כבכל שנה, ב-21 במרץ צוין היום הבינלאומי למאבק בגזענות, והפעם כשברקע מגפת הקורונה שהתפשטה ברחבי העולם. בחינת המגפה בהקשר זה, מאפשרת לנו להבין היבטים שונים של תקופתנו הקשורים בגזענות ובמאבק למיגורה.

בצד השלילי, ניתן להבחין בארץ ובעולם בהאשמות שקריות מבוססות גזענות שהתפרסמו ברשתות החברתיות. קודם כלפי הסינים, לאחר מכן כלפי האסייתיים בכלל, וכחלק מגל ההדף של האשמה כללית כלפי עמים או אזורים בעולם. זה הגיע, שלא במקרה, כלפי פליטים, אפריקנים, יהודים ועוד. גבולות הגזענות אינם ברורים בשעת משבר. וכשמאשימים קבוצה מסוימת, גזענים נוטים להכליל את הקבוצות שהם הכי שונאים, שנמצאות בקרבתם. כפי שנעמי קליין כותבת, לצד האקולוגיה הרדיקלית קיימים גם אקו-פשיסטים, התולים ב"באחרים" את כל ההאשמות על המצב בעולם. למרות שכיום כבר ברור שאין גבולות למגפה, חלק מצעדי המנע מצד ממשלות לאומיות נגד התפשטות נגיף הקורונה כוללים גם את סגירת הגבולות. תהליכים אלה עשויים להפוך את "האחר" שמעבר לגבול לאויב הפוטנציאלי. יתר על כן, בארה"ב ובארצות אחרות משמשת המגפה כאישור בדיעבד ללאומנות ושנאת זרים. באופן דומה, בישראל היא משמשת סיבה לסגר על הגדה המערבית ועל עזה, ואישור בדיעבד למציאות שקיימת כבר עשרות שנים. עוד חשוב לזכור בהקשרים אלה, כי המוחלשים ביותר בחברה – המודרים, העניים, המובטלים, בני אדם שתחת דיכוי מתמיד –  הם הפגיעים ביותר במצבים אלו. הם היו מודרים ועזובים לפני כן, והמשבר הנוכחי רק מאיץ את התהליכים שמהם סבלו עוד קודם.

יחד עם זאת, ולמרות מחיר המגפה, הרי שבצד החיובי חשיפת פגיעותה של האנושות חשובה מאוד כדי להבין לעומק את המשמעות של להיות אדם. כשמחנכים אותנו, ובייחוד את הצעירים, שחיי השפע, זילות חיי האדם ובמיוחד האינדיבידואליזם הם תופעות קבועות ובלתי משתנות, הרי באה המגפה ומחדדת את היותנו בני אדם. אדם – בשר ודם, נפש ותודעה, יצור פגיע, שחייב לא רק לחשוב על עצמו כי אם גם להיות חלק מאחרים, יהיו אלו אשר יהיו; המשפחה, החברים, הילדים, הזקנים והחלשים. כולנו מחוברים וכולנו מחויבים לא רק לעצמנו כפרטים, אלא לכל אדם באשר הוא אדם. אנו מחויבים לכך כדי לשרוד בעצמנו וגם כדי שבני אדם אחרים יוכלו לשרוד. במובנים אלה, כל הפעולות שכרגע אנו עוסקים בהן, משמירה על רווחת הקשישים ועד אלטרנטיבות לילדים ביום יום, הן מעשים שמלמדים אותנו שאין ברירה אלא לשתף פעולה ולמנוע בדידות. אנו עדים לדוגמאות כאלה שמתקיימות בכל העולם, וכל מעשה סולידרי מרגש כיוון שהוא מקטין את החשש מבדידות.

יתר על כן, נגיף הקורונה מלמד אותנו שלמרות השוני המבורך בינינו, אין הבדלים ביולוגיים מהותניים בין בני אדם. לא משנים הגבולות בינינו, צבע העור שלנו, התרבות וכיו"ב – כולנו חשופים לנגיף וכולנו יכולים, פוטנציאלית, לסבול מן המגפה. ככל שנתעמק יותר, נבין עד כמה הגזענות היא המצאה אבסורדית ומשוללת יסוד. המגפה מלמדת אותנו שכולנו שווים מולה, והווירוס הזה, כמו כל מחלה, אינו מוכן לקבל ואינו פועל לפי תורות גזעניות.

מבחינות אלה ואחרות, המגפה מהווה מבחן לאנושות מבחינת סדרי העדיפויות שלה, ערכיה והאתיקה שהיא מפעילה. גם אם רק חלק מהאנשים יגיעו למסקנה שיש לבקר את המציאות ולשנות אותה, הרי שהקורונה מביאה לערעור אמות הספים של החברה האנושית. מה משמעותי יותר: תרבות הצריכה או ההכרה עד כמה אנחנו חד-פעמיים וההבנה שעל כל אדם למצוא משמעות לחייו? מה יותר חשוב: קריירה מדהימה או שלווה של חיים בריאים? האם זכויותיהם של החזקים שוות יותר, או שמא הזכויות של כולם? השאלות הללו הן עקרונות להבנה העמוקה מה באמת חשוב לחיי אדם. ובהקשר זה, השיח של זכויות האדם במובנו החברתי והפוליטי – ולא רק המשפטי – הינו מרכזי לשיח בין בני אדם. אלו לא מותרות של "לאחר המגפה", אלא הן עולות עכשיו ביתר שאת.

ומשפט אחרון לגבי העתיד: אין לי ספק שהכוחות השמרנים וקולם של שוללי זכויות אדם בכלל, וזכויות חברתיות ואנטי גזעניות בפרט, יעלו את ראשם מחדש לאחר המגפה בטענות שונות ומשונות. מגפת הקורונה יכולה להיות הצדקה – כפי שקורה היום בישראל – לכרסום היסודות דמוקרטיים, זכויות האזרח ובמיוחד זכויות האדם של "האחר". בל נשכח, אנו מתמודדים עם מגפה עולמית שפועלת כנגד ההגיונות של הניאו-ליברליזם והגלובליזציה הכלכלית. הפוליטיקה הפופוליסטית שפשטה בעולם תרצה למנוע הסקת מסקנות בעקבות המגיפה לכיוון הפרוגרסיבי. שלטון כוחני, המצמצם זכויות אדם ואזרח, עלול להיות אחת מהאפשרויות של העתיד. ויחד עם זאת, התקווה לשינוי חיובי היא זו שנותנת לנו דחיפה וחוסן. אסור לוותר על התקווה, כפי שאסור לנו לוותר על רגשות ומחשבות סולידריות. היופי, החדווה, החמלה והצניעות של בני אנוש מתגלים תמיד במצבי משבר.

ד"ר מרסלו מנחם וקסלר