נהגתי לכתוב בנושא החופש הניתן למורים במערכת החינוך בהקשר של המאבק שלהם נגד הפגיעה השלטונית בחופש הביטוי שלהם. כמו כן, כתבתי בד"כ אודות ההסתה של קבוצות ימין קיצוניות נגד מורים שהביעו דעות בעד זכויות העם הפלסטיני וכאלה שהעזו להזכיר את הנכבה ואת התנגדותם לכיבוש בשיעורים שלהם. אלא, שלאור החלטתה של עיריית באקה אלגרביה לפטר את המחנך עלי מואסי בגין הצגת הסרט "עומר", ומסע ההסתה נגדו שיזמו חוגים אחדים והבולמוס שהפרשה עוררה, נאלץ אני לכתוב בנושא במסגרת השיח אודות דיכוי החירויות וחופש הביטוי בקרב החברה הערבית.
לפני הדיון בשאלה המרכזית, והיא "איזה מחנכים אנו רוצים?", אין מנוס מלהעלות את השאלה המקדימה והיא, איך יכול המאבק שלנו נגד מדיניות הממסד המדכאת את החירויות הדמוקרטיות למיעוט הפלסטיני בישראל, ולמען דמוקרטיה מהותית להיות צודק ומוסרי בזמן שקבוצה בקרב מיעוט זה פועלת לדכות את החירות של קבוצה שונה ממנה החלוקה אתה בדעותיה? האם תוכל קבוצה כזו המצדיקה פיטורי מחנך מעבודתו בגין יוזמה חינוכית, להתנגד לפיטורי מורים אחרים או לנקיטת צעדים נגדם ע"י הממסד בגין הבעת דעה או יוזמות שלהם בנושאי זהות האזרחים הערבים או בגין עמדות שלהם בענייני מדיניות הממשלה? עובדה שלא ניתן להתעלם ממנה היא כי פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו במצב של סתירה. בעודנו דורשים מהמדינה ומוסדותיה ובצדק, חירויות, שוויון וזכויות אדם כאשר אנו פונים כאזרחים ערבים לממשלה ומוסדות המדינה, אנו מגמגמים בכל הנוגע לאותם ערכים וזכויות, ונשמעים כמצדיקים וטוענים בזכות דיכוי חירויות לקבוצה אחרת בקרב החברה הערבית.
התייחסות חוגים רחבים למורים ככלים להעביר תכנים ולשננן טקסטים, משמעו הכשלת כל התנסות חדשה וכל יוזמה לחינוך ביקורתי מצד מורים, חינוך שמפתח בקרב התלמידים גישות ביקורתיות השואפות לשינוי חברתי לטובה. חינוך ביקורתי כזה שמטיל ספק באקסיומות שגורסות למשל, שהמצב הקיים הוא המצב ה"טבעי" וכי אפילו לא ניתן לדמיין מצב זולתו. השלטונות סומכת על מנגנוני הבקרה החברתית כדי לדכות את רוח היוזמה בקרב מורים כתחליף לדיכוי הישיר ורדיפתם של מורים מתנגדים וביקורתיים. מנגנוני הבקרה החברתית מאלצים את המורים ללכת בתלם בלי הצורך בהטלת סוג של משטר צבאי על החברה הערבית או בשימוש בדיכוי ישיר ונראה לעין שלא ייראה יפה בחברה הרואה את עצמה כדמוקרטית. כול עוד המורה מקיים את חובתו לשננן את התכנים המאושרים עם תלמידיו, תכנים שמבטאים לרוב את רצונו של הכוח ההגמון ומשתדל להכין אותם למבחנים כנדרש, שגם הם מבטאים גישה הגמונית, מצבו יהיה שפיר וכולם יביעו את שביעות רצונם ממנו. חינוך זה, לצערי, הוא החינוך הדומיננטי בחברה שלנו, אינו תורם לאינטרס של מיעוט הנאבק למען זכויותיו ושואף לחולל שינוי ברמת החברה והמדינה. שיא ההצלחה של התרבות הדומיננטית יהיה ברגע שהמורה מטמיע את ציפיות ההגמון והופך להיות צנזור של עצמו.
איני בא לטעון כאן, כי כל חריגה מהטקסטים המאושרים בתכניות הלימודים היא לטובה ומכוונת לשינוי חיובי, אלא שעידוד המורים ליזום ולצאת מגבולות הטקסט הרשמי הדומיננטי ואף לקרוא אותו קריאה ביקורתית, תורמים לחינוך ביקורתי מפוקח. חינוך כזה דורש תעוזה בקרב המורים שאמורים לבקר את התכנים בתכנית הלימודים ולהקנות לתלמידים כלים ביקורתיים לקורא באמצעותם את הטקסטים הנלמדים. כמו כן, הביקורתיות מביאה את המורים להשתמש בשיטות חינוך ותכנים ביקורתיים כלפי המציאות. היוזמה בחינוך אינה נמדדת ע"פ רצונה של קבוצה זו או אחרת. ארחיק לכת ואומר שהמורה היוזם יכול אף לחטוא לפעמים, ולכן אין מנוס מדיאלוג בונה. חינוך ביקורתי כולל גישה ביקורתית כלפי התכנים הלא רשמיים הנלמדים במסגרת הגישה הביקורתית עצמה. חינוך ביקורתי דורש אקלים נוח ואווירה תומכת למחנכים ודורשת בנוסף להטמיע את רעיון הפלורליזם בחברה.
חינוך ביקורתי ויזומות יצירתיות בחינוך היא צורך חיוני במיוחד לגבי מיעוט מדוכא הנאבק למען זכויותיו כמו המיעוט הפלסטיני בישראל. זו התקווה היחידה שלנו במלחמתנו בתכניות הלימוד אשר מכוונות לפגוע בזהותנו ויש בצדה סוציאליזציה השואפת לגדל כאן דורות חדשים המקבלים את מצב של אזרחות חסרה לערבים בישראל. עלינו לאור מצב הדברים, לפתח אסטרטגיות חדשות למאבק לרבות המאבק החינוכי. מאבק כזה דורש הכשרתם של מחנכים מודעים לזהותם ולתפקידם כמחנכי דורות לקראת מודעות חברתית ופוליטית. כל עידוד ותמיכה בגישות ביקורתיות ויוזמות חינוכיות במערכת החינוך תורם לרוב למטרות המאבקים שלנו כמיעוט לאומי.
מכאן, הפיטורים של עלי מואסי מהווים מכה קשה לכל אלה המעוניינים בחיזוק החינוך הביקורתי והדמוקרטי בחברה שלנו, חינוך כזה המהווה בסיס ההתנגדות לחינוך המנרמל מבית מדרשו של הממסד. צעד כזה-הפיטורים- משרתת את האינטרס של ההגמון המעוניין בנירמול התלמידים. יכול בית המשפט שאמור לדון בסוגייה לפסוק לטובת החזרתו של עלי מואסי למקום עבודתו אלא שהפגיעה בזכות ליזום כבר נעשתה. ובכן, עלינו לגנות בלשון תקפה את החלטת עיריית באקה אלגרבייה ולהתנגד לכל הסתה נגד כל מורה בגין יוזמות חינוכיות שהוא רואה לנכון להפעילן. כי אנו חפצים במחנכים שיחנכו דור חדש חדור תקווה ויכול לחולל את השינוי המיוחל.
