ברוכים הבאים לסדנא

אם אתם מאמינים בחינוך ערכי ולא רק הישגי, שחינוך הינו מרכזי בשינוי חברתי ושכל אשת ואיש חינוך יכול/ה להשתתף בבנייה של חברה סובלנית, דמוקרטית ונקייה מגזענות, הגעתם למקום הנכון. הצטרפו לקהילת א/נשי חינוך המחנכים צעירים להפוך לאזרחים בוגרים עם תודעה דמוקרטית. האתר נועד לסייע לכם- א/נשי חינוך שחושבים אחרת

נאמנות בתרבות

פורסם בתאריך 19 בנובמבר 2018

ב-5.11.2018 "חוק הנאמנות בתרבות" עבר בהצבעה בכנסת בקריאה ראשונה. מטרת החוק המוצהרת היא שהממשלה לא תממן תרבות המנוגדת לאמונותיה, לא תתמוך בגופים ש"שוללים את קיומה של ישראל" ולא תתמוך באמנים שמעלים שאלות ותהיות לגבי נושאים כמו סמלי המדינה, ומוסריות הכיבוש. https://m.knesset.gov.il/News/PressReleases/Pages/press05.11.18bv.aspx

חוק זה לא עומד בפני עצמו, אלא נדבך שמתווסף ל"חוק הנכבה" (הוא סעיף 3ב' בחוק יסודות התקציב) שעבר בשנת 2011 שקבע הפחתת תקציב ותמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה עפ"י חמישה סעיפים. https://www.nevo.co.il/law_html/Law01/P233_001.htm#Seif81

 לעומת "חוק הנכבה", שבו הסמכות לקיצוץ או שלילת תקציבים נתונה בידי שר האוצר, החידוש הוא שלפי חוק הנאמנות בתרבות כעת מופקדת בידי שרת התרבות הסמכות להחליט על פי תפיסתה, ולקבוע אילו דברים היא לא מוכנה לקבל, לאילו מוסדות תרבות תקצץ את המימון, ולאילו תשלול אותם לחלוטין.

ישנם הרואים בחוק הזה ניסיון השתקה ופגיעה כבדה בערך הדמוקרטי של חופש הביטוי, שהרי מובטח בחוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו, וחופש העיסוק (1992). חוקי יסוד אלה לפי בית המשפט העליון, קובעים כי מותר במדינת ישראל לכל אדם לדבר, לכתוב, להתבטא, להביע ביקורת, להעלות מופע, למחות ולהפגין, כשהמגבלה היחידה על חופש הביטוי היא – באם הביטוי מעודד ומקיים גזענות או דיבה.

רצונה ונחישותה של הממשלה לוודא שברצותה היא יכולה להפעיל סנקציות ולפגוע בגופי תרבות שאינם לטעמה עלולות להיתפס כמוגזמת, עד כדי יצירת משטר סתימת פיות על ידי כינון "אפקט מצנן"  במוסדות תרבות שחוששים לאבד תקציבים. כך שמתוך חשש זה, ראשי מוסדות התרבות יבחרו לצנזר בעצמם מסרים במיצגי אומנות שעלולים להרגיז או שאינם מספיק "נאמנים" להלך הרוח של הממשלה. הסכנה ב"אפקט המצנן" הזה הוא שהצנזור העצמי יוביל תהליך לניוון התרבות החופשית, כך שבסופו של דבר יהיו קיימים במרחב הישראלי רק מיצגי תרבות המפגינים נאמנות לנרטיבים שהממשלה מאשרת וזה פוגע בעקרון האומנות ככלי בקרותי על החברה.

אז איך נדע? כיצד ליישב את הפרשנויות השונות על החוק? האם באמת נועד החוק כדי לצמצם מימון ממשלתי רק במיצגי תרבות קיצוניים שעושים שימוש ציני ולרעה בחופש הביטוי, בכוונה מוצהרת לפגוע ביסודות העקרוניים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? או שמא – הוא חוק שנועד כדי שהשלטון יוכל להשתיק מתנגדים אליו? נאמר כי הנבואה ניתנה לשוטים, אבל ניתן להניח לפי התבטאויות השרה הממונה, שהקיצוצים עלולים להיות נרחבים ומפליגים.

המדינה מממנת מוסדות וגופי תרבות רבים, ומובן הצורך לא לקדם הסתה פרועה נגד המדינה במימון המדינה, אך חשוב להיזהר עם זה. התרבות אינה אמורה להיות מוחזקת בידיים של השלטון, אלא התרבות היא של כולם. באותה מידה שהממשלה הנוכחית עלולה להעביר את החוק, היא עלולה להתחרט עליו באם בבחירות הבאות, היריבות שלה תעלנה לשלטון, ואז הרשות לקבוע מה ראוי למימון ממשלתי ומה לא .

כבר התקדמנו בהיסטוריה מהימים שבהם תרבות שימשה רק למילוי הפנאי של תושבי רומא עם בידורי גלדיאטורים בקולוסאום. סרט בקולנוע, מופע בתיאטרון, פסל או ציור במוזיאון, שירה כתובה או מנוגנת – מהותם כבר אינה רק לתחזק את תפיסת העולם של השלטון, אלא הם כלי ביטוי של האדם לעורר רגשות מכל הקשת, תגובות, ביקורות, לגרות את האינטלקט, ולעיתים גם לפתח דיון ציבורי. בעולם החופשי, המודרני והמערבי, יצירות תרבות דורשות קרקע שמאפשרת יצירתיות וחופש בלתי מוגבל. קביעת גבולות גזרה וכללים מגבילים בשדה האומנותי מלבד האיסור לגזענות ודיבה היא כמו לדרוש מאופה לעבוד ללא קמח.

חברה דמוקרטית ופתוחה מתעצבת בין השאר באמצעות ביטויים אומנותיים. רק מהמאה האחרונה ישנם אינספור דוגמאות למיצגי אומנות שיצאו במדינות דמוקרטיות כמו סרטים, הצגות וספרים – שלא חששו למתוח ביקורת חריפה ולתקוף את המשטר על פעולותיו ומדיניותו. למשל כביקורת על התערבותה של ארה"ב במלחמת וייטנאם, או על מדיניותה במזה"ת. שיח כזה שמאתגר את התפיסה של המשטר הינו קריטי בכדי לאפשר לציבור הרחב לבטא את רחשיו, ולצרוך אותם, באופן שהוא חופשי ואינו מדכא צורות חשיבה שונות. לפיכך, אם מעוניינים אנו בהמשך קיומה של החברה בישראל ככזו שהיא פתוחה ודמוקרטית, אין להמעיט בחשיבות ובערך של חופש הביטוי האומנותי, כי כל התערבות פוליטית בו עלולה להיות הרסנית. הרי היסטורית נוכחנו שהמשטרים והחברות שבהם הביטוי האומנותי הוגבל – הם המשטרים שזמן לא רב לאחר מכן דיכאו בכוח ובאלימות את תושביהם, ואימצו מאפייני שלטון טוטליטרי, שבאופן הדרגתי מסלק ערכים וזכויות לחופש הביטוי בתרבות ובכלל, ומרכז את השליטה עליהם בידי נציגי המשטר. ומשם המדרון לפגיעה זכויות אדם הינו חלק ותלול.

יום הסובלנות הבינלאומי

פורסם בתאריך 12 בנובמבר 2018

בכל שנה ב-16 בנובמבר מציינים ברחבי העולם את יום הסובלנות הבינלאומי. אבל למה בעצם צריך את "יום הסובלנות?"

העולם בו אנו חיים עדיין אינו מושלם. עוד משחר ההיסטוריה החברתית של האנושות, בני אדם הונעו והופעלו מתוך היכולת שלהם להתגבש כקבוצות הומוגניות שהתאחדו תחת הנהגה כלשהי סביב רעיון או מטרה משותפים. הקרבה הביולוגית, הלשונית והחברתית של בני הקבוצה תורמות ללכידות הפנים-קבוצתית, אך ככל שנוצרו והתפצלו להן עוד קבוצות נפרדות ומובחנות, והתחדדו הזהויות של קבוצות, כך גם עלתה והתגברה ההיבדלות, והקבוצות השונות, שפיתחו לעצמן פעילויות, מנהגים ומאפייני תרבויות שונים, הלכו ושמרו מרחק אחת מהאחרת. וכשקבוצות שונות ומובדלות תרבותית ו/או ביולוגית פוגשות אחת בשנייה לראשונה, מתרחשת התנגשות שבה כל קבוצה מתוך השיח הפנימי שלה מזהה את האחרת בתור סוטה ומוזרה.

מאפיינים מסוימים של תבנית תרבות אחת עלולים להיתפס כטאבו, או כנחותה וטיפשית בעיני האחרת, ובדרך כלל מה שמתרחש זה שהקבוצה החזקה יותר, מתוך ראיה אתנוצנטרית שהיא מוצלחת מהאחרת, משוכנעת בצדקתה המוסרית, ולכן מרשה לעצמה לנצל את עוצמתה כדי להשליך השפעתה בכפייה על הקבוצה החלשה או הקטנה יותר, לנצלה, לשעבדה, לגנוב את מחצביה ואוצרותיה, ואף להכחיד אותה.

למרות ההשתלשלות ההיסטורית האנושית, חשוב להדגיש כי גזענות אינה עובדה שרירה שקיימת באמת בעולם, אם כי זהו רעיון מדומיין, פרי מוחו הקודח של האדם. גוון עור שונה ואיברים מסוימים שבולטים יותר או פחות – אלה אמנם הבדלים הנקלטים בחושינו, אך ההשלכה של תכונת אופי מסוימת שמתבצעת על כל קבוצת האנשים שבעלי אותו מאפיין תרבותי/ביולוגי, זוהי בעצם "הגזעה". "הגזעה" עפ"י פרופ' יהודה שנהב, היא מונח סוציולוגי שעושה הבחנה בין קבוצות על בסיס של גזע, או של מושגים תרבותיים תואמי-גזע, ועל ידי הפיכת המושג לפעולה (גזע – הגזעה), אנו נמנעים מלהכיר בקטגוריה הפיקטיבית של הגזע.

ראשית הרעיון של כלל או חוק אוניברסאלי הרואה בכל בני האדם באשר בעלי זכויות שוות לשוויון, לחופש, ולכבוד, החל בסוף המאה ה-18, עת עליית "תקופת ההשכלה" והנאורות באירופה, והתרחשות המהפכות הצרפתית והאמריקנית. אירועים אלה הובילו ונתנו השראה לגלים של הוגים ופילוסופים שכתבו, פרסמו וחקקו את ערכי המוסר. ערכים שהפכו לאוניברסאליים כשאמנות האו"ם אימצו אותם וכמעט כל מדינות העולם חרטו אותם על דגלן – לא להפלות אדם לפי מינו, צבע עורו, שפת הדיבור, הדת שלו, או מוצאו האתני.

אך למרבה הצער, למרות לקחי ההיסטוריה, ישנם עדיין מקומות רבים בהם מוסר ההשכל לא הופק, ותופעת הגזענות לא לגמרי הורידה את ראשה בכדור הכחול שלנו. אדרבא, בעידוד כוחות רטוריים פוליטיים ודתיים וכלכליים גלובליים שהולכים ומתחזקים, הגזענות עודנה חיה ובועטת, מאיימת, משפילה, מכאיבה והורגת.

הפרקים המחרידים והשפלים ביותר בהיסטוריה של האנושות הם אלו שבמרכזם חברה מודרנית ומתקדמת שאימצה לה ערכים גזעניים והפכה אותם לבסיס ויסוד מרכזי בתפיסת עולמם, ויישמו אותה הלכה למעשה על גבי עמים אחרים, שנתפסו כנחותים לשיטתם. דוגמאות לכך ניתן לראות בתקופת העבדות בארה"ב, שלטון הבלגים בקונגו בסוף המאה ה-19, ובשלטון הנאצים בגרמניה במאה ה-20. מקרים אלה כל פעם מחדש עוררו לאחר מעשה קולות זעזוע וגינויים חובקי עולם, אך למרבה הצער, בפעמים רבות הם נעשים רק בתור מס-שפתיים, ומנהיגים ופוליטיקאים די מהר חוזרים ועושים שימוש ציני אופורטוניסטי בשיח מפלה וגזעני על מנת לקצור רווחים אלקטוראליים המתבססים על בורות הציבור ורגשות פחד שלו.

סובלנות היא בין הערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה. סובלנות היא הנוהג של אדם או קבוצה להתייחס בכבוד, בהבנה ובהיעדר אפליה כלפי השונים ממנו מבחינה חברתית, תרבותית או דתית, גם אם הוא אינו מסכים עם דעותיהם, התנהגותם או אמונתם. סובלנות היא האפשרות לקיים חיים של דו קיום, גם בתנאים של חילוקי דעות קשים ואי הסכמות. יום הסובלנות הבינלאומי מאפשר לנו לבחון את עצמנו, לאתר את חוסר הסובלנות המתבטאת באפליה, אלימות ואי צדק, הנובעת מחוסר ידע ומפחד. חינוך לסובלנות מאפשר לתלמידים לפתח חשיבה עצמית, ביקורת ומוסריות.

שאלות לדיון:

  • חשבו על דוגמאות מהתקופה האחרונה אשר בלטו באמצעי התקשורת או בשיח הציבורי אשר לדעתכם/ן מאופיינים בחוסר סובלנות ובמאפיינים גזעניים? נמקו את תשובתכם/ן?
  • הביאו ניתוח רעיוני לסיבות האפשריות אשר הובילו לאירועים שבחתם/ן
  • מהו שוויון? והאם ראוי שיתקיים שוויון בין כולם?
  • מדוע קשה לשנות עמדות או תפיסות בחברה?
  • איך בכול זאת ניתן לשנות עמדות קיצוניות ולקדם עמדות סובלניות יותר כלפי השונים מאתנו?

מערכי שיעור העוסקים בנושא הזכות לשוויון.

מערכי שיעור העוסקים בנושא הזכות לכבוד.

יום הזיכרון ליצחק רבין

פורסם בתאריך 21 באוקטובר 2018

היתה לי הזכות להשתתף הבוקר, ביום השנה לרצח רבין, בפעילויות ראויה לקידום הדמוקרטיה.

ביה"ס תיכונט בת"א, בניהולו של רם כהן, הזמין ארגוני חברה אזרחית, מכל הקשת הפוליטית לשוחח עם תלמידי ותלמידות י"א – י"ב על פעילותם, במה שמוסגר כ"קולם של המוחלשים בחברה" – מי שלא נמצא במרכזי הכח.

הדיונים עסקו במגוון נושאים כמו : סחר הנשק של מדינת ישראל; על משבר הדיור; איך עושים מהפכה להט"בית; מאבק הנכים; זכויות מיעוט וזכויות רוב- מה לחרדים ולגיוס; מחאה ותקשורת של מתנחלים; האם זכות השיבה של הפליטים מאיימת על מדינת ישראל; אזרח ישראלי או מבקש מקלט; כמה אתה ואני מרווחים ממשבר הגז, בשביל מה צריך בית ספר, שוברים שתיקה בעד או נגד המדינה, האנשים שאין להם כוח- האגודה לזכויות האזרח; קשר השתיקה-בעיה נפשית; חופש הביטוי ואלימות מינית- למה לא התלוננתי; דיור ציבורי- כי אין לנו בית אחר, ועוד.

בפועל, זו בדיוק התמצית של דמוקרטיה: השמעה של מגוון קולות במרחב הציבורי, יצירת דיון ציבורי על שאלות משמעותיות לאקטואליה של כולנו, ומתן כלים לבני ולבנות נוער, לגבש עמדתם בנושאים שונים על בסיס ידע ולא גיבוש עמדה על בסיס בורות. ככה מתרגלים דמוקרטיה מהותית!

השנה ציינו 23 שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. החשיבות הרבה בציון יום הרצח ברורה מטבעה כחלק מההיסטוריה בישראל, ואף הייתה חקוקה בתודעה הקולקטיבית כ"רצח הדמוקרטיה". בשנת 1997 נחקק חוק יום הזיכרון ליצחק רבין. בחוק נקבע כי "בבתי הספר יצוין יום הזיכרון בפעולות שבהן יועלו דמותו ופועלו של יצחק רבין, ובפעולות שיוקדשו לחשיבות הדמוקרטיה ולסכנת האלימות לחברה ולמדינה"

אך לאורך השנים אנו רואות כי העיסוק בהסתה ובצעדים שהובילו לרצח נעלמים בהדרגה מסדר היום הציבורי, כאילו הוא נרצח כי פשוט היה רצח, וללא חוטים מקשרים לעובדה כי הרצח היה רצח פוליטי. אותה מגמה אף מחלחלת לתוך מערכת החינוך, עם השנים עומעם בהדרגה השיח הביקורתי/פוליטי שקדם לרצח והוחלף בנרטיב אחר, כזה המתמקד ברבין האיש והביוגרפיה שלו. בחלק מהטקסטים הנלמדים על רבין בבתי הספר אף הוחלפה המילה רצח במוות. כאשר אומרים 23 שנים למותו של ראש הממשלה במקום רצח, יש לכך משמעות עצומה באופן בו נתפש האירוע, משמעותו וחומרתו.

לאורך ההיסטוריה מאבקים חברתיים ופוליטיים מלווים בהעצמה עצמית של קבוצות מחד גיסא ובהכפשה של הצד שני מאידך גיסא, אלו הם כללי משחק מוכרים ולגיטימיים כחלק מזכות ההתאגדות וחופש הביטוי כבסיס לחברה דמוקרטית. אך ישנו גבול חמקמק בין חופש הביטוי לבין מתי ואיפה חבויות הסכנות שבאותו חופש הביטוי, מתי ואיך הוא הופך להסתה וקריאה לפגיעה, הדרה ואלימות על רקע תפיסות ורעיונות פוליטיים וחברתיים.

ישנם שני נושאים עיקריים שיש לתת עליהם את הדעת סביב רצח רבין ומגמות מתחזקות של אלימות והדרה, האחד הוא חופש הביטוי אל מול הסתה, והשני הוא ניסיונות לשכתב את ההיסטוריה. כמובן ששני עניינים אלו קשורים אחד לשני ומשפיעים זה על זה.

"יום רבין" הוא אחד מימי הלוח האזרחיים המרכזיים במשרד החינוך. ביום זה מועברים לתלמידים תכנים בנוגע לפועלו של יצחק רבין ז"ל , כמו גם דיונים בנושאים של חינוך נגד אלימות וערבות הדדית. כמובן שיום זה מהווה קרקע פוריה לדיונים בנושא חינוך לערכים דמוקרטיים. חשוב במיוחד הוא הדיון בחשיבותו של חופש הביטוי וגבולותיו, ובכלל זה דיון סביב המושג הסתה לאלימות.

שרון אברהם ויס – מנכל"ית האגודה לזכויות האזרח

לא יודעים למי להצביע?

פורסם בתאריך 10 באוקטובר 2018

לא יודעים למי להצביע? מי אלה בכלל המועמדים הללו, אף פעם לא שמענו עליהם? מה פתאום הם נזכרו עכשיו? אתם כל כך מיואשים מהמצב או מהיכולת שלכם להשפיע כך שאין לכם/ן כוונה להצביע בבחירות? מסתבר שאתם לא לבד, רבות ורבים חשים כך ומפספסים את אחת ההזדמנויות החשובות ביותר שלהם/ן להשפיע על מרקם חייהם/ן בעיר או ברשות בה הם חיים, בלב המקום המשפיע ישירות על איכות חייהם/ן. מפסידים את ההזדמנות להשפיע על עיצוב החינוך, הרווחה, הסביבה בה הם מקיימים את מרכז חייהם/ן.

זה בטח לא מעודד לראות את ראשי הרשימות והמועמדים בבחירות המקומיות שיערכו בסוף החודש עושים שימוש בפוטנציאל האלקטורלי הגלום בקמפיינים המבוססים על הפרד ומשול, שיסוי התושבים אחד בשנייה ובגזענות בוטה. קמפיינים מסוג "זה אנחנו או הם"  העיר העברית או אש"ף", "זה אנחנו או הם – העיר העברית או עיר המסתננים", סרטון מחריד על חרדים "שמשתלטים על העיר".

דווקא בגלל אובדן האמון, ובגלל שירדנו כל כך נמוך אסור לנו לוותר על זכות ההצבעה! בזמן שאנו מוותרים על זכות ההצבעה שלנו רבות ורבים נלחמים ומסכנים את חייהם עבור אותה הזכות בדיוק במדינות בהן אין זכות הצבעה. בחירות במדינה דמוקרטית אמורות להיות החגיגה הכי גדולה של הדמוקרטיה, גם אם לעיתים זה לא נראה ככה. זכות ההצבעה הינה מהזכויות החשובות ביותר, איך יכול להיות שאזרחים ותושבים מוותרים עליה מרצון?

שתי עובדות שאולי לא ידעתם/ן: בבחירות לרשויות והמועצות המקומיות רשאים להשתתף גם תושבי קבע שאינם אזרחי המדינה ושנית רשאים להצביע גם מי שביום הבחירות מלאו לו לפחות 17 שנים מה שאומר שגם תלמיד תיכון בני 17 יכולים להצביע ולממש את זכותם הדמוקרטית.

אז למה להצביע?

כי אם לא תצביעו תחזקו באופן אוטומטי את הרשימה או המועמד/ת שהכי רחוקים מתפיסותיכם. אי הצבעה גם היא משפיעה על תוצאות הבחירות.

אם תצביעו תקדמו את האינטרסים של המכנה הציבורי הרחב ביותר. ידוע כי אלו התומכים במטרות צרות ומבדלות מקפידים להצביע.

באמצעות הצבעה תממשו את אחת הזכויות הכי חשובות בדמוקרטיה, זכות זו מבטאת את אחד הערכים החשובים ביותר בדמוקרטיה, אסור לוותר עליה ולסכן את מעמדה.

כי זה באמת לא כזה סיפור, גם יום שבתון וגם לוקח דקות בודדות.

היו חלק מעיצוב המדיניות בעיר, במקום להתלונן שאין מספיק שבילי אופניים או חינוך מספק או כל דבר אחר שחשוב לכם/ן, השפיעו על עיצוב מדיניות שיעלה את רמת איכות החיים שלכם/ן.

יום הבחירות יערך ביום שלישי – 30.10.2018

מידע לבוחר – משרד הפנים

למערך שיעור בנושא השתתפות פוליטית לחץ/י כאן