במשרד החינוך מעוניינים כבר שנים לעבור בצורה גורפת ללימוד אינטרנטי רחב. אלא שכפי שמתבהר כיום, שיטה זו מגדילה עוד יותר את הפערים בין ילדי האליטות המורגלים בטכנולוגיה לבין הילדים המוחלשים שנשארים הרחק מאחור. ככל שהזמן עובר, ברור עד כמה הנזק לילדים בפריפריה החברתית המוחלשת הולך וגדל.

השימוש בטכנולוגיה לוקח בחשבון את הברור מאליו החברתי, אבל לא את המציאות. בבתים של משפחות מוחלשות, במקרה הטוב יש מחשב אחד; מצב זה הוא חלק מהמציאות של האוכלוסיות המוחלשות. אם יש להם טלפונים חכמים, טכנולוגיה זו לא מספיקה כדי ללמוד, לעקוב, לבצע תרגילים או שיעורים ולהשיב למורה. באותה משפחה, אם יש יותר מילד אחד בגיל חינוך, הרי שאין אפשרות בפועל לעקוב אחרי כל השיעורים.

מעבר לזה ישנה בעיה פדגוגית חמורה. חלק מהילדים לא יכולים לעקוב אחרי הוראות המורה במשך שעות. רמת הקשב שלהם הולכת ויורדת עם הזמן. נתון זה הוא בוויכוח במשרד החינוך כיוון המשרד מעוניין כבר הרבה מאוד שנים להביא ל-"מהפכה" בתחום החינוך ולעבור בצורה גורפת ללימוד אינטרנטי רחב. כך שמבחינת המשרד, הוראה סינכרונית בסיוע של הטכנולוגיה היא חזית הישועה.

אולם, במטה-מחקרים על השפעת הטכנולוגיה על ילדים, ידוע שאין תחליף למורות. הסיבה לכך היא שילדים בכל הגילאים –ובכלל בני אדם- חייבים קשר אנושי כדי להפוך את הידע הנלמד לחיבורים חברתיים ורגשיים. רק אז ישנה הפנמה ארוכת טווח. כמובן, זה לא כולל את ילדי האליטות אשר מורגלים בטכנולוגיות, ויש להם הון תרבותי וחברתי המאפשר להם חיבור מהיר בלמידה סינכרונית.

חוסר היכולת כרגע מצד המורות לגרום לכך שיהיה קשב רגשי עם הילדים בצורה קבועה, מגביר את חוסר הריכוז, ואף את מה שאני קורא "הימנעות פעילה" מצד הילדים בתהליך הלמידה. אחת מההערכות המוטעות – אשר מושפעות מהאינטרסים של התאגידים הטכנולוגיים –  היא שככל שהגיל עולה כך מתאפשרת יותר למידה מרחוק.

מהניסיון שלי היום עם סטודנטים, שהם נשים וגברים בוגרים, ה-"הימנעות הפעילה" היא חלק בלתי נפרד מכל שיעור. פותחים את חשבון הזום או תוכנה אחרת, אבל המיקרופון והתמונה מכובים. כמובן זו לא אשמתם של הסטודנטים, אלא אחריות של המרצה או המחנך להבין שזה חלק מהסיפור. אבל משרד החינוך אינו רוצה לראות זאת כיוון שהדבר עלול להרוס תכניות לטווח ארוך של העברת ידע בצורה טכנולוגית, שנחשבת למהפכה הבאה בחינוך, ב-ה' הידוע. או כפי שהם קוראים לכך, "לעלות לכיתת המאה ה-21". תהליכים אלו גורמים ויגרמו בעתיד לנשירה גלויה וסמויה של ילדים מהלימודים. שוב, המוחלשים ביותר הם אלו שישלמו את המחיר היקר ביותר. אם היום נפתח פער, מה יהיה בעתיד כשחלק מהמערכת תהפוך להיות אינטרנטית?

הסוגיה הזו אינה תעלומה קונספירטיבית. זהו חלק מסדר היום של רוב המכריע של משרדי החינוך בעולם ניאו-ליבראלי. חלק מסדר היום של הבנק העולמי מאז שנות ה-90' של המאה שעברה הוא "התייעלות" של המערכות החינוכיות, המכבידות על משקל המדינה בשוק החופשי-לכאורה. הפרטת החינוך, שהיום היא חלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית, גורמת כבר היום לפערים הולכים וגדלים באיכות ובכמות של למידה שמקבלים ילדי האליטה לעומת ילדי הפריפריה החברתית, שהם רוב הילדים בארץ (כ- 70%). המערכות הטכנולוגיות יאפשרו סיבוב נוסף בחנק ההולך ומתהדק כנגד החינוך הציבורי הארץ ובעולם.

השימוש בטכנולוגיה יאפשר בטווח הבינוני לספוג את הקיצוצים הצפויים במשרד החינוך – כמו בכל המשרדים הנקראים בכיבוס המילים "חברתיים" – לאחר רגיעת מגפת הקורונה. פחות מורים בעלי קביעות, יותר טכנולוגיה מחליפת מורים. אם כבר עכשיו מורות ואנשי חינוך הם במקום השני בשיעור האבטלה, איך המערכת החינוכית תקלוט אותם מחדש, כשיש קיצוצים? הטרגדיה של הניסוי האנושי הקשה שהקורונה מביאה עלינו פותחת את הדלת למשטר הניאו-ליבראלי לבצע עוד ניסויים, הפעם כלפי הילדים המוחלשים בחברה שלנו.

ד"ר מרסלו מנחם וקסלר, מרצה בסמינר הקיבוצים. יועץ לארגונים בנושאי חינוך לילדים, נוער וקהילות מוחלשות ובסיכון בארץ ובעולם.

המאמר פורסם לראשונה בשיחה מקומית