Jose Maria Hernandez – Dreamstime.com ©

בשבוע שעבר הוציא בית המשפט צו על תנאי בעתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח, והורה למשטרה להסביר מדוע לא תפסיק לעכב אנשים ולדרוש מהם להציג תעודת זהות ללא חשד סביר שביצעו עבירה כלשהי. העתירה (שהוגשה יחד עם אגודת יהודי אתיופיה, הועד נגד עינויים והמרכז לחינוך משפטי קליני באוניברסיטה העברית) תקפה את ההתנהלות השיטתית וארוכת השנים של שוטרים לעכב אנשים ברחוב, רק מפני שלתחושתם הסובייקטיבית הם נראים "בעייתיים", לדרוש מהם ללא כל הסבר להציג תעודה מזהה ולבדוק במאגר המשטרתי את המידע אודותם. נטען בה שהתנהלות זו מנוגדת לזכותו של כל אדם כי רשויות המדינה לא יתייחסו אליו כאל "חשוד", ולא יגבילו את חירותו באופן שרירותי ובהעדר סיבה מספקת.

הנוהג הזה, לדרוש מאנשים במרחב הציבורי להציג תעודה מזהה סתם כך, ולעיתים לעבור גם תחקור וחיפוש, מופעל באופן מוגבר כלפי יוצאי אתיופיה, ערבים, מזרחים וחרדים ("פרופיילינג"). הוא פוגע בזכות לכבוד, בזכות לשם טוב, בזכות לפרטיות, בזכות לחופש תנועה ובזכות לשוויון. דו"ח ועדת פלמור מ-2016, שעסק בגזענות כלפי יוצאי אתיופיה, התייחס באריכות לפרקטיקה המשטרתית הזו הזו וקבע שהיא משפילה, מדירה ומבזה, מבוססת על תיוג גזעי ומייצרת אינטראקציות אלימות בין שוטרים לאזרחים.

פרופיילינג הוא ייחוס מסוכנות לאדם בשל השתייכותו לקבוצה גזעית, אתנית, לאומית או דתית, וזאת גם בהיעדר מידע קונקרטי על מסוכנות שכזו. משמעותו בפועל היא הפיכתם של אינדיבידואלים וקבוצות למטרה להפעלת סמכויות משטרתיות בהתבסס על המראה שלהם. פרופיילינג הוא חוויה שחלקנו לעולם לא נעבור. רבים מאיתנו יחלפו בלי שום בעיה על פני המאבטח בקניון או בתחנת הרכבת, ואף שוטר לא יעצור אותנו סתם ככה ברחוב או בגינה הציבורית, ישאל מה אנחנו עושים פה וידרוש שנציג תעודה מזהה. אבל עבור מי מאיתנו שהוא אתיופי, ערבי או מזרחי זו עשויה להיות חוויה יומיומית. מי שחווה על בשרו את הפרקטיקה המתייגת הזו מתאר הרבה יותר מחוסר נוחות: זו חוויה של השפלה, מתח ואפילו טראומה. מי שלא עובר את זה לא יכול להבין כמה זה משפיל – "בוא הנה, תעמוד בצד, תציג תעודה, תחכה עד שנסיים לבדוק אותך". בלי הסבר, בלי הצדקה, כשכולם מסביב מסתכלים.

בחודש הבא נציין את היום הבינלאומי למאבק בגזענות. החלטת בית המשפט מזמנת לנו הזדמנות להעלות את נושא התיוג הגזעי לדיון בכיתה, באמצעות שאלות כגון:

• • האם אתם/ן מכירים/ות את המושג "פרופיילינג"? האם שמעתם/ן על מקרים של פרופיילינג ואפליה בעבודת המשטרה? (בקישור כאן תוכלו למצוא דוגמה)
  • האם, לדעתכם/ן, צריכה להיות לשוטרים ולמאבטחים סמכות לעכב אדם ולדרוש ממנו להציג תעודה מזהה, גם אם אין חשד שביצע או שבכוונתו לבצע עבירה? מה מטרתה של פרקטיקה זו? מהן השלכותיה וסכנותיה?
  • על מה נסמך הפרופיילינג? (הנטייה שלנו לקטלג בני אדם לפי קבוצות; סטריאוטיפים ביחס לגזע, צבע, מוצא אתני, דת, ומקום מגורים)
  • מה קורה כאשר קיטלוג על בסיס השתייכות לקבוצה גזעית, אתנית, לאומית או דתית משפיע על חופש התנועה של חברי קבוצות מיעוט במרחב הציבורי ופוגע בזכותם לכבוד ולפרטיות?
  • האם אתם/ן מכירים/ות מישהו או מישהי שסובלים מפרופיילינג? כיצד, לדעתכן/ם, הם/ן מרגישים/ות?

להעמקת הדיון אפשר להקריא לתלמידים/ות תצהירים של צעירים מזרחים ואתיופים שחוויותיהם תוארו בעתירה שהוגשה לבית המשפט:

א' חייל בן 22 ממוצא מזרחי סיפר שהוא מתבקש לעיתים קרובות להציג תעודת מזהה במיוחד כשהוא מסתובב בבת ים, יפו או לוד: "בכל פעם שזה קרה לי, הרגשתי שזה הורס לי את כל מהלך היום. תחושה שאני לא שווה בין שווים, לא משנה כמה אני מתנדב ועושה למען החברה, עדיין יש אנשי ביטחון שמסיקים לגבי מסקנות בגלל המראה שלי".

ז' בן 29 סטודנט לחינוך גופני ומאמן כדורגל ממוצא אתיופי המתגורר ברמלה סיפר שמאז שהיה ילד "היו פונים אלינו שוטרים ודורשים לדעת מה אנחנו עושים ואפילו מבצעים עלינו חיפושים גסים, מעיפים לנו את הכובע מהראש. זה משפיל מאד ומביך אותי. לא ברור לי איך מישהו יכול להתנהג בצורה הזאת. איך לא מופעל שיקול דעת לפני התפקיד? כשאני רואה משטרה אני משתדל לא לעבור לידם, המרחב שלי אוטומטית מצטמצם".

א' סטודנט למשחק בן 19 מיפו ממוצא מזרחי סיפר שבכל פעם שהוא יושב עם חברים בשכונה שוטרים מבקשים מהם להציג תעודה: "תמיד הרגשתי מאד מובך ממה שאנשים יחשבו עליי בגלל הסיטואציה הזאת… מרגיש שאין לי את הזכות לחיות בביטחון, שהמשטרה לא שומרת עליי אלא רק מנסה להפליל אותי בכל דרך".

לקריאה נוספת: נייר עמדה בנושא פרופיילינג מאת הקליניקה לרב תרבותיות ומגוון באוניברסיטה העברית (2017)