"ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" (ר' יהודה הלוי)
בפוסט מרגש וחשוב כותבת המוסיקאית רקפת אמסלם על יחסה לריבוי התרבויות בישראל, ההופכות חלק מזהותה ומתהליך היצירה שלה.
"אני גם וגם וגם – אוהבת את השפה העברית במיוחד באותיותיה הגרוניות ח' ו ע', מתרגשת לשמע השפה הערבית ואוהבת לכתוב אותה באותיותיה המסתלסלות והחמות, מתפעלת מן השפה המרוקאית מהעושר שלה והצבעוניות, מתגעגעת לסבתי האשכנזיה שאהבה אותי וטיפחה אותי כששומעת את שפת האידיש. אוהבת את לד זפלין כששומעת "Stairway to Heaven" ובוכה כששומעת את היצירה April של סגול כהה. לבי מתרחב לשמע השיר של פאיזה אחמד Sit El-Habaib ונזכרת בתמונתה של סבתי הספרדייה השחורה הפשוטה וטובת הלב. מתפעלת מילדי המשפחה החרדית שלי מחוכמתם, ושמחת החיים שלהם ואוהבת לבקר את משפחתי המרוקאית בערב שישי. מרגישה בבית בכפר עוספיא אצל חברתי עולה – יא חביבתי, ומנהלת שיחות נפש עם חברותיי האנתרופסופיות. עורי מצטמרר לשמע ניגונו האשכנזי של אבי היקר בצלילי כינור נדירים, בוכה וצוחקת כשקוראת את שירת המשוררות המדהימות אליהן נחשפתי בשנה האחרונה איריס אליה כהן סהר עדס ד"ר צילה זן-בר צור חלי ראובן Sigalit Banai Yonit Palomba Naaman Claris Harbon Shira Ohayon המביאות עולמות נשיים מורכבים ועמוקים ומתפעלת מעשייתן הנדירה של Shula Keshet ו Carmen Elmakiyes ועוד נשים נפלאות מ"בית אחותי" – למען נשים בישראל. אני ממוצא אשכנזי ומזרחי מן שילוב שכזה וחיבורים של מזרח ומערב – נולדתי בישראל של שנות ה-70 וזיכרונותיי הם זכרונות של גם וגם וגם. שנים הזהות הזו בלבלה לי את הצורה – היום היא מנוף לחיבורים בעשייה המוזיקלית שלי. מנוף לחיבורים בין אידיש למרוקאית, בין עברית לערבית, בין גברים לנשים, בין חילוניים לדתיים, בין ישן לחדש, זו מן עשייה שכזו הדורשת התמדה, התעקשות, זו התחייבות לשפה של אהבה של חיבור בלי פירוד ואלימות. מרשה לעצמי להיות גם וגם וגם. מרשה לעצמי לחבר, לאהוב, ליצור מתוך המזרח והמערב, מתוך היותי בת אדם. מקדישה את השיר יידישע מאמע באידיש ובמרוקאית – מן חיבור שכזה ולהביא מסר של פיוס ואחווה בחברה הישראלית כי אנחנו לא באמת כל כך רחוקים"
נראה על פניו כי חזון מעשיר זה יכול היה להיות נחלת כל אחד ואחת מאתנו, בין כיוצרים ובין "כצרכני תרבות" וכי מערכת החינוך הייתה יכולה לאמץ אותו כלשונו, אך בפועל המצב שונה.
כבר שנים רבות אנו עדים בחברה הישראלית לדיון ציבורי סוער אודות הזכות השווה לביטוי תרבותי. קבוצות שונות בחברה טוענות לקיפוח מתמשך בחלוקת המשאבים הסימבולים והחומריים הניתנים לאזרחי המדינה לבטא את מחשבותיהם, רעיונותיהם, הנרטיבים ההיסטוריים שלהם ועוד. לעמדות אלו סימוכין ברורים במחקר הסוציולוגי, החינוכי והפוליטי. ראוי לציון בהקשר זה את הדו"ח שהוגש למשרד התרבות בשנת 2011 על-ידי קואליציית הארגונים "ליבי במזרח" – הקואליציה להקצאה שוויונית של משאבי התרבות בישראל":
לקטע המלא »
