מאת: ד"ר מרסלו מנחם וקסלר
צילום: מיכל ..
עברו עלינו ימים קשים מאוד. המלחמה בעזה, הפוגרומים נגד ערבים ויהודים, ההפגזות על יישובים ועוד. אנחנו, כמחנכות ומחנכים העומדים יום יום מול קהילות, ילדים וצעירים, חשים שהמציאות הכאוטית דופקת על דלתנו, בין אם נרצה בכך או לא נרצה. מצד אחד המועקה, חוסר האונים, החרדות ואף הרצון להיות במקום אחר, רחוק מהמציאות האיומה; ומן הצד השני, ההבנה – ולו רחוקה – שמתישהו נצטרך להתמודד עם כל הקושי מול התלמידים, החניכים, הסטודנטים והקהילות שאיתם אנו עובדים.
האם אפשר, בכלל, לאזור כוח ולהתמודד עם התופת הזאת? האם אפשרי להוציא את עצמנו מהקונכייה שבה אנו יכולים לחוש חופשיים לא לעשות כלום?
מה עלינו לעשות
הרגשות המציפים אותנו וההסתגרות הם חלק ממנגנון טבעי הפועל כדי לברוח מהמציאות האיומה. אכן, קשה מאוד להשתחרר. כל איש ואישה מרגישים כך. הדבר מצביע על כך שאנו נורמליים, והרי גם כאנשי ונשות חינוך, אנחנו לא רוצים לאבד צלם אנוש.
אבל יש משהו מעבר לצרכים האישיים שלנו, אשר נוגע ישירות בתפקיד שבחרנו. וזו הבחירה שעשינו, לאורך שנים או רק לא מזמן – לקחת אחריות על חינוך אחרים. באותו רגע בחרנו בערכים מסוימים, בפעולה מסוימת. בחרנו להיות מעורבים ולחיות את חיינו בהתאם לקוד מסוים, והקוד הזה אומר לנו שאנו לא יכולים להיות אדישים. התחייבנו בטוב וברע להשפיע על המציאות בשטח החינוך. ומשמעות הדבר, ברגעי משבר, שיש לנו מחויבות כלפי אותם בני אדם איתם אנו עובדים. אנו חייבים להיות במצב שבו אנו לוקחים אחריות ומסייעים לאחרים, יהיה מצבם אשר יהיה.
זוהי חובה מוסרית ומקצועית, ולקחנו על עצמנו אותה חובה מתוך ידיעה, גלויה או סמויה, שאנו נהיה שם, בכל מקרה ובכל מצב. גם אם לפעמים אנו נכעס או יהיה קשה לנו להבין את התנהגות של אותם בני אדם. אנו נהיה שם, כי על כך התחייבנו, מתוך אתיקה מקצועית שמחייבת אותנו, ומתוך האמונה שהדריכה אותנו.
בגלל כל הסיבות הללו, עלינו לצאת מהקונכייה שבנינו לעצמנו במצב המשברי ולחזור לשטח שלנו, כדי לבנות חוסן לאותם בני אדם, חוסן שבמקביל בונה גם לנו חוסן ונותן משמעות לחיים שבחרנו לחיות.
