יום השואה הבינלאומי מצוין בתאריך 27 בינואר, יום השחרור של מחנה ההשמדה אושוויץ בסיום מלחמת העולם השנייה. יום זה נקבע על ידי ארגון האו"ם שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה לקדם שיתוף פעולה בין מדינות, לקדם את זכויות האדם וכדי למנוע מאסון נוסף בסדר גודל של מלחה״ע ה-2 להתרחש. יום השואה הבינלאומי הוכרז באו"ם בשנת 2005 והוא מצוין על ידי מדינות רבות ברחבי העולם. בנוסף לקביעת יום השואה הבינלאומי, נקבעו החלטות הקוראות למדינות העולם לפעול כנגד הכחשת שואה ולעודד מדינות לשמור על אתרים היסטוריים ששימשו את הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה (כמו מחנות השמדה ומחנות ריכוז)[1]. פעולות אלו של הארגון נובעות מתוך הגישה שאומרת "לעולם לא עוד", יש לזכור את אסונות ההיסטוריה האנושית ולפעול למען זכויות אדם.

בישראל יום הזיכרון לשואה ולגבורה מצוין בכ"ז בניסן, יום מרד גטו וורשה ובו מציינים את רצח שישה מיליון יהודים בעת המלחמה שמרביתם יהודי אירופה ומקצתם יהודי צפון אפריקה. הנרטיב הישראלי מתמקד בסיפורם של יהודי אירופה, סיפורי הזוועה, הגבורה ועדויות הניצולים. סיפורם של יהודי צפון אפריקה כמו גם סיפורם של קבוצות אוכלוסייה נוספות נדחקו לשוליים למרות החשיבות והמשמעות החברתית וההיסטורית שיש לסיפורים אלו וכיצד אלו הושפעו ונפגעו מהאידיאולוגיה הנאצית. השלטון הנאצי ששלט בגרמניה מ1933 ראה בטיהור הגזע הארי אידיאולוגיה עיקרית. האידיאולוגיה התבססה על עיוות מדעי הטבע כמו פרשנות סוציולוגית של עקרון "הברירה הטבעית" שטבע צ׳ארלס דארווין בבסיס תורת האבולוציה ועקרונות אאוגניים מתוך חקר הגנטיקה. התפיסה האידיאולוגית של הנאציזם קבעה מדרג היררכי של גזעים חברתיים ואתניים שלפיהם העולם צריך להתקיים. בדרגים נמוכים נמצאים העמים הסלאבים, שיועדו לעבוד ולשרת את העם הגרמני ובתחתית ההיררכיה היו קבוצות שנתפסו כ"נחותות" ויש להשמידם. האוכלוסייה העיקרית שנפגעה מרעיון המדרג ההיררכי ואידיאולוגיית תורת הגזע הם היהודים שנרדפו ונרצחו ברחבי אירופה על ידי הנאצים ועוזריהם, כמו גם קבוצות מיעוט רבות נוספות שנתפסו כנחותות ושיש להשמידן, ביניהן: המשך…

החיבור בין האקדמיה ככלל והעוסקים/ות בהכשרת מורים בפרט, לבין האגודה לזכויות האזרח בישראל, ארגון זכויות האדם הגדול בישראל, הוא חיבור טבעי. חיבור שמביא להעשרה ולמידה הדדיים, שיתוף בניסיון המצטבר של ארגוני חברה אזרחית בשטח לבין המקום בו מתפתחות הגישות התיאורטית ובו נעשית הכשרת הדור הבא. חיבור זה הופך את האקדמיה לרלוונטית יותר לשטח, ואכן את הפועלים בשטח למחוברים לחידוש ולשיח האקדמי. אנו מברכים על שיתוף הפעולה הזה ומעוניינים לחזק אותו. אנו גאים בפעילות שאנו מקיימים במכללות ובאוניברסיטאות ושואפים שחינוך נגד גזענות וחינוך לדמוקרטיה יהיו אבן יסוד בהכשרת מורים בישראל.

אנו מברכות את מכללת קיי על הכנס החשוב הזה שמובילה המכללה מזה כשמונה שנים שעניינו מעמד הילד בחברה . הכנס הנוכחי שנעשה בשיתוף פעולה עם האגודה לזכויות האזרח עסק בחיבור של זכויות הילד וזכויות האדם, לחינוך ומאבק בגזענות. אנו רואות בנושא זה אחד מהסוגיות החשובות ביותר כיום המעסיק נשות ואנשי חינוך רבים במסגרות השונות והוא גם ונמצא בחזית המאבק למען זכויות אדם בחברה הישראלית.

הכנס עסק ב "חוסן בחינוך ומאבק בגזענות במרחבים השונים", ההרצאה של ד"ר גליה זלמנסון-לוי עסקה מודל שלושת המרחבים לשינוי חברתי ועסק בשאלה כיצד מובילים שינוי לעומת שימור מנגנונים של דיכוי, אפליה, הדרה וגזענות באמצעות מודל שלושת המרחבים:

המרחב הפדגוגי "במרחב הפדגוגי מתרחשת האינטראקציה בין מורים לסטודנטים ובין הסטודנטים לבין עצמם. המרחב הפדגוגי הוא המרחב הבסיסי שבלעדיו אין מתרחשת הפעולה החינוכית. בחינוך מורים בישראל מתקיים המרחב הפדגוגי בעיקר בכיתת ההדרכה הפדגוגית והאינטראקציה מתקיימת בין המדריכה הפדגוגית לסטודנטים בכיתה ובקבוצה הלומדת. ( טימור, 2010)  בכל תוכנית לחינוך מורים יש לזהות את המקום או המסגרת הדומים  שבהם מתקיימים יחסים אלו ושם לזהות את המנגנונים  לשימור ולשינוי של מרחב זה"

המרחב הארגוני "המרחב הארגוני כולל את התוכנית לחינוך מורים  על היבטיה התוכניים הפיסיים והארגוניים. מרחב זה הוא המסגרת אשר בתוכה מתרחש המרחב הפדגוגי בקורסים כאלו או אחרים. לדרך בה מתנהלות תוכניות לחינוך מורים יש השפעה על  ההכשרה עצמה ועל המרכיבים הפדגוגיים הנכללים בה. ניהול התוכניות לחינוך מורים הוא מרכיב אחד במרחב הארגוני לצד תוכניות הלימודים. חלק גדול מההכרעות החינוכיות החשובות בחינוך מורים מתקבלות עוד לפני שהמורה נכנס לכיתה והן באות לידי ביטוי ברמה המוסדית. כל פעולה של הוראה ולמידה מחייבת ארגון שלו באופן כלשהוא. דרך ארגון הידע ברמה המוסדית מתייחסת למקצוע ( school subject) ולפריסת הזמן בנקודת  זמן מסוימת ולאורך שנות הלימודים. (Carmon,2006) מהות  התכנים עצמם ודרכי  ארגון הידע הם אלו העומדים בבסיס ההגדרה שלהם כמנגנונים לשימור ושינוי חברתי".

המרחב המערכתי "במרחב המערכתי נקבעת המדיניות הכוללת בתוכה מתנהלת התוכנית לחינוך מורים. המרחב המערכתי מכיל בתוכו את המרחב הארגוני המכיל את המרחב הפדגוגי. במרחב המערכתי נקבעות הדרכים הפורמאליות בהם מתנהל המוסד וכן מוגדרים שעריו ותנאי הכניסה בהם. המרחב המערכתי הפנים מכללתי עומד אמנם בפני עצמו, אך  מושפע ממדיניות כוללת בתחום עליו הוא אחראי, וממדיניות חברתית בכלל". ( Anyon, 2005)

ההרצאה של ד"ר מרסלו וקסלר עסקה "בחוסן בתהליך חינוכי בונה סולידריות נגד גזענות, אפליה, הדרה ואלימות.

מה הוא חוסן? "חוסן הינו סך המיומנויות שיש לאדם או לקבוצה, כדי להתמודד עם משברים שונים, גם בתנאיי אי וודאות. מיומנויות החוסן, אינו מבטיח שינוי של הקונטקסט אשר מביא למשבר, אבל הוא יכול לבנות את האפשרות לראות את האלטרנטיבות הקיימות, במסגרת המשבר. זאת בכל מישורי החיים, ההתנהגותיים, הנפשיים, החברתיים, הערכיים ועוד. במילים פשוטות חוסן אינו תרופת פלא, לכל הצרות שבחיים, אבל הוא מאפשר להתמודד איתם ביתר שאת בהשוואה לבני אדם חסרי חוסן, או עם יכולות נמוכות מאוד" (Kaplan 2005).

לאחר מכאן התקיימו סדנאות שתרגלו כיצד אנשי ונשות חינוך יכולים/ות לפתח מיומנויות אשר בונות חוסן בקרב תלמדיהם.

יום המהגר הבינלאומי נחגג ברחבי העולם ב-18 לדצמבר כדי לציין את תרומתם של מהגרי ומהגרות העבודה לכלכלה, לחברה, לתרבות ולמדינות בהן הם שוהים ולפתח קשרי תרבות הדדיים.  יחד עם זאת יום זה מצוין על מנת להזכיר את פגיעותם של המהגרים ואת החובה להגן על זכויותיהם. כ-3.5 אחוז מאוכלוסיית העולם חיים ועובדים מחוץ לארץ המוצא שלהם. מהגרי העבודה הם בני אדם שווי זכויות גם אם אינם אזרחים והמדינה המארחת אותם מחויבת להגן על זכותם לביטחון, לכבוד ולתנאי חיים והעסקה הוגנים. מדינות המערב מספקות אשרת עבודה זמנית למספר מוגבל של מהגרי עבודה על מנת למלא מחסור בכוח אדם בתחומים שאינם אטרקטיביים עבור האוכלוסייה המקומית.

ואצלנו: לאחר האינתיפאדה ב1989- ישראל החלה להנפיק אשרות למהגרי עבודה על מנת להחליף את מקומם של העובדים הפלסטינים. עובד זר רשאי להגיע לישראל אך ורק בתנאי שהעובד יועסק רק אצל המעסיק שהזמין אותו באמצעות "הֶסְדֵר הכבילה". אבל  לעתים קרובות קורה שעבודתו של העובד הזר אצל המעסיק נפסקת לפני שנגמרת התקופה שבה מותר לו לשהות בישראל, ולכן – על פי הסדר הכבילה, עזיבת המעסיק הופכת את העובד לשוהה בלתי חוקי, והוא עלול להיעצר ולהיות מגורש מישראל!. כיום חיים ועובדים בישראל כ-180,000 מהגרי עבודה. בניגוד למדינות אחרות, בישראל אין למהגר העבודה אפשרות להתאזרח וזכויותיו הבסיסיות מופרות או לחלופין אינן מעוגנות בחוק. מהיכן מגיעים מהגרי העבודה: עובדי הסיעוד מגיעים מהפיליפינים, הודו, נפאל וסרילנקה. עובדי החקלאות מגיעים מתאילנד ועובדי ענף הביניין מגיעים מסין ומתורכיה.

מספר נתונים כלל עולמיים שאולי לא הכרתם/ן:

• מספר המהגרים בסוף שנת 2017 הוא 258 מיליון, כ-3.5% מאוכלוסיית העולם, כאחד מכל 30 אנשים.
• נכון לשנת 2015, 52% מהמהגרים הם גברים. 48% – מהגרות. 72% מהמהגרות ומהמהגרים הם בגיל העבודה (20-64).
• אירופה ואסיה מארחות את רוב המהגרים – כ-62%. צפון אמריקה – כ-22%. אפריקה – 9%. אמריקה הלטינית – 4%. אוקיאניה – 3%.
• שלוש יצואניות המהגרים הגדולות ביותר הן הודו, מקסיקו ורוסיה.
• המדינות שקולטות הכי הרבה מהגרים – ארה"ב, גרמניה ורוסיה.
• 2/3 מן המהגרים גרים במדינות מפותחות.
• בין השנים 2014 ל-2016 מהגרים העבירו בממוצע מדי שנה למדינות המוצא 575 מיליארד דולר.
• סוריה ואפגניסטאן הן המדינות שיוצאים מהן הכי הרבה פליטים.
• טורקיה ופקיסטאן הן המדינות שמארחות הכי הרבה פליטים.
• 525,742 אנשים חצו את הים התיכון בסירות בשנת 2016 ועד מחצית דצמבר 2017. 8,037 בני אדם לא שרדו את המסע בים.

באביב 1949 כשהגעתי לישראל פגשתי מדינה נמרצת, שטופת אור של אופטימיות חברתית. האדם וזכויותיו, נכתב כמעט בכל מקום, הם בראש מעייניה של המדינה. כינו אותו "היהודי החדש". עירערתי על המושג הזה, חלקתי רבות על דעותיהם של המנהיגים הפוליטיים דאז, אך כיבדתי את אורח חייהם הצנוע.

במאה הע־21, במדינה שחרתה על דגלה את ערכי הדמוקרטיה והערבות ההדדית, מצהיר יו"ר הקואליציה על הפגנת המחאה בפתח־תקווה כאנטי־חוקתית ואנטי־דמוקרטית. המשטרה מצייתת ופועלת בהתאם. כמו שנוהגים במשטרים מפוקפקים, היא הציבה מחסומים ולכדה פעילים מרכזיים בדרכם להפגנה כאילו היו עבריינים השוחרים את רעתה של מדינתם. בהפגנות שאירגנו הנכים ובהן זעקו את שוועתם המרה למען קיום אנושי בכבוד, קנסה אותם המשטרה וכלאה אותם במכלאות של דוקרנים, כאילו המגבלות הגופניות אין די בהן. כשהתקיף השלטון את התקשורת העושה את מלאכתה, המשטרה כמו נצטוותה מלמעלה ופגעה בחופש העיתונות ובזכות הציבור לדעת.

התפיסה כי משמעות הדמוקרטיה היא עריצות הרוב הולכת ומתגברת, אפילו הרוב הזה הוא שולי ושברירי. אלא שאדרבה, הדמוקרטיה היא בראש ובראשונה מגן וחומה למיעוט על רקע אידיאולוגי, אתני, דתי ומיני. ברחבי העולם אנו היהודים קנאים לפרשנות זו של הדמוקרטיה. אנו מרעישים את העולם ובצדק כאשר פוגעים בנו כבני מיעוט דתי. בארץ דומה כי התנערנו מפירוש הוגן של הדמוקרטיה.

מעמדה של האוכלוסייה הערבית בישראל נפגע קשות מאפליה בתחומים שונים ומיוזמות חקיקה משונות ומפלות. במקום לעודד נטייה לשיתוף פעולה מבורך בין חלקי האוכלוסייה ולפתוח את הזרועות למיעוט המהווה כרבע מאוכלוסיית המדינה, אנו מקיפים אותו בחומה גזענית של חשדנות, התנכרות והדרה.

בשבוע שעבר נחשפנו לתגלית מרעישה: מצבם של העניים בישראל השתפר השנה. הואיל ורמת החיים של הדלפונים נמדדת על פי מצבו הכלכלי של המעמד הבינוני, והואיל וכרישי ממון ותאגידים אדירים כמעט ריסקו את המעמד הזה, התבשרנו שבאופן יחסי השתפר גורלם של הדלפונים.

משמע, במשכנות העוני אצלנו עתה הרעב כבר לא נושך, הקור לא מקפיא, המחלות לא קוטלות. מי שיטען אחרת דינו יהיה כדין שוברי שתיקה: הכחשה ונידוי. כלומר, כאשר לאדם אין נעליים והוא יתאונן על היותו יחף, הרי שהוא מסתכן בעוון השמצת המדינה שייחלנו לה אלפיים שנה. כה עצוב שהמדינה המיוחלת הידרדרה למעמד של המדינה הענייה ביותר בקרב מדינות ה־OECD. החברה הישראלית אינה חברה בטלנית; 60 אחוז מקרב המשפחות העניות הן משפחות עובדות. במדינה המיוחלת מצב העוני בקרב ילדים בישראל הוא מהגבוהים במדינות המפותחות. פערי השכר בין גברים לנשים מקוממים ממש. בירתה של המדינה המיוחלת והפריפריות שלה נאנקות תחת העוני. התגלה פער משמעותי בתוחלת החיים בין מרכז לפריפריה. לדאבון הלב, המדינה הפנתה עורף למדיניות הרווחה וקצבה לעניים חיים קצרים.

אנו חיים בעידן של הסרת אחריות המדינה לסולידריות חברתית, שיעורי עוני מדאיגים, שוד הקופה הציבורית, עושק אזרחים על ידי תאגידים פרטיים, כרסום בערכי הדמוקרטיה, השתלחות בבית־המשפט העליון, הצרת צעדים של ארגונים הומניים באמצעות הטלת איסורים, שיסוי והפעלת סנקציות נגדם, פיטורי עובדים שההשקפות הפוליטיות שלהם אינן הולמות את השקפות הרוב, וכן הסתה והטלת פחד על מבקרי השלטון.

אני מודה שכיוצר אני חרד מהמזימות הנרקמות נגד חירות היצירה הרוחנית במדינה. אנשי הרוח, גם הנועזים בהם, לא עשויים מחומר שקורצו ממנו הרפתקנים שניחנו בעצבי ברזל. אמן לא אמור ליצור באווירה של חרם, נידוי ואיומים. יבוא יום והדורות הבאים ישאלו מדוע ימינו היו שחונים מבחינה רוחנית. אף לא אחד מן הקומיסרים יתייצב להשיב על האשמה כבדה זו. הפחדה, איום בקיצוץ תקציבים, התקפות על יוצרים שממאנים ללכת בתלם, כל אלה עלולים לשתק את היצירה הרוחנית שהיא נשמת אפה של כל תרבות, ושל העם היהודי לאורך כל הדורות, בכל רחבי העולם.

הסופר סמי מיכאל הוא נשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל

פורסם לראשונה בידיעות