נפרד הוא לעולם אינו שווה. את זה כבר למדנו ב-1954, בפסק הדין התקדימי "בראון נגד מועצת החינוך" של בית המשפט העליון בארצות הברית, שקבע כי הפרדה על רקע גזעי בחינוך הציבורי היא בלתי חוקתית. בית המשפט ביטל את גישת "נפרד אבל שווה" (separate but equal) שהייתה נהוגה עד אז בארצות הברית, וקבע כי חינוך נפרד הוא מפלה מעצם טבעו, ולפיכך לא יכול להיות שווה.

מאז עברו 66 שנה. ישראל של 2020 חייבת ללמוד את מה שארה"ב הספיקה כבר לשכוח (ולהפלות שוב את הקהילה השחורה באינספור צורות אחרות), ולהפסיק להפריד בין תלמידים שחורים ולבנים. לא בגן, לא ביסודי ולא בתיכון – ההפרדה הזו פשוט לא יכולה להמשיך ולהתקיים.

ההתנגדות לסגרגציה עומדת על שלוש רגליים: הראשונה היא הטיעון המשפטי הברור נגד הפרדה והפגיעה שהיא מייצרת בזכות לשוויון. השנייה היא עמדה חינוכית חד משמעית לפיה מערכת החינוך צריכה ויכולה להיות שוויונית ומגוונת, וכל ילד וילדה זכאים להזדמנות שווה בחינוך. הרגל השלישית נטועה בעולמות האקטיביזם החברתי, שכן ההתנגדות היא דוגמה מצוינת לתלמידים.ות באשר הם. התנגדות לאפליה, לגזענות ולהשפלה, והבעת עמדה ציבורית בקול רם וצלול. מאות הורים תושבי העיר, שלא מוכנים לעמוד מן הצד או לתת הסכמה שבשתיקה להפרדה, מדגימים מהו חינוך לזכויות אדם, חינוך לערכי דמוקרטיה ונגד גזענות באופן מעורר השראה.

אנשי ונשות חינוך – זו הזדמנות מצוינת להעלות את הנושא לדיון בכיתה עם התלמידים.ות. דברו איתם על המשמעות של הפרדה בחינוך, על הטיעונים עליה היא מתבססת, על כל הסיבות להתנגד לה ועל כל הנפגעים ממדיניות הרשויות כלפי מבקשי מקלט – הילדים, ההורים, תושבי צפון העיר ותושבי דרום העיר, לבנים ושחורים גם יחד. באותה הזדמנות, דברו איתם על הסתה וגזענות ועל המחיר ארוך הטווח שההפרדה גובה מכולנו.