מסי אייצק

אחת הסוגיות המרכזיות שאנו נדרשים לתת עליה את הדעת ביחס לאירועי הקיץ היא העדר הסובלנות בשיח הפוליטי – חברתי.  סובלנות היא ההכרה בזכותו של הזולת להאמין באמונה מסוימת גם אם אני מתנגד לה ומתקומם נגדה, ובזכותו של הזולת להתנהג בצורה שאני מסתייג ממנה ואפילו בוחל בה. זוהי זכותו של הזולת. אני מתרסן מול מה שאני מתנגד לו מכוח התבונה, האומרת לי שאין דרך לחיות חיים חברתיים אלא על פי סובלנות. זוהי סובלנות מתוך העצמה פנימית. כמובן, שאם מעשה הזולת פוגע בגופו ובכבודו של האדם אין מקום לסובלנות. אם יש עמידה מנגד במקרים כאלה – אין זו סובלנות אלא פחדנות ופשיטת רגל מוסרית.  דמוקרטיה מהותית נבחנת בעיקר בימים קשים, היכולת לאפשר לאנשים להחזיק בדעות מורכבות ללא בחירה חד צדדית היא זו שתחזק אותנו כחברה, היא זו שתאפשר לנו חיים משותפים.

במהלך מבצע "צוק איתן"  עמדו למבחן עקרונות חשובים ביותר בדמוקרטיה מהותית ובתפיסת זכויות האדם כערכים מרכזיים המנחים את החברה שלנו. הזרם המרכזי בתקשורת כמו גם בקרב נבחרי ציבור וכן חלקים נרחבים מהציבור עצמו, צידדו בתפיסה שלפיה יש לשמור את הביקורת על המלחמה לימים שלאחר הלחימה. כתוצאה מהלך רוח זה ומהאירועים המחרידים שקדמו למלחמה ובמהלכה, היינו עדים לעלייה מדאיגה ברמת האלימות והגזענות בקרב הציבור .

מי שעמדתו הייתה התנגדות למלחמה או העז להביע ביקורת הואשם ב"בגידה", פעילי שמאל יהודים וערבים הוכו במהלך הפגנות נגד המלחמה, אנשי תרבות שגילו אמפתיה לתושבים בעזה ובקרו את פעולות המדינה הושמצו וקבלו איומים על חייהם. עובדות ועובדים רבים בעיקר מהציבור הערבי פוטרו מעבודתם בעקבות סטאטוסים שהעלו לרשתות החברתיות, קמו ארגונים כמו "האריות של הצל" אשר לקחו לעצמם את החוק לידיים, רדפו והאשימו אנשים בבגידה בעקבות הבעת דעתם באמצעות הרשתות החברתיות, אזרחי המדינה הערבים הפכו להיות לשק החבטות של המתלהמים הקיצוניים והרשימה עוד ארוכה מלהסתיים.

בין השנים 2006-2014 ידעה ישראל ארבע מלחמות ובכולן הלך הרוח ההגמוני היה שלא מבקרים את המלחמה בשעת הלחימה. מדוע דווקא עכשיו היינו עדים לעלייה כל כך מדאיגה באלימות ובגזענות שקבלה גיבויי מההגמוניה? מדוע הגענו לשיאים הקיצוניים הללו של מקארטיזים חברתי וציפייה לא רציונאלית ל"תהילה הנבחרת"?  השאלות הללו המעסיקות חלקים נרחבים מהציבור המודאגים מעתידה החברתי של המדינה וכמובן א/נשי חינוך רבים הנדרשים לחנך את דור העתיד לסובלנות ולערכים דמוקראטיים.  מורות ומורים רבים חוששים (ובצדק) מהראשון לספטמבר, היום בו חוזרים ללימודים לאחר חופשת קיץ ארוכה בה לא היו בקשר עם התלמידים, אשר בזמן זה נחשפו למציאות קשה של מלחמה, מוות, חרדה מטילים, איומי מנהרות, אלימות וגזענות בתוך ישראל במרחב הפיזי והווירטואלי שבעבעה כלבה לוהטת.  החשש הגדול הוא שגל האלימות הזה ימשיך ויחלחל לכל תחומי החיים וכמובן לתוך בתי הספר. אנו מודאגים שאם מצב זה לא יטופל כראוי בכלים חינוכיים, הביטויים של  אירועי הקיץ יתורגמו לעוד אלימות ולעוד גזענות. במצב זה, כל מי שנתפס כאחר, מיעוט או קבוצות אשר מדוכאות מבחינה חברתית-כלכלית-מעמדית יהיו הקורבן המיידי.

ניסיון העבר מלמד אותנו על המורכבות של קונפליקטים בין קבוצתיים. במצב כזה הטראומה  והחרדה של הקורבנות השותפות לקונפליקט, עלולה להוביל למעגלים מתמשכים של אלימות, שנאה והתפתחות של תרבות המתאפיינת בסכימה של האשמה שבה כל צד ממעיט מהנזק שהוא גורם ומקצין את הנזק שגרם הצד השני. זה מוביל לעוד אלימות ומסית לגזענות.  בחברה בה תתקיים תרבות של נקמה אלימה המשועתקת מדור לדור, תיווצר תופעה של העדר אמפתיה בקשרים בתוך הקהילה האנושית.

תיאוריית הזהות החברתית מסבירה את האלימות והגזענות המופנים כלפי ה"אחר" במצב כזה באמצעות תהליך קטגוריזציה ודה הומניזציה. במצבי איום וחרדה קולקטיביים נדרשים הפרטים בחברה לבחור צד ברור, שטוח, אשר מתעלם מהמורכבות ומביקורת עצמית. ואז דרך הסתה מלמעלה ומלמטה באמצעות שימוש "בטראומה הלאומית הנבחרת" מתאפשרת העברת הקבוצה השנייה בקונפליקט תהליך של דה-הומניזציה.  מצב זה מאפשר הפעלת אלימות וגזענות כלפי ה"אחר" כי איננו נכלל יותר בקבוצה האנושית שעליה חלים חוקי המוסר. ואם חוקי המוסר לא חלים עליה, רמת האלימות והגזענות שניתן להפעיל נגדה מחמירה ובאופן זה מקל את הפגיעה בה. על אף שפרטים אלה יכולים לתפוס את עצמם כאנשים מוסריים, מוסריותם חלה רק על מי שנמצא בקבוצת הפנים שלהם. הסולידאריות לא תחצה את גבולות קבוצת השייכות.  באותה המידה שתופעל אלימות על קבוצת ה"אחר" יקרה תהליך מקביל נוסף של העדר אמפתיה והזדהות עם כאבו של האחר. "הטראומה והחרדה" מנפצת לרסיסים את העצמי בדיוק בנקודה המגדירה את תחושת הקשר שלנו לאחרים וגורמת לנסיגה בקשר האמפתי ההכרחי ליחסים אנושיים בריאים.

תהליך זה בהכרח מוביל לתפיסות גזעניות ולכן המאבק העיקרי שאנו צריכים לעסוק בו הוא המאבק בגזענות.  איך מתחילים תהליך של ריפוי? איך מחזירים לקבוצת האחרים את ההומאניות שלהם חזרה? איך מחנכים חברה להיות כזו המסוגלת לייצר דיאלוג גם בנושאים שנויים במחלקות? אחת הפרקטיקות ליצירת דיאלוג אמיתי, לא כזה המתמקד בדמיון או בשוני התרבותי אלא כזה המתמודד עם שאלות אמיצות, כזה שניתן להשיג באמצעות תהליכים של סליחה וחרטה. סליחה לא במובן של שכחה אלא הכרה אמפתית בפגיעות המוסרית של בני האנוש, הכרה שמאפשרת לקבוצות הקורבנות להיות מודעות לעוצמת הפיתוי של הכוח והפריוולגיות שהוא נושא עימו ובד בבד יאלץ את בעלי הכוח בהכרה בפריוולגיות שלהם וע"י כך יאפשר התמודדות כנה בבניית חברה שוויונית

המאבק בגזענות שאנו נדרשים לקיים צריך לייצר פוליטיקה אנטי-גזענית מסוג חדש, כזו הלוקחת אחריות, מאפשרת חרטה וסליחה, ורואה בערבות ההדדית של קבוצות מוחלשות דרך מרכזית להיאבק בגזענות.

• הכותבת היא רכזת תחום נוער וצעירים באגודה לזכויות האזרח

 פעלו עכשיו במאבק נגד גזענות