בשנת 1959 חוקקה הכנסת את "חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה[1]" ובו נכתב:
"כ"ז בניסן, הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מוקדש, מדי שנה בשנה, להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם. תחילתו של יום הזיכרון הוא משקיעת החמה, אור ליום כ"ז בניסן (או כ"ו בניסן), הכל לפי העניין, וסיומו עם צאת הכוכבים למחרתו."
השואה כיום נתפסת כיסוד מהותי בזהות הקולקטיבית הישראלית והיהודית, בישראל ובגולה. האתוס הציוני בשנים שלאחר קום המדינה כלל בתוכו דחיקה של המורשת התרבותית של היהודים בגולה וטיפוח מיתוס ה"צבר"- "היהודי החדש", שהיה אמור להיות היפוכו של היהודי הגלותי. הצבר היה בעל תרבות חילונית מודרנית מערבית, גאה, בעל ביטחון עצמי, לוחם אמיץ, חזק ובריא, בניגוד ליהודי הגלותי שנתפס כמושפל, חלש, פאסיבי מפוחד ובזוי[2]. תפיסות אלו השפיעו על הדחקת עדויותיהם האישיות של ניצולי השואה שנתפסו ככאלה שלא פעלו להגנה עצמית והלכו "כצאן לטבח", והתרכזות בסיפורי הגבורה של הפרטיזנים ולוחמי הגטאות[3].
זיכרון השואה התרחב וכלל התייחסות פרטנית ואישית רק משנות ה-60, לאחר שמיעת עדויות ניצולים במשפט אייכמן, אז החלו להבחין כי גבורה התרחשה לא רק בלחימה אקטיבית בנאצים אלא גם אצל רבים אחרים שנאבקו לשרוד ולהינצל. למרות ההכרה והחשיפה שקיבלו העדויות הרבות, קבוצות שלמות של יהודים ניצולי שואה מצפון אפריקה, לוב, טוניס ואלג'יר נותרו עד לשנים האחרונות מחוץ לנרטיב השואה, זאת בדומה להדרת ההיסטוריה של יהדות המזרח מספרי הלימוד ותכניות הלימוד בשיעורי היסטוריה בבתי הספר. הזיכרון הקיבוצי והנרטיב ההיסטורי ההגמוני מייצרים תודעה קולקטיבית שמאחדת ומחברת את האזרחים. הוצאת קבוצות חברתיות אל מחוץ לסיפור היסטורי מכונן גורמת לשכפול היררכיות חברתיות ומונעת מהן שותפות מלאה ונטילת חלק בעמדות הכוח הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות במדינה[4]. הסלקטיביות של הזיכרון התבטאה גם בהכרה שניתנה לחסידי אומות העולם. בכל מדינה ובקרב בני כל הדתות נמצאו גיבורי אנושות שהצילו יהודים ואחרים מידי הנאצים. גם קהילות מוסלמיות היו מעורבות בהגנה על יהודים בתקופת השואה. סיפורי ההצלה על ערבים ומוסלמים שהצילו יהודים בשואה נעדרו מהנרטיב ההיסטורי מכיוון שמעשי גבורה אלו אינם תואמים את האפיון הסטראוטיפי כפי ששני צדדים לסכסוך טרגי מתוארים בדרך כלל. ישנם סיפורי מעשה גבורה של מוסלמים שהצילו אנשים מתוך אמונה דתית ומנהגים תרבותיים. חלקם זכו להכרה על ידי "יד ושם" או מוסדות בינלאומיים המוקדשים לזיכרון הנספים. זיכרון השואה צריך להביא אותנו לתחושת גורל ואחריות משותפים המתעלים על ההבדלים הדתיים והפוליטיים. האומץ מהעבר יכול להוות השראה שיובלינו, מוסלמים ויהודים כאחד, להוקיר את החיים, את האמונות השונות ואת המשותף להן ולהיאבק למען זכויות האחר[5].
עמדת ההזדהות עם המימד הקורבני בנרטיב השואה העצימה את האתוס של חוסר האמון בעולם שמסביב: "העולם כולו נגדנו". השואה נתפסה כביטוי שיא לאנטישמיות שכיום מופנית כנגד מדינת ישראל. הלקח העיקרי מהשואה לפי גישה זו הינו השקעת מאמץ מסיבי בחיזוקה של מדינת ישראל ומניעת ויתורים או פשרות ביחסה עם שכנותיה ואומות אחרות. תודעת השואה מתמקדת בגורל היהודים באופן בלעדי ולא מתייחסת לקבוצות רבות, חלקן כוללות קבוצות מיעוט של העם הגרמני עצמו כגון: קורבנות מקבוצות יריבות, הומוסקסואלים, מתנגדי משטר, צוענים, סרבים, נכים וחולי נפש. גישה זו אינה נותנת מקום לממד האוניברסלי של השואה ולעיתים אף מצדיקה דיכוי או התנערות מאחריות כלפי קבוצות מיעוט אחרות. הלקח האוניברסלי מהשואה לעומת זאת מתייחס לתנאים ולנסיבות בהם מתרחשים דיכוי ורדיפות המגיעות לשעבוד או רצח עם הכוללים חוסר סובלנות תרבותית, אפליה על בסיס גזעי ודתי, רדיפת כוח ובצע, בורות ופחד מפני השונה והאחר ופגיעה בחלש. במהלך ההיסטוריה בתנאים ונסיבות דומות, דוכאו וחוסלו עמים אחרים, כמו האינדיאנים ביבשת אמריקה, האפריקנים שנסחרו לעבדות, הארמנים בראשית המאה, ועד רואנדה של שלהי המאה העשרים[6]. השואה נתפסת לעיתים קרובות כאירוע אכזרי יוצא דופן וחד פעמי ולא כקצה הרצף של תופעה חברתית אוניברסלית המתרחשת בהקשרים היסטוריים, תרבותיים ופוליטיים. תפיסת השואה כחלק מתופעה אוניברסלית של גזענות, דיכוי, הדרה ורדיפה עשויה לסייע לזהות את המקומות שהאנושות נכשלת בהם ושאינם כה זרים למציאות שבה אנו עצמנו חיים כיום[7].
לקטע המלא »
