"ת. שיח כזה שמאתגר את התפיסה של המשטר הינו קריטי בכדי לאפשר לציבור הרחב לבטא את רחשיו, ולצרוך אותם, באופן שהוא חופשי ואינו מדכא צורות חשיבה שונות. לפיכך, אם מעוניינים אנו בהמשך קיומה של החברה בישראל ככזו שהיא פתוחה ודמוקרטית, אין להמעיט בחשיבות ובערך של חופש הביטוי האומנותי, כי כל התערבות פוליטית בו עלולה להיות הרסנית. הרי היסטורית נוכחנו שהמשטרים והחברות שבהם הביטוי האומנותי הוגבל – הם המשטרים שזמן לא רב לאחר מכן דיכאו בכוח ובאלימות את תושביהם, ואימצו מאפייני שלטון טוטליטרי, שבאופן הדרגתי מסלק ערכים וזכויות לחופש הביטוי בתרבות ובכלל, ומרכז את השליטה עליהם בידי נציגי המשטר. ומשם המדרון לפגיעה זכויות אדם הינו חלק ותלול.
