חופש הביטוי

פוליטיקלי קורקט – בין משטרת מחשבות לנימוס בסיסי

פורסם בתאריך 18 בדצמבר 2016

pasted image 0

החברה נוטה לתקן ולהעיר לדוברים ודוברות, כותבים וכותבות, על תקינות לשונית. אם יתפרסם מסמך ובו הביטוי "שלוש בנים" או "עשר שקל" – יהיה מי שייתקן את הטעות. השמירה על שפה תקינה יכולה לנבוע משמרנות (למשל, נזיפה על שימוש ב"סלנג", לשון רחוב שמרחיבה את גבולות השפה), או רצון לשמור על מכנה משותף – שהרי כללי השפה מאפשרים לכולם להבין את כולן, כי כולנו מדברים/ות באותה השפה ומשתמשים בה באותו האופן.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 התפתחה גישה לפיה החלו לתקן גם ביטויים בעלי פוטנציאל משפיל, מעליב או מבזה לאוכלוסיות שונות. כך לגבי נשים, מיעוטים (ילידים או מהגרים), בעלי צרכים מיוחדים, הקהילה הלהטב"קית ועוד. גישה זו נקראה – "תקינות פוליטית" או "פוליטיקלי קורקט" בלעז.

מדוע? בסיס הגישה הוא הבעת כבוד לקבוצות השונות בחברה, וביטוי לשוויון בין כל בני האדם. ביטויים שרמזו לנחיתות או עליונות הפכו לבלתי תקינים, וכל קבוצה (בין אם אחת הקבוצות המוחלשות שהתקינות הפוליטית מגנה עליהן, ובין אם מחנה פוליטי כגון שמאל או ימין) פיתחה רגישות משלה ו"מילון מושגים" המקובל עליה. כך, לגבי ביטויים שיש בהם אפליה, סקסיזם, אנטישמיות, גזענות והומופוביה או פגיעה ברגשות של אוכלוסיות מסוימות[1].

כך, לדוגמא, בארה"ב החלו לומר "אפרו-אמריקאים" במקום "שחורים", "אמריקאים ילידים" במקום "אינדיאנים" וכדומה. בישראל החלו לומר "עדות המזרח" במקום "מזרחים" וכדומה. דוגמא נוספת היא שימוש רווח יותר בפניה ניטרלית מבחינה מגדרית, במקום התייחסות ללשון זכר כברירת מחדל "טבעית" – למשל "מועמדים/ות" לתפקיד מסוים (עניין שרלוונטי יותר לשפה העברית לאור ההבחנה הטבועה בה בין לשון זכר ונקבה).

גישת התקינות הפוליטית מתבססת על רעיון השיח, לפיו השפה מעצבת את המציאות החברתית מצד אחד ומושפעת מיחסי כוח מצד שני. בהמשך לרעיון זה גורסת גישת התקינות הפוליטית כי אחת הדרכים להשפיע על עוולות חברתיות היא בשינוי השפה ודרכה שינוי השיח.[2]  המתנגדים לגישה זו טוענים כי השימוש בתקינות פוליטית מונע התעמתות של ממש עם המציאות ומטשטש את המודעות לתופעות חברתיות פסולות.

עוד טוענים המתנגדים, כי התקינות הפוליטית מונעת מימוש מלא של חופש הביטוי. המחזיקים בגישה זו מבקשים להסיר מגבלות מיותרות, לדעתם, על חופש הביטוי, ולאפשר לכל אדם להביע את דעתו בכל דרך – גם כשמדובר בדעות גזעניות, בביטויים משפילים או אחרים שאותם התקינות הפוליטית מנסה לרסן. המרחיקים טוענים כי התקינות הפוליטית נוקטת בשיטות של משטר טוטליטרי, וכי מופעל טרור כנגד מי שחרג מהתקינות הפוליטית.

בעת האחרונה נשמעו טענות בדבר התקינות הפוליטית כמעודדת שקר, טענות בדבר ההקצנה בתרבות זו, ולא אחת נשמעה טענה לפיה בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב היוותה תגובת נגד למגמה זו.

לקטע המלא »

ביוש באינטרנט – כלי לתיקון עוולות ו/או לינץ' בכיכר העיר?

פורסם בתאריך 27 באוקטובר 2016

pasted image 0

מהו ביוש – שיימינג?

שיימינג ((Shaming היא תופעה של ביוש אדם, קבוצה או מותג כלשהו באינטרנט ובמיוחד ברשתות החברתיות.

"שיימינג (shaming) או 'ביוש פומבי', היא חשיפת מידע ופרטים אישיים על אדם מסויים, במטרה לבייש אותו, ללעוג לו ולהגחיך אותו, לגנות אותו או את התנהגותו, להעביר עליו ביקורת ולהוקיעו. בשנים האחרונות אנו עדים לעליה חדה בהיקף ובשיעור תופעת השיימינג המקוון ברשת האינטרנט, במסגרתה נעשה שימוש במחשבים, טלפונים סלולריים ואמצעים טכנולוגיים נוספים המשתמשים ברשת האינטרנט וברשתות החברתיות כפלטפורמה לתיעוד, פרסום והפצת מידע זה. המידע יכול להיות בצורת תמונה, סרטון או טקסט, אשר מתעדים ומציגים לראווה טעויות ומעידות אישיות שבעיני המפיץ נחשבות כהפרה של נורמות, כללים חברתיים וציפיות הראויה לגינוי פומבי, תוך חשיפת פרטים ומידע אישי על האדם"[1].

לתופעה הביוש השלכות אישיות, חברתיות ופוליטיות. בפוסט זה ננסה לעמוד בקצרה על היבטיה השליליים של התופעה ועל הדרכים להתמודד אתם ובה בעת להצביע על האפשרויות לעשות בה שימוש לקידום מטרות בעלות ערך חיובי.

לקטע המלא »

הזכות השווה לביטוי תרבותי

פורסם בתאריך 26 באוקטובר 2016

pasted image 0

"ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" (ר' יהודה הלוי)

בפוסט מרגש וחשוב כותבת המוסיקאית רקפת אמסלם על יחסה לריבוי התרבויות בישראל, ההופכות חלק מזהותה ומתהליך היצירה שלה.

"אני גם וגם וגם – אוהבת את השפה העברית במיוחד באותיותיה הגרוניות ח' ו ע', מתרגשת לשמע השפה הערבית ואוהבת לכתוב אותה באותיותיה המסתלסלות והחמות, מתפעלת מן השפה המרוקאית מהעושר שלה והצבעוניות, מתגעגעת לסבתי האשכנזיה שאהבה אותי וטיפחה אותי כששומעת את שפת האידיש. אוהבת את לד זפלין כששומעת "Stairway to Heaven" ובוכה כששומעת את היצירה April של סגול כהה. לבי מתרחב לשמע השיר של פאיזה אחמד Sit El-Habaib ונזכרת בתמונתה של סבתי הספרדייה השחורה הפשוטה וטובת הלב. מתפעלת מילדי המשפחה החרדית שלי מחוכמתם, ושמחת החיים שלהם ואוהבת לבקר את משפחתי המרוקאית בערב שישי. מרגישה בבית בכפר עוספיא אצל חברתי עולה – יא חביבתי, ומנהלת שיחות נפש עם חברותיי האנתרופסופיות. עורי מצטמרר לשמע ניגונו האשכנזי של אבי היקר בצלילי כינור נדירים, בוכה וצוחקת כשקוראת את שירת המשוררות המדהימות אליהן נחשפתי בשנה האחרונה איריס אליה כהן סהר עדס ד"ר צילה זן-בר צור חלי ראובן Sigalit Banai Yonit Palomba Naaman Claris Harbon Shira Ohayon  המביאות עולמות נשיים מורכבים ועמוקים ומתפעלת מעשייתן הנדירה של Shula Keshet ו Carmen Elmakiyes  ועוד נשים נפלאות מ"בית אחותי" – למען נשים בישראל. אני ממוצא אשכנזי ומזרחי מן שילוב שכזה וחיבורים של מזרח ומערב – נולדתי בישראל של שנות ה-70 וזיכרונותיי הם זכרונות של גם וגם וגם. שנים הזהות הזו בלבלה לי את הצורה – היום היא מנוף לחיבורים בעשייה המוזיקלית שלי. מנוף לחיבורים בין אידיש למרוקאית, בין עברית לערבית, בין גברים לנשים, בין חילוניים לדתיים, בין ישן לחדש, זו מן עשייה שכזו הדורשת התמדה, התעקשות, זו התחייבות לשפה של אהבה של חיבור בלי פירוד ואלימות. מרשה לעצמי להיות גם וגם וגם. מרשה לעצמי לחבר, לאהוב, ליצור מתוך המזרח והמערב, מתוך היותי בת אדם. מקדישה את השיר יידישע מאמע באידיש ובמרוקאית – מן חיבור שכזה ולהביא מסר של פיוס ואחווה בחברה הישראלית כי אנחנו לא באמת כל כך רחוקים"

נראה על פניו כי חזון מעשיר זה יכול  היה להיות נחלת כל אחד ואחת מאתנו, בין כיוצרים ובין "כצרכני תרבות" וכי מערכת החינוך הייתה יכולה לאמץ אותו כלשונו, אך בפועל המצב שונה.

כבר שנים רבות אנו עדים בחברה הישראלית לדיון ציבורי  סוער אודות הזכות השווה לביטוי תרבותי. קבוצות שונות בחברה טוענות לקיפוח מתמשך בחלוקת המשאבים הסימבולים והחומריים הניתנים לאזרחי המדינה לבטא את מחשבותיהם, רעיונותיהם, הנרטיבים ההיסטוריים שלהם ועוד. לעמדות אלו סימוכין ברורים במחקר הסוציולוגי, החינוכי והפוליטי. ראוי לציון בהקשר זה את הדו"ח שהוגש למשרד התרבות בשנת 2011 על-ידי קואליציית הארגונים "ליבי במזרח" – הקואליציה להקצאה שוויונית של משאבי התרבות בישראל":

לקטע המלא »