הספר "גדר חיה" מאת דורית רביניאן עמד לאחרונה במרכז סערה ציבורית, שהדיה טרם שככו.
הספר מספר את סיפורם של ליאת הישראלית וחילמי הפלסטיני, המתאהבים בניו יורק כשברקע מהדהדת המציאות המסוכסכת בישראל ובשטחים הכבושים.
הנה תזכורת קצרה, למי שפספס/ה את השתלשלות העניינים:
מורים לספרות בבתי ספר על יסודיים ביקשו ללמד את הספר ולהכניסו לתכנית הלימודים בספרות. בעקבות כך, דנה בנושא ועדת המקצוע במשרד החינוך והמליצה להוסיף את הספר לתכנית הלימודים לחמש יחידות בספרות.
מנהלת אגף חברה ורוח ומ"מ יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך החליטו לדחות את המלצת הוועדה ולהותיר את הספר מחוץ לתכנית הלימודים. ערעור של המפקח על מקצוע הספרות לא הועיל, וההחלטה נותרה בעינה. הנימוקים להחלטה נגעו ל"חשש מהתבוללות", לחוסר יכולתם של בני נוער ל"ראיה מערכתית" ונטייתם ל"רומנטיזציה" (שר החינוך שינה כיוון לאחר מכן וטען כי הנימוק לפסילה הוא פגיעת הספר בערכי המדינה והכפשת חיילי צה"ל).
האגודה לזכויות האזרח פנתה במכתב למשרד החינוך ובו ביקשה להתיר את כניסת הספר לתכנית הלימודים ובעקבות כך פורסם כי היועץ המשפטי לממשלה יבדוק את החלטת משרד החינוך.
למעשה, ניסה משרד החינוך להשליט צנזורה על יצירות ספרותיות שיוצגו בפני תלמידים, ולהעביר מסר לפיו יש יצירות ראויות ויש כאלו שפסולות, לפי תוכנן. בכך הועבר מסר בעייתי ביותר הנוגע לחופש הביטוי האמנותי – התלמידים למדו כי הם נתפסים כמי שאינם מסוגלים לקריאה וחשיבה ביקורתית של יצירות אמנות המשקפות את מורכבות החיים; המורים למדו כי עליהם להימנע מהבאת תכנים קונפליקטואליים לכיתה; והאמנים עצמם למדו כי יצירות שנויות במחלוקת עלולות להיוותר מחוץ לגדר החיה של תכנית הלימודים במשרד החינוך.
בפועל, האקט הכוחני של משרד החינוך יצר הד תקשורתי כה חזק, עד כי הספר "גדר חיה" זכה ליחסי ציבור שרביניאן לא יכלה לדמיין בסיטואציה אחרת, והביקוש לספר עלה פלאים. גם הדיון הציבורי והחינוכי בספר ובשאלות שהוא מעלה התעורר ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת. כלומר, חופש הביטוי זכה לחיזוק בלתי צפוי, דווקא בגלל אלו שניסו לצמצמו.
ניתן להתייחס לסוגיה שתוארה לעיל מזוויות רבות, אך כאן נתמקד בשני מישורים: הראשון נוגע לחופש הביטוי האמנותי, והשני נוגע לחופש הביטוי במרחב החינוכי, המגולם כאן בדמות מגוון יצירות הספרות ה"מותרות" ללימוד.
חברות דמוקרטיות מאמצות, ככלל, את הגישה לפיה חופש הביטוי האמנותי, על שלל צורותיו, ראוי להגנה מיוחדת הנובעת מתפקידיה החברתיים המיוחדים של האמנות בחיים האנושיים; האמנות מפתחת את יכולת ההכלה וההזדהות עם הזולת ועם דעות ורגשות שונים; היא מאפשרת ביטוי לרגשות ומחשבות שאינם מקובלים בחברה, ועוד. גם מי שלא יסכימו עם הנימוקים שלעיל, יסכימו בוודאי כי חופש הביטוי האומנותי ראוי להגנה זהה לחופש הביטוי הכללי, שהינו זכות יסוד במשטר דמוקרטי.
ומה בנוגע לחופש הביטוי במרחב החינוכי? מדובר במרחב שבו מורים ומורות בוחרים (למשל, בלימודי הספרות) מהם התכנים והיצירות שיובאו בפני התלמידים/ות, ומה יהיו גבולות הדיון שיערך בהם. בתקופה האחרונה העסיקה את הציבור גם סוגיית חופש הביטוי הפוליטי של מורים/ות, ואף משרד החינוך הביע את עמדתו בנושא, לפיה "במסגרת הבעת עמדות פוליטיות בכיתה יוכל המורה להביע עמדה ואף לבקר באופן מאוזן את הכנסת ואת ועדותיה, ובכלל זה החלטות וחוקים שנתקבלו על ידם, וכן את הממשלה ומשרדיה, ובכלל זה את מדיניות הממשלה, בתנאי שיקפיד כי דברי הביקורת שלו לא ייאמרו באופן מעליב או פוגע. על המורה להתעלות תחילה מעל עמדתו האישית, לייצג את העמדות האחרות בהגינות, לאפשר לתלמידי הכיתה להביע עמדה שונה משלו, ולהקפיד שדברי הביקורת שלו לא יביעו דה-לגיטימציה למדינה, לא ישללו את עצם קיומה של המדינה או את אופייה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולא יביעו דה-לגיטימציה למגזרים או לאנשים בחברה הישראלית. כל זאת על פי רוח חוק החינוך הממלכתי." כך בחוזר מנכ"ל משרד החינוך (ההדגשות אינן במקור).
נציין, כי לאחרונה פורסם ברשתות החברתיות קובץ דואר אלקטרוני ובו הנחיה ממשרד החינוך שהועברה למורים/ות בנושא "הבעת דעה בתקשורת אלקטרונית כתובה". על פי הנטען, ההנחיה הורתה למורים/ות שלא להעביר "ביקורת מעליבה או פוגעת על הכנסת וועדותיה.. וכן הממשלה ומשרדיה.." כאשר כלל זה חל על עובד הוראה גם כאדם פרטי. ההנחיה התריעה כי מדובר בעבירה משמעתית חמורה.
ניתן להקיש ולומר, כי אם למורה מותר להביע עמדות פוליטיות בכיתה, ואף כאלה המבקרות את מדיניות הממשלה, בתנאי שיאפשר דיון פתוח ומאוזן בנושא – הרי שקל וחומר לעניין הצגת יצירות אמנות ביקורתיות או שנויות במחלוקת בפני התלמידים/ות. ניתן לעודד מורים/ות להציג כל יצירה, גם כזו המעוררת התנגדות בקרב קהלים שונים, ולפתח דיון ערכי-חברתי לצד הדיון המקצועי-אומנותי ביצירה.
כיצד נוכל לדון בנושא בכיתה?
- העיתון כלכליסט פרסם כתבה ובה רשימת ספרים שנאסרו וצונזרו במדינות שונות, מסיבות שונות.
- חלקו את התלמידים לארבע קבוצות. הציגו בפני כל קבוצה ספר שצונזר מתוך הרשימה.
- בקשו מכל קבוצה לחפש ולקרוא שני מקורות אינטרנטיים המרחיבים על הספר והרקע לכתיבתו (ניתן לחפש בטלפונים ניידים או במחשבים אם יש). על כל קבוצה לכתוב בקצרה – מה תוכנו של הספר, מדוע הוא נאסר לפרסום והיכן, ומה דעתם על האיסור (האם מוצדק או לא ומדוע).
- במליאה – כל קבוצה תציג את הסיכום שערכה ולאחר מכן ייערך דיון כיתתי. נקודות לדיון:
- מהן ההצדקות שנתנו המצנזרים לאיסור פרסומו או מכירתו של הספר?
- מי הנפגעים מהחלטות צנזורה ומהי הפגיעה הנגרמת (פגיעה בזכויות? של מי?)
- האם לדעתכן יש סיבות המצדיקות צנזורה של יצירה ספרותית?
- מה דעתכן לגבי ההצדקות שניתנו על ידי משרד החינוך לפסילתו של "גדר חיה"?
- האם היה הבדל, לדעתכן, לו היה מדובר בסיפור אהבה בין אישה פלסטינית לגבר יהודי?
- כיצד הייתן/ם רוצים שיתנהלו לימודים בכלל ולימודי ספרות בפרט, בכל הנוגע לתכנים המוצגים בפני הכיתה?
להלן ציטוטים מתוך הכתבה שפורסמה בעיתון כלכליסט:
"חוות החיות:
האלגוריה הפוליטית העוקצנית של ג'ורג' אורוול מ-1945 שנכתבה כביקורת על עליית הקומוניזם ברוסיה הסובייטית, נאסרה להפצה בבריה"מ ובמדינות קומוניסטיות נוספות במשך שנים. הצנזורה לא נעצרה שם: ב-2002 הוא נאסר ללימוד בבתי הספר בערב הסעודית מסיבה אחרת לחלוטין – דמות החזיר המדבר שבספר הוגדרה "נוגדת את ערכי האיסלם". בצפון קוריאה הקומוניסטית הוא עדיין אסור להפצה והחזקה."
"צופן דה-וינצ'י:
מותחן הטיסות המגה-פופולרי של דן בראון נראה כספר האחרון שמישהו ירצה לצנזר או להחרים…. ב-2004 הוא נאסר להפצה בחנויות הספרים בלבנון לאחר שראשי הכנסיה הקתולית במדינה טענו כי הוא מתאר את ישו בצורה פוגענית."
"אמריקן סייקו:
ספרו של ברט איסטון אליס על איש העסקים המצליח ממנהטן שהופך לרוצח סדרתי היה יצירה שהשתמשה בתיאורים של אלימות גרפית כדי להציג ביקורת חברתית חריפה על השיטה הקפיטליסטית האמריקאית ותחלואיה, ושימש בסיס לסרט המצליח בכיכובו של כריסטיאן בייל.
תיאורי האלימות הבוטה גרמו להטלת מגבלות קשות על הפצתו. בגרמניה הוא הוגדר "מסוכן לקטינים" והפצתו הוגבלה בין 1995 ל-2000. באוסטרליה הוא נמכר רק מגיל 18 ומעלה והוצג בחנויות בעטיפה אטומה וגם בניו זילנד מכירתו לקטינים הוגבלה."
התפסן בשדה השיפון:
ספרו של ג'יי-די סאלינג'ר, אשר במרכזו עומד הולדן קולפילד, המתאר תחושות של ניכור בחברה הקפיטליסטית של ארה"ב בשנות ה-50, סלידה וביקורת כלפי הזיוף המצוי בחברה ועוד. הספר צונזר במספר מדינות, לאור טענות בדבר תוכן בלתי הולם ולאחר שנטען כי הוא היווה השראה לרצח, בין היתר של ג'ון לנון. *ספר זה לא הופיע בכתבת "כלכליסט" והוסף לרשימה בעת כתיבתה.
פוסט זה נכתב במסגרת פרויקט "כוחה של מילה", של האגודה לזכויות האזרח ומדרשת אדם. במסגרת פרויקט זה מוצג חופש הביטוי האמנותי וחופש הביטוי האקדמי בהרחבה, כולל מערכי שיעור ורקע תיאורטי.
