"כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, לבקש ידיעות ולקבלן ולמוסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות"[1]
חופש הביטוי הוא זכות יסוד בממשל דמוקרטי. זכות זו מאפשרת לאזרחים לקבל ולמסור מידע, להשמיע ולשמוע דעות, למחות נגד אי שוויון ודיכוי, להשפיע על המיינסטרים ולבקר את המשטר. חופש הביטוי חיוני הן למימושו העצמי של כל אדם והן לקיומו של ההליך הדמוקרטי. חופש ביטוי מהווה תנאי הכרחי לפעילות פוליטית-אזרחית בעלת השפעה, אך הוא אינו מוחלט ואפשר להגביל אותו במקרים ספציפיים (כמו, למשל, ביטויים גזעניים או מסיתים).
הגבלת חופש הביטוי פוגעת בחיים הדמוקרטיים וסותרת את העקרונות של משטר דמוקרטי. חשיבות מיוחדת ניתנת לשמירה על חופש הביטוי בקרב קבוצות מיעוט, הסובלות בדרך כלל מהשפעה פוליטית מועטה, היעדר אפשרות של השמעת קול וסיכוי נמוך לחיבור עם מרכזי הכוח בחברה. לכן, חופש הביטוי הוא המרחב המרכזי שבו מתאפשר לקבוצות מיעוט להשמיע את קולן ועמדותיהן, למחות ולהשפיע על הפוליטיקה והפוליטיקאים. המבחן האמיתי של חופש ביטוי בכל ממשל דמוקרטי הוא ביכולת של קבוצות המיעוט (מיעוט לאומי, אתני, דתי וכו') והקבוצות המוחלשות לבטא את עצמן, לפעול לשינוי המציאות ולהשפיע על קבלת החלטות. חשוב לציין, כי גם לרוב יש זכות לביטוי חופשי וכי משטרים טוטליטריים מונעים גם מהרוב חופש ביטוי ראוי לעמדתו. מעניין להזכיר כי בימינו, לאור הקירבה בין הון לשלטון, דווקא המיעוט הכלכלי החזק עשוי לפגוע בחופש הביטוי הן של הרוב והן של המיעוטים, בזמן שהוא עצמו מהווה מיעוט מספרי.
לכל אדם יש זכות לפעילות פוליטית וחברתית, אותה הוא מבצע בתקווה להשפיע על קבלת ההחלטות במדינה. גם בהינתן כי ההחלטות המשמעותיות הקשורות במדיניות הממשלה התקבלו על ידי מי שנבחרו בבחירות, עדיין זוהי חובתה של הדמוקרטיה לאפשר לפעילים פוליטיים וחברתיים מרחב לפעילות.
חופש הביטוי וחופש ההפגנה, הנגזר ממנו, מהווים זכות יסוד בכל משטר דמוקרטי. חופש ההפגנה משקף את הזכות להביע דעה במקומות ציבוריים, לרבות מחאה נגד מדיניות או מעשים של הרשויות. כמובן שגם חופש ההפגנה אינו זכות מוחלטת.
על חופש הביטוי והזכות להפגין אמר השופט גד ארנברג בהחלטתו בעניין מעצרם של מפגינים בשכונת שיח' ג'ראח :
"הזכות לאסיפה, להפגנה, לתהלוכה ולהבעת דעה הן זכויות יסוד […] אין די בחשש שאחרים המתנגדים להתקהלות ולמטרתה עלולים להפר את שלום הציבור כדי להפוך את ההתקהלות לבלתי חוקית. ההפך הוא הנכון – לאור היות הזכות לאסיפה ולהבעת דעה זכות יסוד, על המשטרה להגן על המתקהלים מפני אותם אחרים ולא להכריז על ההתקהלות כבלתי חוקית בשל אותו חשש מאחרים".[2]
לקטע המלא »
הדיון המתקיים בימים אלו בסוגיית רשות השידור והתאגיד הציבורי, מייצג מחלוקת עמוקה בסוגיה דמוקרטית מכרעת. האם חופש הביטוי אמור להיות זכות דמוקרטית או שמא עלינו לראותו כמוצר צריכה הנתון לכללי השוק?
מההכרעה בסוגיה חשובה זו נגזרות התשובות למחלוקת הקיימת היום על המרחב התקשורתי בישראל ואופיו. הבנת המחלוקת עשויה לאפשר לנו, האזרחים, לא רק להחליט אם צריכה להיות עדיפות לסגירת רשות השידור על פתיחת התאגיד הציבורי, או להיפך, אלא האם השינויים המוצעים בחוק השידור הציבורי המוצע עדיין מאפשרים לכנות אותו בשם זה.
מה המשמעות של הבנת חופש הביטוי כזכות ומהם הנימוקים להתייחס אליו ככזה?
התבוננות בחופש הביטוי כזכות, משמעה כי היא נתונה באופן שווה לכל אדם, וכי האחריות על כך שתהיה נתונה לכל השותפים במרחב הדמוקרטי היא על החברה ועל המדינה. האחריות באה לביטוי בשני אופנים: הראשון – אין מגבילים זכות זו, וכדי לעשות כן נדרשת יותר מאשר 'סתם הצדקה'; השני – מתייחסים אל ההגנה על הזכות כחובה פעילה שמשמעותה יצירת תנאים ריאליים לביטוי חופשי ממשי לכולם במרחב הציבורי, הפיזי והתקשורתי. השידור הציבורי הוא אחד הכלים למימוש הזכות השווה לביטוי חופשי לכל האזרחים, ללא הבדל דת, גזע, מין, תרבות ולאום. הוא אמור בהקשר זה להיות חופשי מלחצים פוליטיים, כלכליים, דתיים, לאומיים ואחרים[1].
מה המשמעות של התייחסות אל חופש הביטוי כמצרך ומהם הנימוקים להתייחס אליו ככזה? התייחסות לחופש הביטוי כמוצר צריכה, פירושה שונה לחלוטין. על פי גישה זו, הביטוי והמידע הם מוצרי צריכה. מי שבידיו האמצעים לרכוש אותם, יעשה כן, ומי שיש לו את האמצעים ליצור אותם, יבחר אם לעשות זאת או לא. התייחסות אל הביטוי והמידע כמצרך, משמעה אי שוויון בסיפוק הצרכים הללו, העדר מחויבות לספק אותם על ידי החברה והמדינה ואי שוויון בנגישות ליצירתם ולהשגתם.
הבחירה בין שידור פרטי לשידור ציבורי, היא לפיכך בחירה בין הכרה בחופש הביטוי והמידע כזכות לבין חופש הביטוי והמידע כמצרך. השידור הציבורי בהקשר זה הוא אחד הכלים למימוש חופש המידע וחופש הביטוי כזכות מרכזית חיונית לקיום הדמוקרטיה. כדי שיוכל למלא ייעוד זה, עליו לעמוד במספר תנאים:
מהי המשמעות של קיום תנאים ראליים למימוש הזכות לביטוי ולנגישות למידע?
לקטע המלא »
