גזענות

פגיעה מינית, לאומית ודתית

פורסם בתאריך 7 בנובמבר 2017
בשבוע שעבר התרחשה באוניברסיטת בר אילן תקרית קשה. מרצה במחלקה למזרח תיכון דרש מסטודנטית מוסלמית להסיר את החיג׳אב מראשה, ומשסירבה, סולקה מהשיעור. לאחר מכן, פרסמו נשיא האוניברסיטה, לקטע המלא »

יום השואה: זיכרון לאומי, מעמד ואתניות

פורסם בתאריך 23 באפריל 2017

בשנת 1959 חוקקה הכנסת את "חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה[1]" ובו נכתב:

"כ"ז בניסן, הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מוקדש, מדי שנה בשנה, להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם. תחילתו של יום הזיכרון הוא משקיעת החמה, אור ליום כ"ז בניסן (או כ"ו בניסן), הכל לפי העניין, וסיומו עם צאת הכוכבים למחרתו."

השואה כיום נתפסת כיסוד מהותי בזהות הקולקטיבית הישראלית והיהודית, בישראל ובגולה. האתוס הציוני בשנים שלאחר קום המדינה כלל בתוכו דחיקה של המורשת התרבותית של היהודים בגולה וטיפוח מיתוס ה"צבר"- "היהודי החדש", שהיה אמור להיות היפוכו של היהודי הגלותי. הצבר היה בעל תרבות חילונית מודרנית מערבית, גאה, בעל ביטחון עצמי, לוחם אמיץ, חזק ובריא, בניגוד ליהודי הגלותי שנתפס כמושפל, חלש, פאסיבי מפוחד ובזוי[2]. תפיסות אלו השפיעו על הדחקת עדויותיהם האישיות של ניצולי השואה שנתפסו ככאלה שלא פעלו להגנה עצמית והלכו "כצאן לטבח", והתרכזות בסיפורי הגבורה של הפרטיזנים ולוחמי הגטאות[3].

זיכרון השואה התרחב וכלל התייחסות פרטנית ואישית רק משנות ה-60, לאחר שמיעת עדויות ניצולים במשפט אייכמן, אז החלו להבחין כי גבורה התרחשה לא רק בלחימה אקטיבית בנאצים אלא גם אצל רבים אחרים שנאבקו לשרוד ולהינצל. למרות ההכרה והחשיפה שקיבלו העדויות הרבות, קבוצות שלמות של יהודים ניצולי שואה מצפון אפריקה, לוב, טוניס ואלג'יר נותרו עד לשנים האחרונות מחוץ לנרטיב השואה, זאת בדומה להדרת ההיסטוריה של יהדות המזרח מספרי הלימוד ותכניות הלימוד בשיעורי היסטוריה בבתי הספר. הזיכרון הקיבוצי והנרטיב ההיסטורי ההגמוני מייצרים תודעה קולקטיבית שמאחדת ומחברת את האזרחים. הוצאת קבוצות חברתיות אל מחוץ לסיפור היסטורי מכונן גורמת לשכפול היררכיות חברתיות ומונעת מהן שותפות מלאה ונטילת חלק בעמדות הכוח הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות במדינה[4]. הסלקטיביות של הזיכרון התבטאה גם בהכרה שניתנה לחסידי אומות העולם. בכל מדינה ובקרב בני כל הדתות נמצאו גיבורי אנושות שהצילו יהודים ואחרים מידי הנאצים. גם קהילות מוסלמיות היו מעורבות בהגנה על יהודים בתקופת השואה. סיפורי ההצלה על ערבים ומוסלמים שהצילו יהודים בשואה נעדרו מהנרטיב ההיסטורי מכיוון שמעשי גבורה אלו אינם תואמים את האפיון הסטראוטיפי כפי ששני צדדים לסכסוך טרגי מתוארים בדרך כלל. ישנם סיפורי מעשה גבורה של מוסלמים שהצילו אנשים מתוך אמונה דתית ומנהגים תרבותיים. חלקם זכו להכרה על ידי "יד ושם" או מוסדות בינלאומיים המוקדשים לזיכרון הנספים. זיכרון השואה צריך להביא אותנו לתחושת גורל ואחריות משותפים המתעלים על ההבדלים הדתיים והפוליטיים. האומץ מהעבר יכול להוות השראה שיובלינו, מוסלמים ויהודים כאחד, להוקיר את החיים, את האמונות השונות ואת המשותף להן ולהיאבק למען זכויות האחר[5].

עמדת ההזדהות עם המימד הקורבני בנרטיב השואה העצימה את האתוס של חוסר האמון בעולם שמסביב: "העולם כולו נגדנו". השואה נתפסה כביטוי שיא לאנטישמיות שכיום מופנית כנגד מדינת ישראל. הלקח העיקרי מהשואה לפי גישה זו הינו השקעת מאמץ מסיבי בחיזוקה של מדינת ישראל ומניעת ויתורים או פשרות ביחסה עם שכנותיה ואומות אחרות. תודעת השואה מתמקדת בגורל היהודים באופן בלעדי ולא מתייחסת לקבוצות רבות, חלקן כוללות קבוצות מיעוט של העם הגרמני עצמו כגון: קורבנות מקבוצות יריבות, הומוסקסואלים, מתנגדי משטר, צוענים, סרבים, נכים וחולי נפש. גישה זו אינה נותנת מקום לממד האוניברסלי של השואה ולעיתים אף מצדיקה דיכוי או התנערות מאחריות כלפי קבוצות מיעוט אחרות. הלקח האוניברסלי מהשואה לעומת זאת מתייחס לתנאים ולנסיבות בהם מתרחשים דיכוי ורדיפות המגיעות לשעבוד או רצח עם הכוללים חוסר סובלנות תרבותית, אפליה על בסיס גזעי ודתי, רדיפת כוח ובצע, בורות ופחד מפני השונה והאחר ופגיעה בחלש. במהלך ההיסטוריה בתנאים ונסיבות דומות, דוכאו וחוסלו עמים אחרים, כמו האינדיאנים ביבשת אמריקה, האפריקנים שנסחרו לעבדות, הארמנים בראשית המאה, ועד רואנדה של שלהי המאה העשרים[6]. השואה נתפסת לעיתים קרובות כאירוע אכזרי יוצא דופן וחד פעמי ולא כקצה הרצף של תופעה חברתית אוניברסלית המתרחשת בהקשרים היסטוריים, תרבותיים ופוליטיים. תפיסת השואה כחלק מתופעה אוניברסלית של גזענות, דיכוי, הדרה ורדיפה עשויה לסייע לזהות את המקומות שהאנושות נכשלת בהם ושאינם כה זרים למציאות שבה אנו עצמנו חיים כיום[7].

לקטע המלא »

כנס: התמודדות חינוכית עם גזענות והדרה בדתות, מסורות ותרבויות

פורסם בתאריך 5 באפריל 2017
בתחילת השבוע התקיים הכנס השנתי לציון היום הבינלאומי למאבק בגזענות, בשיתוף האגודה לזכויות האזרח ומכללת סמינר הקיבוצים. זו השנה החמישית בה מתקיים שיתוף פעולה חשוב זה, בו סטודנטים/ות לקטע המלא »

גזענות בישראל? הגזמת!

פורסם בתאריך 27 במרץ 2017

 

mesiלרגל היום הבינלאומי למאבק בגזענות

גזע אינו מונח שקיים במציאות. אין לו ממשות ביולוגית, אבל הוא בכל זאת נוכח במציאות החברתית שלנו. ברמה האישית, הוא מלווה אותי לכל מקום. לאורך ההיסטוריה היו תיאוריות רבות שניסו לסווג את בני האדם, והאמונה כי יש גזעים שונים רווחת עד היום. תפישות אלה אפשרו מערך שלם של הצדקות, הבולטות בהן בהיסטוריה העולמית הן עבדות וקולוניאליזם. עם התפתחות המדע, וההבנה ההולכת וגדלה של הגנום האנושי, הוכח באופן מובהק שהמין האנושי חולק כמעט את אותו סט של גנים. ובכל זאת, הגזענות חיה ונושמת. יש לה כוחות עצומים, היא פוצעת והורגת.

איך קורה ששונות פיזית, כמו צבע עור, תופסת מקום מרכזי כל כך בפסיכולוגיה החברתית שלנו, למרות שמבחינה מדעית השונות בינינו בני האדם כמעט אפסית? איך קורה שהיום, בשנת 2017, קיימים עדיין אנשים רבים המאמינים שאנחנו בני גזעים שונים? כדי להבין תופעה חברתית מסוימת, חשוב להבין את מי היא משרתת ולאתר את עולם ההצדקות שלה. ובכך, כך נעשה.

בכל פעם שאני חווה אירוע גזעני או עדה לאחד כזה, מיד קמים "המשכנעים", שמנסים להסביר לי שלא מדובר באמת בגזענות, שאני מגזימה, או ההסבר החביב על רבים – שאני לא קוראת נכון את המציאות. בשלושת העשורים של חיי, הספקתי לשמוע מגוון רחב של תירוצים והסברים יצירתיים למדי למופעי גזענות שנתקלתי בהם. כשאני שואלת על היחס הגזעני כלפי ערבים בישראל, נאמר לי "מה פתאום גזענות? כולנו שֵׁמים". על היחס הגזעני כלפי מהגרים ומבקשי מקלט אפריקאים, התשובה הנפוצה היא "זה לא בגלל הצבע שלהם, אלא בגלל שהם לא חוקיים בישראל". כשאני שואלת על הגזענות כלפי אתיופים, אומרים לי "די, הגזמת! כולנו יהודים".

לגזענות עבר מפותח והווה ממשי, אבל עתידה תלוי בנו. המשך קיום הגזענות תלוי באבחון ובדיוק שלה. השלב הראשון במיגורה הוא פירוק הכחשתה. הגזענות קיימת, חיה ובועטת, ושלב זה קריטי בתהליך היעלמותה. לעתים נדמה שהמכחיש מסוכן עוד יותר מהגזען, מאחר שההכחשה מאפשרת את שימור התופעה ומהווה חסם מרכזי למאבק נגדה. מאבק שחייב לעבור דרך חינוך (ילדים ומבוגרים כאחד) לפירוק עולם ההצדקות שלנו בכל הנוגע לקבוצות שונות באוכלוסייה.

לגזען הקלאסי ולמכחיש, אפשר להוסיף סוג נוסף וחמקמק – "הגזען הליברלי". הוא אינו יודע שהוא כזה, הוא כל כך ליברלי עד שהפך לעיוור צבעים. לדוגמה: אם גזען ליברלי ואני נשב יחד סביב שולחן ואספר לו שלאחר שזומנתי לראיון עבודה, שאלו אותי שלוש פעמים אם אני בטוחה שאני אכן גברת אייצק (שם משפחה הנחשב לאשכנזי) והסתכלו עלי בתימהון בכל פעם שנענעתי את ראשי לחיוב, הגזען הליבראלי עדיין לא מבין על מה המהומה. עיוורון הצבעים הליברלי שלו מטשטש את ראייתו ומונע ממנו להבין שגזענות קיימת בכל מקום ומסתתרת בכל הפרטים הקטנים.

השלב הבא בפירוק הגזענות הוא הגדרתה מחדש, כפי שעשה למשל פרופ' יהודה שנהב, שקרא לתופעה "הגזעה", והגדיר אותה כך: "ייחוס של נחיתות לאדם או לקבוצה על בסיס של תכונות סטריאוטיפיות המנוסחות בשפה ביולוגית, חברתית או תרבותית. בשיח גזעני נתפשות תכונות אלה כנחותות, כבלתי משתנות וכמהותיות לאותה הקבוצה".

לרגל היום הבינלאומי למאבק בגזענות החל היום, אני קוראת לכולנו להפסיק להכחיש את קיומה של הגזענות בחברה הישראלית, לחשוף את כל הקבוצות המוגזעות בישראל ולהציף את הנושא לדיון, כדי שבאמת נוכל להיאבק בתופעה וסוף סוף להשתחרר ממנה.

לקטע המלא »