חופש הביטוי

על פגיעה סמויה בחופש הביטוי

פורסם בתאריך 19 ביולי 2017

pasted image 0

חופש הביטוי הוא כפי שידוע לכל שוחרי הדמוקרטיה, זכות מרכזית בעלת חשיבות מיוחדת[1]. מפאת חשיבותה של זכות זו, נעשה ניסיון על ידי המחוקקים הדמוקרטים להגביל אותה רק במקרים קיצוניים של הסתה, הוצאת דיבה וכד'. כמו כן מוגבלת הזכות במקרים בהם יש סתירה בינה לבין זכויות אחרות בעלות חשיבות מרובה, כמו: הזכות לחיים, לביטחון ועוד. ההגבלות נעשות במסגרת חוקים השונים, כמו חוק איסור הסתה לגזענות או לאלימות (סעיף 144).

בצד הדיון הפתוח והגלוי על חשיבות חופש הביטוי ועל ההגבלות הלגיטימיות שלו, מתקיימים תהליכים סמויים מכוונים ושאינם מכוונים של צמצום ופגיעה בחופש הביטוי, אשר המודעות להם בקרב הציבור מעטה ולפיכך הם עלולים לשמש בידי מתנגדי הדמוקרטיה ככלים לניגוח ולביטול האפשרות לקיום שיח ציבורי פתוח, פלורליסטי ואמיץ. נבקש בפוסט קצר זה לציין חלק מתהליכים אלו, כדי ליצור מודעות לפגיעה אפשרית בדמוקרטיה בכלל ובחופש הביטוי, באופן מיוחד.

נגישות לשונית – אחד מאמצעי הביטוי העיקריים היא לכל הדעות השפה. ככל שהמיומנות השפתית של הדוברים רבה יותר, כך ייטיבו לבטא את רעיונותיהם, להיות מובנים ומבינים. שליטה בשפה בה מתקיים הדיון הציבורי היא לכן תנאי הכרחי להשתתפות שווה ואפקטיבית. במרחב רב תרבותי ורב לשוני, מתן עדיפות לדיבור בשפה אחת על פני אחרות, משמעותה פגיעה בזכות השווה לביטוי. במדינת ישראל ניתן לכך ביטוי, עד לאחרונה ביחס אל השפה הערבית כשפה שנייה. מעמד הערבית כשפה שנייה במדינה[2], חייב את מוסדותיה בתרגום המסמכים הרשמיים בשפה זו, כך שתהיה מובנת למיעוט הישראלי ולרוב. עם חקיקת חוק הלאום[3] ("הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי"), קיים חשש לנגישות שפתית שווה לרוב ולמיעוט ולפיכך לפגיעה קשה בזכות השווה לביטוי. (הפנייה ביבליוגרפית לחוק הלאום ולחוק שקדם לו על הערבית כשפה שנייה).  במדינות שונות מוענק מעמד לשפות שונות המדוברות במרחב הציבורי כשפות רשמיות ומצב זה מאפשר שיתוף שווה בשיח , בהבנת הנושאים הנידונים ובביקורת הציבורית . כך לדוגמה בשוויץ נוכל למצוא 4 שפות רשמיות, בבלגיה 3 שפות רשמיות וכד'.

במערכת החינוך השתקה זו באה לביטוי ביחס לשפות המדוברות על ידי ההורים העולים החדשים, להורי ילדי הפליטים והמהגרים ממדינות אחרות ועוד. ההזמנות לדיונים הציבוריים בבית הספר, כמו גם השיח עצמו נערכים ברוב המקרים בעברית בלבד, והציבור שזוהי איננה שפתו, מתקשה מאוד לקחת בו חלק.

לוחות זמנים כאמצעי לשלילת חופש ביטוי – קיום שיח ציבורי מחייב במקרים רבים נוכחות פיזית משותפת של המתדיינים. אחת מהדרכים המקובלות להדרה והשתקה של  מתנגדים להצעות העומדות על סדר היום היא קביעת מועד לפגישה, אשר אינו מתאים להם. במקרים אלו המתנגדים מדירים רגליהם מהפגישה ולפיכך קולם אינו נשמע. בחלק מהמקרים "הדרת זמן" נעשית במכוון, אולם במקרים רבים היא נעשית בגלל חוסר מודעות לעובדה שלוח הזמנים לקביעת השיח הוא קריטי. כך לדוגמה, כנסי הורים בבתי ספר מתקיימים פעמים רבות בימי שישי בשעות הבוקר. עובדה זו מונעת את השתתפותם של הורים העובדים ביום זה בעוד היא מאפשרת להורים העובדים חמישה ימים בשבוע להגיע. ברוב המקרים קיימת חפיפה בין השייכות של ההורים לקבוצה העובדת חמישה ימים בשבוע למצבם הסוציו אקונומי. באופן זה מושתק קולן של הקבוצות המוחלשות בבית הספר. בדומה לכך אנו מוצאים כי ישיבות עבודה במרחב העסקי מתקיימות בשעות הערב. ההשתתפות בהן נמנעת מהורים לילדים צעירים ובעיקר להורים המטפלים שהם בדרך כלל הנשים. באופן זה מושתק קולן במרחב של קבלת ההחלטות.

מיקום הדיונים כאמצעי לצמצום או שלילה של חופש ביטוי –  מיקום הדיונים משפיע על משך הזמן שהמשתתפים צריכים להשקיע כדי להשתתף בהם. כך לדוגמה, קביעת מיקום פגישה באזור הצפון  כאשר אמורים להשתתף בה אנשים מהצפון, הדרום והמרכז. הפגישה בצפון מחייבת את הדרומיים לשריין שעות רבות כדי להשתתף, פרק זמן קטן יותר לאנשי המרכז ופרק זמן זניח לאנשי הצפון. הפרשי שעות אלו באים לביטוי הן מבחינה תקציבית והן מבחינת פניות להגיע לשיח המשותף. לעיתים הזמן הנדרש מחלק מהאנשים להשקיע בשיח,  מונע מהם את האפשרות להשתתף, כך גם מחיר הדלק והאפשרות לצאת ממקום עבודתם בשעות בהן נקבע הדיון.

הפרטה של השיח – לשייכים לקבוצות המיעוט, ולמי שמחזיקים בעמדות שנויות במחלוקת, חדשניות ו/ או ביקורתיות, יש בדרך כלל קושי רב יותר לבטא את עמדותיהם מאשר לרוב השייך לקונצנזוס המקבל זמן דיבור רב יותר ונתקל בהתנגדויות קטנות יותר בעת ביטוי עמדותיו. חברי המיעוט זקוקים לחיזוק של השותפים לעמדתם כדי להביא אותן בפני כלל קבוצת השיח. אלא שבבואם להתאגד כדי להתחזק הם מוצאים פעמים רבות שיטוח הנחיה, הדורשות מהם להימנע מהמושג "אנחנו" ולהסתפק בהצגת עמדתם כעניין אישי בלבד. דרישה זו יש בה כדי לתרום לחולשתם ובנוסף לכך יש בה כדי לטעון כי הבעיה שהביאו בפני השותפים לשיח היא אך ורק בעייתם האישית. כך לדוגמה, נשים הביאו לציבור במשך שנים את סלידתן מהטרדות מיניות והן נדרשו לדון בהן כאילו היו בעיותיהן האישיות . דרישה זו מנעה מהן ומהציבור את ההבנה כי מדובר בבעיה חברתית וכן שללה מהם את כוחה של קבוצת הנשים אליה הן שייכות אשר תמיכתה חיונית להן  .

יצירת נרטיב שליט"סיפר או נָרָטִיב הוא פרשנות של היבט מסוים של העולם, המעוצבת דרך נקודת מבט תרבותית או אישית"[4]. הצגת נרטיב משותף של חברה מחולקת (לא בהכרח משוסעת)  מדיר קבוצות רבות ומונע את השמעת קולן במרחב הציבורי. כך לדוגמה הנרטיב ההיסטורי המקובל של מדינת ישראל, משתיק את קולם של אזרחיה הפלסטינים ושל אזרחיה האחרים שאינם יהודים. התביעה החוזרת ונשנית לאחדות חברתית, משתיקה על פי רוב את הקולות שאחדות זו איננה חלק מזהותם. יצירת ממוסדת של נרטיב הגמוני מנעה באופן זה במשך שנים רבות את חופש הביטוי של נשים, מזרחיים, חרדים ועוד.

"אפקט מצנן" – אפקט מצנן הוא שם התופעה שבה אנשים חוששים לשלם מחיר חברתי ואף חוקי על התבטאות מסוימת גם אם היא התבטאות לגיטימית. חשש זה עלול לגרום להם להפעיל "צנזורה עצמית" – לשתוק או לעדן את הביקורת שהתכוונו לומר או את הרעיון שרצו לבטא. נוכל בהקשר זה להביא מספר דוגמאות של השתקה על ידי אפקט מצנן:

הדוגמה הראשונה להמחשת אפקט זה היא השימוש בתביעות משפטיות של לשון הרע, כדי לגרום לאנשים לצנזר את עצמם באופן "וולונטרי". עו"ד פינצוק הגדיר את התופעה כ"תביעות משתיקות": 

"בשנים האחרונות הולכת וגוברת בישראל תופעה שמוכרת זה מכבר במדינות אחרות: תביעה או איום בתביעת לשון הרע בתגובה לביטוי או לפעולה בנושא ציבורי. תביעות אלו מוגשות בדרך כלל על ידי אנשים או גופים בעלי כוח ויכולת כלכלית. הן נסמכות על עילה חלשה או גבולית, ובחלק מהמקרים מופרכת ממש. האפקט העיקרי שלהן אינו משפטי אלא ציבורי: השתקה של ביקורת הנמתחת על התובע ופגיעה במי שמפריעים לו לקדם את ענייניו. מעבר לפגיעה במבקר הספציפי, יש בהן כדי להרתיע גם אחרים ("אפקט מצנן") מלהשתתף בשיג ושיח פומבי וחופשי בעניינים בעלי חשיבות ציבורית, ובמיוחד מלמתוח ביקורת על גורמים בעלי כוח . זהו המקור לשם "תביעות משתיקות" שבו בחרנו כדי לסמן את התופעה. יודגש שהכתרתה של תביעה כ"משתיקה" אינה נובעת מהלכי נפשו של התובע וגם לא באה לרמז עליהם. החשוב לענייננו הוא התוצאות שיש לתביעה – השפעתה על חופש הביטוי ועל השיח הדמוקרטי"[5].

לקטע המלא »

חופש הביטוי של המיעוט במשטר דמוקרטי

פורסם בתאריך 22 במאי 2017

pasted image 0

 "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, לבקש ידיעות ולקבלן ולמוסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות"[1]

חופש הביטוי הוא זכות יסוד בממשל דמוקרטי. זכות זו מאפשרת לאזרחים לקבל ולמסור מידע, להשמיע ולשמוע דעות, למחות נגד אי שוויון ודיכוי, להשפיע על המיינסטרים ולבקר את המשטר. חופש הביטוי חיוני הן למימושו העצמי של כל אדם והן לקיומו של ההליך הדמוקרטי. חופש ביטוי מהווה תנאי הכרחי לפעילות פוליטית-אזרחית בעלת השפעה, אך הוא אינו מוחלט ואפשר להגביל אותו במקרים ספציפיים (כמו, למשל, ביטויים גזעניים או מסיתים).

הגבלת חופש הביטוי פוגעת בחיים הדמוקרטיים וסותרת את העקרונות של משטר דמוקרטי. חשיבות מיוחדת ניתנת לשמירה על חופש הביטוי בקרב קבוצות מיעוט, הסובלות בדרך כלל מהשפעה פוליטית מועטה, היעדר אפשרות של השמעת קול וסיכוי נמוך לחיבור עם מרכזי הכוח בחברה. לכן, חופש הביטוי הוא המרחב המרכזי שבו מתאפשר לקבוצות מיעוט להשמיע את קולן ועמדותיהן, למחות ולהשפיע על הפוליטיקה והפוליטיקאים. המבחן האמיתי של חופש ביטוי בכל ממשל דמוקרטי הוא ביכולת של קבוצות המיעוט (מיעוט לאומי, אתני, דתי וכו') והקבוצות המוחלשות לבטא את עצמן, לפעול לשינוי המציאות ולהשפיע על קבלת החלטות. חשוב לציין, כי גם לרוב יש זכות לביטוי חופשי וכי משטרים טוטליטריים מונעים גם מהרוב חופש ביטוי ראוי לעמדתו. מעניין להזכיר כי בימינו, לאור הקירבה בין הון לשלטון, דווקא המיעוט הכלכלי החזק עשוי לפגוע בחופש הביטוי הן של הרוב והן של המיעוטים, בזמן שהוא עצמו מהווה מיעוט מספרי.

לכל אדם יש זכות לפעילות פוליטית וחברתית, אותה הוא מבצע בתקווה להשפיע על קבלת ההחלטות במדינה. גם בהינתן כי ההחלטות המשמעותיות הקשורות במדיניות הממשלה התקבלו על ידי מי שנבחרו בבחירות, עדיין זוהי חובתה של הדמוקרטיה לאפשר לפעילים פוליטיים וחברתיים מרחב לפעילות.

חופש הביטוי וחופש ההפגנה, הנגזר ממנו, מהווים זכות יסוד בכל משטר דמוקרטי. חופש ההפגנה משקף את הזכות להביע דעה במקומות ציבוריים, לרבות מחאה נגד מדיניות או מעשים של הרשויות. כמובן שגם חופש ההפגנה אינו זכות מוחלטת.

על חופש הביטוי והזכות להפגין אמר השופט גד ארנברג בהחלטתו בעניין מעצרם של מפגינים בשכונת שיח' ג'ראח :

"הזכות לאסיפה, להפגנה, לתהלוכה ולהבעת דעה הן זכויות יסוד […] אין די בחשש שאחרים המתנגדים להתקהלות ולמטרתה עלולים להפר את שלום הציבור כדי להפוך את ההתקהלות לבלתי חוקית. ההפך הוא הנכון – לאור היות הזכות לאסיפה ולהבעת דעה זכות יסוד, על המשטרה להגן על המתקהלים מפני אותם אחרים ולא להכריז על ההתקהלות כבלתי חוקית בשל אותו חשש מאחרים".[2]

לקטע המלא »

חשיבות השידור הציבורי: האם חופש הביטוי הוא זכות או מוצר כלכלי?

פורסם בתאריך 6 באפריל 2017

pasted image 0

הדיון המתקיים בימים אלו בסוגיית רשות השידור והתאגיד הציבורי, מייצג מחלוקת עמוקה בסוגיה דמוקרטית מכרעת.  האם חופש הביטוי אמור להיות זכות דמוקרטית או שמא עלינו לראותו כמוצר צריכה הנתון לכללי השוק?

מההכרעה בסוגיה חשובה זו נגזרות התשובות למחלוקת הקיימת היום על המרחב התקשורתי בישראל ואופיו. הבנת המחלוקת עשויה לאפשר לנו, האזרחים, לא רק להחליט אם צריכה להיות עדיפות לסגירת רשות השידור על פתיחת התאגיד הציבורי, או להיפך, אלא האם השינויים המוצעים בחוק השידור הציבורי המוצע עדיין מאפשרים לכנות אותו בשם זה.

מה המשמעות של הבנת חופש הביטוי כזכות ומהם הנימוקים להתייחס אליו ככזה?

התבוננות בחופש הביטוי כזכות, משמעה כי היא נתונה באופן שווה לכל אדם, וכי האחריות על כך שתהיה נתונה לכל השותפים במרחב הדמוקרטי היא על  החברה ועל המדינה. האחריות באה לביטוי בשני אופנים: הראשון – אין מגבילים זכות זו, וכדי לעשות כן נדרשת יותר מאשר 'סתם הצדקה';  השני – מתייחסים אל ההגנה על הזכות כחובה פעילה שמשמעותה יצירת תנאים ריאליים לביטוי חופשי ממשי לכולם במרחב הציבורי, הפיזי והתקשורתי. השידור הציבורי הוא אחד הכלים למימוש הזכות השווה לביטוי חופשי לכל האזרחים, ללא הבדל דת, גזע, מין, תרבות ולאום. הוא אמור בהקשר זה להיות חופשי מלחצים פוליטיים, כלכליים, דתיים, לאומיים ואחרים[1].

מה המשמעות של התייחסות אל חופש הביטוי כמצרך ומהם הנימוקים להתייחס אליו ככזה? התייחסות לחופש הביטוי כמוצר צריכה, פירושה שונה לחלוטין. על פי גישה זו, הביטוי והמידע הם מוצרי צריכה. מי שבידיו האמצעים לרכוש אותם, יעשה כן, ומי שיש לו את האמצעים ליצור אותם, יבחר אם לעשות זאת או לא. התייחסות אל הביטוי והמידע כמצרך, משמעה אי שוויון בסיפוק הצרכים הללו, העדר מחויבות לספק אותם על ידי החברה והמדינה ואי שוויון בנגישות ליצירתם ולהשגתם.

הבחירה בין שידור פרטי לשידור ציבורי, היא לפיכך בחירה בין הכרה בחופש הביטוי והמידע כזכות לבין חופש הביטוי והמידע כמצרך. השידור הציבורי בהקשר זה הוא אחד הכלים למימוש חופש המידע וחופש הביטוי כזכות מרכזית חיונית לקיום הדמוקרטיה. כדי שיוכל למלא ייעוד זה, עליו לעמוד במספר תנאים:

  1. עליו להיות חופשי מהתערבות פוליטית, כלכלית, לאומית, מגדרית ואחרת.
  2. חופשי לצירה, דיווח, ביקורת, דיבור, ועוד.
  3. קיום תנאים ריאליים למימוש האפשרות לביטוי ולנגישות למידע.

מהי המשמעות של קיום תנאים ראליים למימוש הזכות לביטוי ולנגישות למידע?

לקטע המלא »