מדרשת אדם והאגודה לזכויות האזרח מזמינות את מורי ותלמידי בתי הספר התיכוניים וחטיבות הביניים, היהודים והערבים, להשתתף בתכנית החינוכית "כוחה של מילה" בשנת הלימודים תשע"ז.
התכנית מבקשת להעמיק את הבנת התלמידים בנוגע לחשיבות חופש הביטוי במשטר דמוקרטי מחד, ואת ההבחנות בינו לבין הסתה וביטויים גזעניים מאידך. חשיבות העיסוק החינוכי בסוגיות אלו נובעת לא רק ממקרי הקיצון העולים לסדר היום החברתי, אלא משום שדילמות ושאלות הקשורות לחופש ביטוי וגזענות הן חלק מההוויה היום-יומית של בני הנוער, לאור פעילותם הרבה ברשתות החברתיות.
חופש הביטוי הוא מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, ובין החשובים שביניהם. הוא זה המאפשר לנו לבטא את עצמנו באופן אישי ובאופן קולקטיבי, הוא המקדם, כפי שנראה בתכנית זו, חשיבה מושכלת וזו מצידה מאפשרת ביקורת והשתפרות מתמדת הן ברמה הפרטית והן ברמה הפוליטית. בישראל, הצורך להבחין הבחנה ברורה בין ביטוי לגיטימי בדמוקרטיה לביטוי שאינו לגיטימי – מתחדד ועולה לאחרונה, בגלל אירועים קשים של פשעי שנאה, הסתה בכלל והסתה לגזענות באופן מיוחד. חלק מאירועים אלו ניתן להבין על רקע הסיכסוך המתמשך בין יהודים לערבים, ואילו את האחרים על בסיס המחלוקות הקשות בחברה הישראלית בין דתיים לחילוניים ובין קבוצות אתניות ולאומיות שונות. הדוגמאות של רצח שירה בנקי ז”ל במצעד הגאווה בירושלים, כתיבת סיסמאות גזעניות של “תג מחיר” על קירות מסגדים ובתי ספר הן רק קצה הקרחון של ניצול חופש הביטוי למטרות פסולות. הרצון להתגונן בפני תופעות אלו מחויב המציאות ועם זאת קיים חשש רב לכך “שהתינוק יישפך עם מי האמבט” ונחוקק חוקים שיצמצמו את הביטוי החופשי מעבר למתחייב ולרצוי.
הדרת נשים היא מגמה חברתית של הרחקת נשים מעמדות ציבוריות בעלות משמעות – בכלכלה, פוליטיקה, הבעת דעה, ואף הרחקה מהופעה בציבור[1].
התופעה של הדרת נשים מאפיינת כמעט את כל סוגי החברות. היקף התופעה שונה עם זאת ממקום למקום ומעת לעת. כך לדוגמה בישראל, התופעה קיימת גם בקהילות הדתיות וגם במרחב החילוני, גם בקהילה היהודית וגם בקהילה הערבית. לדוגמה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובמו"מ לשלום נתקשה למצוא נשים[2], בכנסים רפואיים, אפילו אלו העוסקים ברפואת נשים נוכל לשמוע על כך שנשים אינן מוזמנות[3], בצבא ובאוניברסיטה נוכל לשמוע על בקשה של קבוצות דתיות למנוע מנשים את הזכות לשיר ואילו המרצים החילונים ידירו נשים בדרכים מגוונות אחרות. דוגמאות רבות נוספות של הדרת נשים מהמרחב הציבורי בכלל ועל הדרתן בקרב המגזר החרדי בפרט, אפשר למצוא במחקר שפורסם על ידי הקליניקה המשפטית של שדולת הנשים במרכז הבינתחומי הרצליה[4].
בארצות אחרות, דמוקרטיות ושאינן דמוקרטיות נשמע על תופעות דומות. ארגון הבונים החופשיים הפועל בארצות רבות סגור על פי רוב בפני נשים, כך גם ארגון בני ברית הידוע מבקש להפריד נשים וגברים בפעילויותיו[5]. אחוות הסטודנטים באוניברסיטאות מצטיינות בארצות הברית כמו הרווארד שללו כניסת נשים עד לפני זמן לא רב[6], ובהודו אנחנו לומדים על דיון המתקיים על זכותן של נשים להיכנס למקדשים[7].
לקטע המלא »
בשבועות האחרונים מתקיים דיון ציבורי סוער בעקבות סקר עיתונאי שחשף הפרדה בחדרי הלידה בכמה בתי חולים בארץ בין יהודיות וערביות. הממצאים עוררו חרדה עמוקה בקרב אוכלוסיות שונות מפני חדירה של תופעת הגזענות למרחב אשר נחשב עד עתה דוגמה אפשרית לשיתוף פעולה וליחס שווה בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. זאת ועוד, ניתן היה למצוא בבתי החולים גם מטופלים המגיעים מעזה ומהשטחים הזוכים לטיפול מיטבי. המרחב הטיפולי עשוי היה להוות גם דוגמה לאפשרות לחיים משותפים בינינו לבין מי שנחשבים היום לאויבנו.
נוכחותם המשותפת של רופאים, אחיות, אנשי מנהל ושירותים הבאים מכל הקבוצות הלאומיות והתרבותיות, העובדים ביחד לטובת מטופלים הבאים אף הם מכל קבוצות האוכלוסייה עוררו לא אחת את השאלה, מדוע אנו זקוקים לסבל ולסכנת חיים כדי לחיות בכבוד הדדי? מדוע איננו מיישמים את הפרקטיקה השוויונית בבתי החולים בחיי היום יום?
לקטע המלא »
