הדרת נשים היא מגמה חברתית של הרחקת נשים מעמדות ציבוריות בעלות משמעות – בכלכלה, פוליטיקה, הבעת דעה, ואף הרחקה מהופעה בציבור[1].

התופעה של הדרת נשים מאפיינת כמעט את כל סוגי החברות. היקף התופעה שונה עם זאת ממקום למקום ומעת לעת. כך לדוגמה בישראל, התופעה קיימת גם בקהילות הדתיות וגם במרחב החילוני, גם בקהילה היהודית וגם בקהילה הערבית. לדוגמה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובמו"מ לשלום נתקשה למצוא נשים[2], בכנסים רפואיים, אפילו אלו העוסקים ברפואת נשים נוכל לשמוע על כך שנשים אינן מוזמנות[3], בצבא ובאוניברסיטה נוכל לשמוע על בקשה של קבוצות דתיות למנוע מנשים את הזכות לשיר ואילו המרצים החילונים ידירו נשים בדרכים מגוונות אחרות. דוגמאות רבות נוספות של הדרת נשים מהמרחב הציבורי בכלל ועל הדרתן בקרב המגזר החרדי בפרט, אפשר למצוא במחקר שפורסם על ידי הקליניקה המשפטית של שדולת הנשים במרכז הבינתחומי הרצליה[4].

בארצות אחרות, דמוקרטיות ושאינן דמוקרטיות נשמע על תופעות דומות. ארגון הבונים החופשיים הפועל בארצות רבות סגור על פי רוב בפני נשים, כך גם ארגון בני ברית הידוע מבקש להפריד נשים וגברים בפעילויותיו[5]. אחוות הסטודנטים באוניברסיטאות מצטיינות בארצות הברית כמו הרווארד שללו כניסת נשים עד לפני זמן לא רב[6], ובהודו אנחנו לומדים על דיון המתקיים על זכותן של נשים להיכנס למקדשים[7].

בשבועות האחרונים מתקיים דיון ציבורי סוער בעקבות סקר עיתונאי שחשף הפרדה בחדרי הלידה בכמה בתי חולים בארץ בין יהודיות וערביות. הממצאים עוררו חרדה עמוקה  בקרב אוכלוסיות שונות מפני חדירה של תופעת הגזענות למרחב אשר נחשב עד עתה דוגמה אפשרית לשיתוף פעולה וליחס שווה בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. זאת ועוד, ניתן היה למצוא בבתי החולים גם מטופלים המגיעים מעזה ומהשטחים הזוכים לטיפול מיטבי. המרחב הטיפולי עשוי היה להוות גם דוגמה לאפשרות לחיים משותפים בינינו לבין מי שנחשבים היום לאויבנו.

נוכחותם המשותפת של רופאים, אחיות, אנשי מנהל ושירותים הבאים מכל הקבוצות הלאומיות והתרבותיות, העובדים ביחד לטובת מטופלים הבאים אף הם מכל קבוצות האוכלוסייה עוררו לא אחת את השאלה, מדוע אנו זקוקים לסבל ולסכנת חיים כדי לחיות בכבוד הדדי? מדוע איננו מיישמים את הפרקטיקה השוויונית בבתי החולים  בחיי היום יום?

האם שמעתם על מחאות ההמשך, בעקבות אותה הפגנה גדולה ומפורסמת, של הקהילה האתיופית? ובסביבתכם, האם שמעו עליהן? כנראה שרובנו לא שמענו, או שבעצם, אולי הפסקנו להקשיב. הנושא אמנם זכה לסיקור בימים שאחרי אותה הפגנה, אך די במהירות חדל מלהיות "מעניין ו"חדש" ונמוג מסדר היום התקשורתי. עולה השאלה מה ההבדל המרכזי בין המחאות שהיו לפני ואחרי, לבין אותה הפגנה מתוקשרת שנערכה בתל אביב ? במילה אחת – אלימות. בהפגנה זו, כזכור לכולנו, נפצעו מפגינים/ות רבים/ות,  וגם שוטרים. האגודה לזכויות האזרח, במכתב ששלחה למפכ"ל המשטרה, קראה לבדוק את התנהלות המשטרה בהפגנות של יוצאי אתיופיה. ההפגנה האחרונה שנערכה בתל אביב, הייתה יחסית רגועה ושקטה וחוץ מכ-300 מפגינים שצעדו על רחוב אבן גבירול בתל אביב לכיוון כיכר רבין, לא נרשמו אירוע חריגים. אבל השאלה היא מה יקרה, או מה צריך לקרות מעתה והלאה? האם כל שעלינו לחפש , כאזרחים ואזרחיות, כאנשי ונשות חינוך, הוא "שקט תעשייתי" ? או שעלינו לדרוש טיפול מעמיק ומקיף בבעיות של הקהילה האתיופית ? האם זו רק בעיה של הקהילה האתיופית או שמדובר בסוגיה עמוקה יותר, הרלוונטית לעוד קבוצות אוכלוסיה ?

לקטע המלא »

ב-17/05 מצוין היום הבינ"ל למאבק בלהט"בפוביה (הומופוביה, לסבופוביה, טרנספוביה וביפוביה) יום זה הוכרז לראשונה בעולם בשנת 2005, אז הוא נקרא היום הבינ"ל למאבק בהומופביה. תאריך זה מציין את היום בו משרד הבריאות העולמי הוציא את ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות. מאז ועד היום דברים השתנו-  מדינות רבות נפתחו יותר כלפי הומואים בפרט וכלפי להט"בים בכלל, אל מול מדינות שעדיין אוסרות אנשים בעלי נטייה חד מינית. בשנים האחרונות ניתן לראות מדינות מערביות מאשרות חוקים להט"בים ובכלל זה גם נישואים חד מיניים.

 רגע לפני שממשיכים צריך להבין כמה מושגים-

• הומוסקסואל- גבר הנמשך לגברים.
• לסבית- אישה הנמשכת לנשים.
• טרנסג'נדר- אדם אשר זהותו הביולוגית לא תואמת את זהותו המגדרית (למשל אישה שמרגישה שהיא גבר או גבר שמרגיש שהוא אישה).
• ביסקסואל- אדם הנמשך לשני המינים.

מצעד הגאווה בניו יורק
צילום: startout.org

בישראל המצב בשנים האחרונות הולך ומשתפר. זאת לאחר שביטלו את הסעיף בחוק האוסר על יחסי מין "שלא כדרך הטבע" ועל משכב זכר (בשנת 1988), וחוקקו עוד מספר חוקים בדרך למימוש שוויון הזכויות של הלהט"בים. עם זאת, הדרך לשוויון מלא עוד ארוכה כיוון שישנן עוד סוגיות לא פתורות. למשל פונדקאות שמותרת בישראל רק לגבר ואישה, נישואים חד מיניים שלא מאושרים כרגע, ועוד. מעבר לכך להט"בים מתלוננים גם על אפליה מצד החברה למשל במקום העבודה וכמו כן אפשר לשמוע על תקיפות של להט"בים גם במקומות שבהם/ן נחשבים כבר "מקובלים" כמו בתל אביב.

לקטע המלא »