בשבוע שעבר התרחשה באוניברסיטת בר אילן תקרית קשה. מרצה במחלקה למזרח תיכון דרש מסטודנטית מוסלמית להסיר את החיג׳אב מראשה, ומשסירבה, סולקה מהשיעור. לאחר מכן, פרסמו נשיא האוניברסיטה, פרופ׳ אריה צבן, ורקטור האוניברסיטה, פרופ׳ מרים פאוסט, מכתב לכלל הסגל והסטודנטים במוסד, בו ביקשו להעביר מסר ברור על חומרת המקרה ואי התאמתו לערכי אוניברסיטת בר אילן. אומנם תגובת האוניברסיטה כלפי המרצה וכלפי קהילת המוסד הייתה זריזה, חסרו ממנה כמה אלמנטים, שהיעדרם צורם, בייחוד לאור העובדה שהמרצה לא הושעה מתפקידו, אלא רק נדרש להתנצל.
הפעולה שביצע המרצה היא פוגענית ומדכאת ברובד הדתי, הלאומי, הגזעני והמגדרי, ובכל אלו אפשר לציין הן את הרמה האישית והן את הקולקטיבית. העמידה על השוני בין הרבדים האלה מחד, ועל ההצטלבות ביניהם היוצרת פגיעה כפולה ומכופלת מאידך, היא חשובה כדי להבין את המשמעויות הנרחבות של המעשה, ואת הפספוס של מסרי האוניברסיטה הבלתי מספקים.
במישור הראשון והחשוב ביותר, לדרישה להסרת חיג׳אב יש ממד מגדרי עמוק. מרצה גבר משפיל סטודנטית אישה. ברובד הלאומי, הוא רוב יהודי (במדינה, באוניברסיטה) ואילו היא מיעוט פלסטיני. ברובד המקצועי, הוא בעל השררה בסיטואציה, והיא ניצבת מול כיתה שלמה של תלמידים בעודה חווה פגיעה בזהותה, בכבודה ובדתה. מה גם שהתייחסותו ללבושה של הסטודנטית ודרישתו לפשוט מעליה את החיג׳אב מנוגדות לחוק.
לעטות כיסוי ראש מהווה הן ביהדות והן באיסלאם, ככסות ערווה – פשוטה כמשמעה, ועבור אותה סטודנטית כיסוי הראש הוא ככיסוי גוף. דרישת המרצה להורדת הכיסוי כמוה כדרישה להורדת הבגד, כהפשטה. האם הייתם יכולים לשער בנפשכם מצב בו מרצה דורש מתלמידה להוריד חולצה באמצע שיעור? כך שאפשר להסתכל על זה גם כהטרדה מינית, תוך ניצול יחסי מרות. עצם העובדה שמדובר בבגד דתי-מסורתי אינה מפחיתה מהיבט ההטרדה המינית שיצרה הסיטואציה.
נשים עם חיג׳אב חוות אפליה כפולה בישראל, או הדרה רב-מימדית. הזהות המגדרית מצטלבת עם זהויות אתניות, לאומיות או תרבותיות נוספות ומגדילה פי כמה את עוצמת האפליה. זהותן הלאומית והדתית של אלה העוטות חיג׳אב מוחצנת יותר, והדבר פוגע בסיכוייהן להתקבל לעבודה, או לכל מקום אחר הדורש ראיון פנים אל פנים. מקרים כמו זה שהתרחש אוניברסיטת בר אילן מעידים על היקף התופעה והזירות הנרחבות בהן היא מתרחשת. פגיעה בזכותה של סטודנטית ללמוד במרחבים מכבדים ושוויוניים היא פגיעה בזכותה לעבוד ולהתפרנס.
מישור נוסף, ויותר ברור מאליו, במעשהו של המרצה הוא הפגיעה בחופש הדת. באמצעות הדרישה מאישה דתית להסיר את כיסוי הראש שלה, בניגוד לדתה ואמונתה, נעשית פגיעה ברורה בזכותה לחופש דת. משול הדבר לדרישה מיהודי להסיר כיפה, או מיהודייה להסיר פאה או כיסוי ראש. במכתב של הנהלת האוניברסיטה התייחסו לסטודנטית כמי שמגיעה ״מהמגזר הערבי״, ללא שום התייחסות לעובדה שהיא מוסלמית. האוניברסיטה לא הביעה כל אבחנה בין זהותה הדתית של הסטודנטית, לבין זו הלאומית. כיסוי הראש היה שם בגלל היותה מוסלמית, ולא ערבייה. דבר אשר כשלעצמו מצביע על בורות הכותבים במקרה הטוב, או על גזענותם במקרה הפחות טוב. אבל זו רדידות השיח כמעט בכל מקום בישראל לגבי מגוון הזהויות הקיימות בחברה הפלסטינית בישראל.
ולהוסיף חטא על פשע, הנהלת האוניברסיטה נמנעה במכתבה מלהתייחס ישירות לקונטקסט הגזעני והלאומני. כאשר מרצה יהודי-ישראלי מוציא סטודנטית מוסלמית-פלסטינית מהכיתה, הדבר מהדהד מטענים פוליטיים כבדים של גירוש והדרה. הדהוד זה הוא פרי האווירה הפוליטית-לאומנית הכללית בישראל, המעודדת צעדים מעין אלה, שלא זוכים כמעט להתנגדות מקרב הציבור ומוסדות ציבוריים משמעותיים. קולות בהנהגה הישראלית מובילים קו של הקצנה גזענית, של ליבוי שנאה כלפי ערביות וערבים ושל לגיטימציה לדיכוי, הדרה ואפליה של מי שאינם נחשבים בעיני רבים כאזרחים שזכותם שווה לחיות, ללמוד ולעבוד כאן, במדינה שהיא גם שלהן ושלהם.
ברור שהמקרה של בר אילן אינו הראשון או היחיד במינו, שמטרתו להנכיח שליטה יהודית במרחב הציבורי בכלל והאקדמי בפרט. יש לתהות מדוע מוסדות אקדמיים, כולל אוניברסיטת בר-אילן, אינם נוקטים בצעדים מהותיים למיגור תופעות גזעניות מקרבם. תגובת האוניברסיטה הרפה היא בסך הכל עוד דוגמה להיעדר רצון לפעולה כלשהי למגר את האווירה הרעה, שהקנתה למרצה לגיטימציה לחשוב שעמדותיו הגזעניות וניצול מרותו באופן מדיר ומפלה מקובלות במדינה דמוקרטית.
התייחסותה של האוניברסיטה למעשה הגזעני כאל ״טעות בשיקול הדעת״ והיעדרה הבולט של המילה ״גזענות״ בכל מלל המכתב, מעידים כאלף עדים על רוח התקופה והמקום בו אנחנו חיים. אין כאן טעות ואין שיקול דעת. המרצה בחר להשפיל סטודנטית אל מול חברי כיתתה, מכיוון שהוא יודע שמותר לו, שלא יבולע לו.
הגיע הזמן שכנגד הגזענות, הסקסיזם והאפליה שחוות נשים פלסטיניות-מוסלמיות בישראל ברמה יומיומית, תופיע תגובת נגד חד-משמעית. אנחנו קוראות לאוניברסיטת בר אילן, לכל הרשויות הרלוונטיות (משרד החינוך, משרד ראש הממשלה, המועצה להשכלה גבוהה) ולכל השרים הרלוונטים (שר החינוך, ראש הממשלה ואחרים) לנקוט בצעדים שיבהירו למרצה הזה ולאחרים שאין שום מקום לפרשנות: ניצול מרות לביזוי אדם על מרכיבי זהותו היסודיים ביותר הוא אסור במדינה דמוקרטית.
שהרזאד עודה היא עורכת דין בעמותת כיאן – ארגון פמיניסטי וקרן גרינבלט היא מנהלת קואליציית שותפות – ארגוני נשים לשוויון כלכלי.
המאמר פורסם לראשונה ב 6.11.17 בעיתון הארץ
בכל שנה לקראת יום זכויות הילד הבינלאומי אנו ממליצות לא/נשי חינוך בבתי הספר לקיים בפעילויות מרוכזת סביב האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד. פעמים רבות מורות/ים מעלים חשש רב לקראת העיסוק בזכויות ילדים, היות וזה מעמיד אותם/ן בפני אתגרים אשר לא תמיד יש להם מענה בזמן אמת. תחושות התסכול של אנשי החינוך מבטאות מצוקה אמיתתי. ריבוי בעיות המשמעת, האלימות המילולית והפיזית אשר נוכחות כמעט בכל המסגרות מציבים בפני ציבור המורים/ות קשיים מורכבים, הן בהיבט האקדמי והן בסוגיות הערכיות.
