במהלך החודשים החולפים הדיון הציבורי הגובר סביב סוגיית מבקשי המקלט בישראל גובר ומעלה שאלות רבות על סוגיית ההגירה, גירוש ובעיקר על מצבה של דרום תל אביב. הדיון סביב מעמדם של מבקשי המקלט בישראל אינו ייחודי, שכן בשנים האחרונות העולם נמצא במשבר ההגירה הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. גל הפליטות העיקרי מאריתריאה וסודן לישראל החל ב2006 וכיום בישראל חיים 40 אלף מבקשי מקלט[1]. בעוד בעולם ההכרה במבקשי המקלט כפליטים עולה, בישראל מתקיימת מדיניות ברורה המסרבת לאפשר לאותם/ן מבקשי המקלט קיום אורח חיים נורמלי. המדיניות באה לידי ביטוי בתהליכי ביורוקרטיה ארוכים, פסילת בקשות מקלט ללא בדיקה[2], חוק ההסתננות, מתקני הכליאה סהרונים וחולות וכמובן ניסיונות הגירוש בכפייה. כל אלו הם פעולות שבבסיסן עומדת תפיסה גזענית, שכן בישראל חיים עשרות אלפי מהגרים לא חוקיים אך כלפיהן לא מופנית מדיניות קשה ומתישה כמו שחווים מבקשי המקלט מאריתריאה וסודן. הכוננות והלחץ התמידי שתחתיו חיים מבקשי המקלט בישראל פוגעת בזכויותיהם ולקיים חיים שבשגרה כפי שמגיע לכל אדם ואדם, ללא הבדל, צבע, מין, דת, מגדר, לאום.
ההתקבצות של מבקשי המקלט בדרום תל אביב אינה במקרה אלא תוצר של מדיניות מכוונת, כך גם הקושי הכלכלי והבריאותי ובכך התגברה מצוקה חברתית כוללת בדרום תל אביב. הפתרונות שאפשר ליישם בנוגע לדרום תל אביב, מצוקת התושבים ומבקשי המקלט הם רבים ואינם כוללים בתוכם פגיעה בזכויותיהם של בני אדם. הפתרונות הועלו מכיוונים שונים, אך הממשלה וגופים עם אינטרסים כלכליים ופוליטיים דואגים כבר שנים רבות להשאיר את המצב הקיים כפי שהוא או ליישם פתרונות לא הומאניים ולא לטובת החברה.
מכיוון שכל הפעולות הנוגעות למבקשי המקלט בישראל ומצבה של דרום תל אביב נוגעים לאינטרסים כלכליים ופוליטיים ומונעים מרעיונות גזעניים, עלינו כחברה ללמוד, לדבר ולפעול למען פתרונות שעלו על השולחן ואף לעלות פתרונות חדשים אשר יכללו בתוכם קבלה של מבקשי המקלט, הן כפליטים והן כבני אדם באשר הם תוך שיתוף פעולה עם תושבי דרום תל אביב, ושכל אלו לא יפגעו ממניעים ורעיונות שסותרים ופוגעים באותם אוכלוסיות.
בג"ץ 2445/18 המוקד לפליטים ולמהגרים נ' ראש הממשלה
לקטע המלא »
בילדותי אהבתי מאוד מספרים, הם עזרו לי לשכוח את הקשיים ברכישת השפה העברית. אהבתי מאוד לתרגל מתמטיקה עם אבי, שלימד אותי פתרון בעיות במגוון שיטות שלמד באתיופיה. בבית הספר, למרות שהגעתי לתוצאות הנכונות במבחנים המורה לא נתנה לי ציון כמו ליתר התלמידים אלא דרשה ממני לשבת ליד שולחנה ולעשות מבחן חוזר. היא הסבירה שעליי לפתור את התרגילים בשיטה שהיא לימדה. מאז לא השתמשתי יותר בשיטות של אבי.
כשהגעתי לגיל שבו חילקו אותנו להקבצות, הופתעתי שלא שובצתי להקבצה הגבוהה, למרות שמתמטיקה היתה תחום שהצטיינתי בו. המורה הבהירה לי שאין לי סיכוי לעלות הקבצה, ושהדבר נעשה לטובתי האישית, כדי לאפשר לי חווית הצלחה. זו הייתה הנקודה שבה הבנתי שהמתמטיקה מעולם לא הייתה ניטראלית: המתמטיקה כדיסציפלינה והאופן שבו היא נלמדת הם בעצם השתקפות של יחסי הכוח, הערכים והסיפורים של האידאולוגיה השלטת. הצלחה במתמטיקה בבית הספר שבו למדתי הייתה שמורה לסוג מסוים של אנשים – ואני לא הייתי ביניהם.
"לובן" משפיע על התפיסה לגביי יכולות של תלמידים/ות במתמטיקה. לימודי המתמטיקה מנציחים את הפריווילגיה "הלבנה" ומעמיקים פערים בין קבוצות. כאשר קוראים שוב ושוב בעיתון על הישגים נמוכים בקרב הקהילה האתיופית בישראל, אין מנוס מכך שההטיות הללו יחלחלו בהדרגה למורים/ות, ישפיעו על התנהגותם וציפיותיהם ויעמיקו את הפערים. בעלי היתרון הלבן זוכים לתרגל מתמטיקה מתוחכמת ומהותית יותר כבר בבתי הספר היסודיים, ואת הפער שנוצר קשה לצמצם בהמשך. גם בסוגיית המגדר יש הטיות שליליות כלפי תלמידות לעומת תלמידים.
