ברוכים הבאים לסדנא

אם אתם מאמינים בחינוך ערכי ולא רק הישגי, שחינוך הינו מרכזי בשינוי חברתי ושכל אשת ואיש חינוך יכול/ה להשתתף בבנייה של חברה סובלנית, דמוקרטית ונקייה מגזענות, הגעתם למקום הנכון. הצטרפו לקהילת א/נשי חינוך המחנכים צעירים להפוך לאזרחים בוגרים עם תודעה דמוקרטית. האתר נועד לסייע לכם- א/נשי חינוך שחושבים אחרת

פתיחת שנה בסימן התמודדות עם גזענות בעקבות המלחמה

פורסם בתאריך 18 באוגוסט 2014

כולנו עדיין מעכלים את אירועי הקיץ הזה.

בצל המלחמה בעזה, החברה בישראל היטלטלה בין אירועי שנאה, גזענות ואלימות. גם התלמידות והתלמידים נחשפו לאירועים קשים אלה. חלקם אף השתתפו בהם, ברחובות או ברשתות החברתיות. אירועים אלה הותירו משקע כבד מנשוא, מדאיג ומאיים.

בימים כאלה, המעשה החינוכי חשוב לאין שיעור. קראו את מסמך ההנחיות המתודולוגיות המציע דרך התמודדות ראשונית עם אירועי הקיץ, ואת המלצות האגודה לזכויות האזרח לשר החינוך לבניית תכנית כוללת לחינוך נגד גזענות 

 נשות ואנשי חינוך – המאבק בגזענות מתחיל אצלכם בכיתה!

הירשמו עכשיו לקבלת רעיונות לפעילויות ושיעורים

פנו אלינו להזמנת השתלמויות 

 פעלו עכשיו במאבק נגד גזענות

notoracism

לא נקל ראש – משימתכם קשה, מלאת חששות ואי ודאויות, אך חשובה מאי פעם. ההתמודדות עם גזענות אינה חד פעמית. חשוב לדבר על אירועי הקיץ הזה, אבל חינוך נגד גזענות הוא תהליך מתמשך ורב רבדים. הוא לא יכול להצטמצם רק לשבוע הראשון של הלימודים, או לאווירת החירום הנוכחית.. עלינו להתמודד כל השנה עם  אמירות מפלות וגזעניות כלפי תלמידים "אחרים" בכיתה, בגלל שונות על רקע משקל, צבע עור או מוצא, שכן כל מה שמתרחש בין כתלי הכיתה, מתרחש בחברה.

אנחנו באגודה כאן כדי לעזור – ופיתחנו שלל מערכי פעילות וכלים כדי לסייע בידיכם להגיע מוכנים למצבים הרגישים והטעונים שמתעוררים בעת עיסוק בגזענות:

והוצאנו מערכי פעילות לגני הילדים, לכיתות היסודי, לתיכון ולשלל סיטואציות רלוונטיות.

תהליך מעמיק של חינוך נגד גזענות לא יכול ולא צריך להתרחש רק בשעת חינוך או בשיעור אזרחות. במשימה הזו יש להתחיל כבר בגן ולהתמיד בה עד כיתה י"ב. המפתח לחברה טובה יותר טמון בחינוך – השקעה מידית וארוכת טווח היא הפתרון לשנים שיבואו.

התמודדות עם המציאות לאחר המלחמה בכיתה- הנחיות מתודולוגיות

פורסם בתאריך

כיצד יש להתמודד עם עמדות ורגשות קיצוניים של התלמידים בעקבות המלחמה ?  כיצד ייראה שיעור כזה ? האם יש לנו יכולת להשפיע על השיח הגזעני והמתלהם ? ומאיפה בכלל מתחילים ? 

מרסלו וקסלר, היועץ הפדגוגי של מחלקת החינוך, מציע כלים חינוכיים למענה על שאלות אלה, ועוד- בדרך להתמודדות אפקטיבית עם השלכות המלחמה על עמדות ורגשות התלמידים. לקריאת המסמך כקובץ P.D.F  לחצו כאן.

 פעלו עכשיו במאבק נגד גזענות

הקדמה:

המלחמה בעזה הביאה לעלייה מטאורית של מפלס הגזענות, חוסר הסובלנות, השתקת דעות וחרדה של כלל הציבור.

כפי שציינו במאמר "הכיתה כמיקרוקוסמוס", הכיתה מהווה אספקלריה של המציאות בחברה. במובן זה ברור מאליו שעם החזרה לבית הספר, ילדים ירצו לדבר על חוויותיהם בתקופת הקיץ בעקבות המלחמה. הם ירצו אוזן קשבת, וירצו לשתף ברגשותיהם ומחשבותיהם. תפקידו של המורה הוא לאפשר זאת, גם אם קיים קושי רב להכיל אמירות קשות כלפי האחר.

במצבי משבר, הנטייה הנורמטיבית שלנו היא לבצע חזרה אחורנית לתבניות הראשוניות המהוות מנגנון הגנה אל מול הכאוס. מנגנון התבניות הדיכוטומיות (טוב ורע; בעדי ונגדי וכד') חוזרות לשמש הסבר סביר אל מול מצבי חרדה וחוסר אונים. כך שגם אם פיתחנו לאורך זמן ראייה מורכבת יותר של המציאות הסובבת אותנו, ואנו מסוגלים להסתכל על האחר במגוון דרכים וזוויות, בזמן משבר אנו חוזרים אחורנית למשבצת הראשונה.

אם בקרב מבוגרים התהליך הזה קורם עור וגידים, על אחת כמה וכמה ביחס לילדים. ביחוד במצבי משבר, כשהילדים מבצעים העתקה של התנהגות המבוגרים.

אלו הנתונים ההתחלתיים של כל שיח עם הילדים בכיתה. חשוב לקחת בחשבון שקיים פער בהתנהגות על בסיס גילאי וקונטקסט. ילדים קטנים יותר נוטים יותר לתת דרור לתחושות שלהם, לפני שהם מנסחים זאת. לעומתם, מתבגרים נוטים יותר לבצע פעולה של השלכה ישירה בין תחושות לבין אמירות מנוסחות יותר או פחות. אולם, בכל מקרה תהליך השיח יכול להתחיל ברגע הילדים מרגישים שתהיה להם אוזן קשבת אצל המורה.

המשך…

מלחמה, גזענות ומה שביניהם

פורסם בתאריך

מסי אייצק

אחת הסוגיות המרכזיות שאנו נדרשים לתת עליה את הדעת ביחס לאירועי הקיץ היא העדר הסובלנות בשיח הפוליטי – חברתי.  סובלנות היא ההכרה בזכותו של הזולת להאמין באמונה מסוימת גם אם אני מתנגד לה ומתקומם נגדה, ובזכותו של הזולת להתנהג בצורה שאני מסתייג ממנה ואפילו בוחל בה. זוהי זכותו של הזולת. אני מתרסן מול מה שאני מתנגד לו מכוח התבונה, האומרת לי שאין דרך לחיות חיים חברתיים אלא על פי סובלנות. זוהי סובלנות מתוך העצמה פנימית. כמובן, שאם מעשה הזולת פוגע בגופו ובכבודו של האדם אין מקום לסובלנות. אם יש עמידה מנגד במקרים כאלה – אין זו סובלנות אלא פחדנות ופשיטת רגל מוסרית.  דמוקרטיה מהותית נבחנת בעיקר בימים קשים, היכולת לאפשר לאנשים להחזיק בדעות מורכבות ללא בחירה חד צדדית היא זו שתחזק אותנו כחברה, היא זו שתאפשר לנו חיים משותפים.

במהלך מבצע "צוק איתן"  עמדו למבחן עקרונות חשובים ביותר בדמוקרטיה מהותית ובתפיסת זכויות האדם כערכים מרכזיים המנחים את החברה שלנו. הזרם המרכזי בתקשורת כמו גם בקרב נבחרי ציבור וכן חלקים נרחבים מהציבור עצמו, צידדו בתפיסה שלפיה יש לשמור את הביקורת על המלחמה לימים שלאחר הלחימה. כתוצאה מהלך רוח זה ומהאירועים המחרידים שקדמו למלחמה ובמהלכה, היינו עדים לעלייה מדאיגה ברמת האלימות והגזענות בקרב הציבור .

מי שעמדתו הייתה התנגדות למלחמה או העז להביע ביקורת הואשם ב"בגידה", פעילי שמאל יהודים וערבים הוכו במהלך הפגנות נגד המלחמה, אנשי תרבות שגילו אמפתיה לתושבים בעזה ובקרו את פעולות המדינה הושמצו וקבלו איומים על חייהם. עובדות ועובדים רבים בעיקר מהציבור הערבי פוטרו מעבודתם בעקבות סטאטוסים שהעלו לרשתות החברתיות, קמו ארגונים כמו "האריות של הצל" אשר לקחו לעצמם את החוק לידיים, רדפו והאשימו אנשים בבגידה בעקבות הבעת דעתם באמצעות הרשתות החברתיות, אזרחי המדינה הערבים הפכו להיות לשק החבטות של המתלהמים הקיצוניים והרשימה עוד ארוכה מלהסתיים.

בין השנים 2006-2014 ידעה ישראל ארבע מלחמות ובכולן הלך הרוח ההגמוני היה שלא מבקרים את המלחמה בשעת הלחימה. מדוע דווקא עכשיו היינו עדים לעלייה כל כך מדאיגה באלימות ובגזענות שקבלה גיבויי מההגמוניה? מדוע הגענו לשיאים הקיצוניים הללו של מקארטיזים חברתי וציפייה לא רציונאלית ל"תהילה הנבחרת"?  השאלות הללו המעסיקות חלקים נרחבים מהציבור המודאגים מעתידה החברתי של המדינה וכמובן א/נשי חינוך רבים הנדרשים לחנך את דור העתיד לסובלנות ולערכים דמוקראטיים.  מורות ומורים רבים חוששים (ובצדק) מהראשון לספטמבר, היום בו חוזרים ללימודים לאחר חופשת קיץ ארוכה בה לא היו בקשר עם התלמידים, אשר בזמן זה נחשפו למציאות קשה של מלחמה, מוות, חרדה מטילים, איומי מנהרות, אלימות וגזענות בתוך ישראל במרחב הפיזי והווירטואלי שבעבעה כלבה לוהטת.  החשש הגדול הוא שגל האלימות הזה ימשיך ויחלחל לכל תחומי החיים וכמובן לתוך בתי הספר. אנו מודאגים שאם מצב זה לא יטופל כראוי בכלים חינוכיים, הביטויים של  אירועי הקיץ יתורגמו לעוד אלימות ולעוד גזענות. במצב זה, כל מי שנתפס כאחר, מיעוט או קבוצות אשר מדוכאות מבחינה חברתית-כלכלית-מעמדית יהיו הקורבן המיידי.

airport

ניסיון העבר מלמד אותנו על המורכבות של קונפליקטים בין קבוצתיים. במצב כזה הטראומה  והחרדה של הקורבנות השותפות לקונפליקט, עלולה להוביל למעגלים מתמשכים של אלימות, שנאה והתפתחות של תרבות המתאפיינת בסכימה של האשמה שבה כל צד ממעיט מהנזק שהוא גורם ומקצין את הנזק שגרם הצד השני. זה מוביל לעוד אלימות ומסית לגזענות.  בחברה בה תתקיים תרבות של נקמה אלימה המשועתקת מדור לדור, תיווצר תופעה של העדר אמפתיה בקשרים בתוך הקהילה האנושית.

תיאוריית הזהות החברתית מסבירה את האלימות והגזענות המופנים כלפי ה"אחר" במצב כזה באמצעות תהליך קטגוריזציה ודה הומניזציה. במצבי איום וחרדה קולקטיביים נדרשים הפרטים בחברה לבחור צד ברור, שטוח, אשר מתעלם מהמורכבות ומביקורת עצמית. ואז דרך הסתה מלמעלה ומלמטה באמצעות שימוש "בטראומה הלאומית הנבחרת" מתאפשרת העברת הקבוצה השנייה בקונפליקט תהליך של דה-הומניזציה.  מצב זה מאפשר הפעלת אלימות וגזענות כלפי ה"אחר" כי איננו נכלל יותר בקבוצה האנושית שעליה חלים חוקי המוסר. ואם חוקי המוסר לא חלים עליה, רמת האלימות והגזענות שניתן להפעיל נגדה מחמירה ובאופן זה מקל את הפגיעה בה. על אף שפרטים אלה יכולים לתפוס את עצמם כאנשים מוסריים, מוסריותם חלה רק על מי שנמצא בקבוצת הפנים שלהם. הסולידאריות לא תחצה את גבולות קבוצת השייכות.  באותה המידה שתופעל אלימות על קבוצת ה"אחר" יקרה תהליך מקביל נוסף של העדר אמפתיה והזדהות עם כאבו של האחר. "הטראומה והחרדה" מנפצת לרסיסים את העצמי בדיוק בנקודה המגדירה את תחושת הקשר שלנו לאחרים וגורמת לנסיגה בקשר האמפתי ההכרחי ליחסים אנושיים בריאים.

תהליך זה בהכרח מוביל לתפיסות גזעניות ולכן המאבק העיקרי שאנו צריכים לעסוק בו הוא המאבק בגזענות.  איך מתחילים תהליך של ריפוי? איך מחזירים לקבוצת האחרים את ההומאניות שלהם חזרה? איך מחנכים חברה להיות כזו המסוגלת לייצר דיאלוג גם בנושאים שנויים במחלקות? אחת הפרקטיקות ליצירת דיאלוג אמיתי, לא כזה המתמקד בדמיון או בשוני התרבותי אלא כזה המתמודד עם שאלות אמיצות, כזה שניתן להשיג באמצעות תהליכים של סליחה וחרטה. סליחה לא במובן של שכחה אלא הכרה אמפתית בפגיעות המוסרית של בני האנוש, הכרה שמאפשרת לקבוצות הקורבנות להיות מודעות לעוצמת הפיתוי של הכוח והפריוולגיות שהוא נושא עימו ובד בבד יאלץ את בעלי הכוח בהכרה בפריוולגיות שלהם וע"י כך יאפשר התמודדות כנה בבניית חברה שוויונית

המאבק בגזענות שאנו נדרשים לקיים צריך לייצר פוליטיקה אנטי-גזענית מסוג חדש, כזו הלוקחת אחריות, מאפשרת חרטה וסליחה, ורואה בערבות ההדדית של קבוצות מוחלשות דרך מרכזית להיאבק בגזענות.

  • הכותבת היא רכזת תחום נוער וצעירים באגודה לזכויות האזרח

 פעלו עכשיו במאבק נגד גזענות

notoracism

מבצע, חזרה ללימודים – מדוע שיעור ב"מעגל שיח" כל כך שונה מהמתרחש בחוץ ?

פורסם בתאריך

יונתן יקיר

בשבועיים האחרונים מורים פונים אלינו עם שאלה דומה, עם צורך דומה.  התלמידים חוזרים לבית הספר עוד שבועיים. המלחמה טרייה, אולי עוד לא נגמרה. האווירה הציבורית רוויה בהתלהמות ובגזענות. הילדים סופגים הכול. איך מתמודדים ?

קודם כל- סביר להניח שאם את/ה, המורה, כבר קוראת פוסט זה, את/ה מחזיקה בהנחת יסוד חשובה, המשותפת לאנשי חינוך רבים. מורים המבינים שיש להתמודד באופן אקטיבי  עם מה שקרה בקיץ, ומחפשים דרכים יעילות לעשות זאת, יוצאים מנקודת הנחה שאירועים אלו השפיעו , משפיעים ועוד ישפיעו על התלמידים/ות, ועל הנעשה בתוך בכיתות. זאת הנחת יסוד שגם אנו שותפים לה.

מטרתו של מאמר זה היא להאיר על מהלכים פדגוגיים שייתכן שמורים רבים כבר נוקטים בהם בבואם להתמודד עם נושאים שנויים במחלוקת, ולהצביע על הפוטנציאל שיש בפעולות אלה להוות שינוי חברתי,  במיוחד על רקע הדינאמיקה המתקיימת מחוץ לכיתה, במרחב הציבורי ,ממש בימים אלה. פעולות חינוכיות אלה קשורות ב- setting  הכיתתי, ובהתנהלות הדידקטית הכללית של המורה, והן בהחלט עשויות לייצר דינאמיקה כיתתית השונה באופן מהותי מהדינאמיקה המאפיינת את המרחב הציבורי בימים אלו של התלקחות מחודשת של השסע היהודי- ערבי.

לצורך הבהרת הדברים, אציע דברי פתיחה לשיעור (יכולים להיות כמובן יותר משיעור אחד !)  שמטרתו להעלות לדיון את התרחשויות המלחמה בקיץ, מתוך רצון להציף את מחשבות ורגשות התלמידים. לאחר מכן אנתח את דברי הפתיחה האפשריים הללו, ואסביר מדוע יישומם של דברים אלה מצד המורה,  הלכה למעשה, הם שמהווים הבדל משמעותי בין המתרחש בתוך הכיתה, למחוצה לה, ועל כן מהווים מסר חינוכי המציע טרנספורמציה משיח קיצוני, מתלהם ומחליש,  לשיח מכיל, מורכב ומעצים.

"היום בשיעור נדון כולנו במלחמה שכולנו חווינו בקיץ האחרון. הקיץ הזה הביא עמו הרבה מתח, בלבול ותחושות קשות., ולכן חשוב שנשמע ונשתף במה שעברתם. לצורך הדיון, נוציא את השולחנות ונשב במעגל של כסאות בלבד. מטרת הדיון היא לברר כיצד אנו מרגישים בעקבות האירועים, מה אנו חושבים, האם חל בנו שינוי כלשהו בעקבות המלחמה הזו. חשוב לומר- אין כאן נכון ולא נכון. אין חומר לבחינה, ואין בחינה. כל עמדה, מחשבה ורגש הם לגיטימיים בדיון שלנו. אם נצליח להתבטא, לשמוע ולהקשיב לכמה שיותר תלמידים ותלמידות, נצליח לעמוד במטרת הדיון שלנו. השיעור הזה הוא למעשה דיון של כולנו, והוא אינו הרצאה שלי, המורה. אפשר לבקר אחד את השני, ובוודאי לא להסכים עם כל מה שייאמר, וגם עם דברי שלי. אפשר אפילו להתרגז למשמע דברים מסוימים. זה הרי חלק מהרעיון של חופש הביטוי- דווקא הדברים המרגיזים, חשוב שנשמע אותם, כי כך נוכל לחדד את עמדותינו ולהתקדם לבירור האמת. בכל זאת, יש גבול אחד ברור בדיון שלנו, שיש להישאר בתוכו.  אסור לפגוע באף אחד, באף אחת, אסור להעליב באופן אישי. לכל אחד יש סף אחר של פגיעות, ועלינו להשתדל מאוד לכבד זאת, כאנשים שהם גם שונים אחד מהשני".

discussion in circle

מה יש במאפייניו של דיון כזה, שהוא כל כך שונה מהמתרחש בחוץ ? 

  • הישיבה מתבצעת במעגל, בו לכל אחד קול אחד, שווה בחשיבותו. בחוץ מתקיימים יחסי כוח, בו רוב קולני קובע את סדר היום, מחליט מה לגיטימי שייאמר, ומדיר את קולות המיעוט אשר אינם מיישרים עמו קו. גם המורה ישוב במעגל ואינו נמצא בעמדת המרצה. בדיון ערכי קל ליפול למקום של הטפה. ("צריך לכבד, צריך לחשוב, מה אתה היית עושה אילו היית במצב הזה.."). הישיבה יחד עם התלמידים, והגדרת מטרת השיעור כשיתוף, הקשבה, תוך שמירה על גבולות חופש הביטוי, תאפשר למורה שלא לפול למלכודת הטפת המוסר.
  • במעגל מתקיימת דינאמיקה של אחריות אישית. מי שמדבר- לוקח אחריות על דבריו.  בחוץ- קל יותר לומר דברים קשים ובוטים, במיוחד כאשר זה נעשה מאחורי המקלדת והמחשב.
  • בכיתה המורה שומר על כל התלמידים, כולל אלו בדעת מיעוט, והם ירגישו יותר בטוחים ונוחים להתבטא. בחוץ מתקיימת דינאמיקה של הישרדות. אנשים המחזיקים בדעות שונות נזהרים להתבטא, מחשש  ש"יחפשו וימצאו אותם". קולות הרוב טוענים שזו הדרך הנכונה לשרוד במצב העניינים הנוכחי, וכל דעה אחרת מהווה בגידה וסכנה קיומית.
  • בכיתה  גם אם תאמר דברים מרגיזים (אך לא פוגעניים) , לא תיזרק מהשיעור. בחוץ דברי ביקורת  עלולים להביא לסנקציות של הדרה- פיטורים מהעבודה, או חברים שמוחקים אותך מרשימת החברים בפייסבוק. בהקשר זה- על המורה להיות ערני, גם לאחר השיעור, ולוודא שאין חרמות על תלמידים שהביעו עמדות שהרגיזו אחרים בכיתה, במיוחד אם אחרים אלה מחזיקים בתפקידים מנהיגות חברתיים ויש בכוחם "להטיל סנקציות" כגון חרם על תלמידים מוחלשים.
  • בכיתה יש מקום לבטא חששות ועל ידי כך לפרק חרדות. יש מקום לרפלקציה אישית.  יש מקום לשתף באינפורמציה רלוונטית,  באופן רב- סטרי . בחוץ אנו ניזונים מתקשורת מלבה יצרים המפמפמת חרדה. האינפורמציה הינה חד סטרית, בדרך כלל חד- מימדית, ומוזרמת אל הצופה ללא הרף , באופן המגביר חששות ופחדים, ושאינו מאפשר רפלקציה על השפעת אופן הסיקור התקשורתי עלינו.
  • בדיון הנוכחי אין נכון ולא נכון. בחוץ- דברים מסוימים נחשבים לדברי כפירה ובגידה. זהו אחד הדברים שהכי קל לומר, הכי קשה לבצע. ברור שגם אנחנו כאזרחים, כאנשי חינוך, עשויים להחזיק בעמדות מגובשות. במקרה של דיון שמטרתו בירור עמדות, פירוק חרדות, אוורור רגשות, הצפת עמדות סטריאוטיפיות ואף גזעניות, חשוב להכיל את התלמידים, ובלבד שלא חוצים את הגבול של פגיעה אישית
  • מסגרת השיח בכיתה מכילה יותר שונות מחד, אך גבולותיה ברורים ומובחנים  יותר מאידך. בחוץ- גבולות השיח נפרצו, ומכילים בעיקר קול אחד דומיננטי וכוחני שפורץ את המסגרת הנורמטיבית. בחוץ מתקיים שיח הדוחף את גבולות חופש הביטוי אל מחוזות ההסתה והאלימות. לא ברור כבר מה ייחשב כהסתה, ותגובות קשות נתקלות באדישות ממסדית. במציאות כזו- אנשים בדעת מיעוט מצנזרים עצמם (אפקט מצנן) ואנשים בדעת רוב מרשים לעצמם.

לסיכום- תיאום ציפיות..

למרת האמור לעיל, יש להניח כי דיון ראשוני בנושא המלחמה עם התלמידים, בהחלט עלול לעורר תסכול. במידה והתלמידים אכן ירגישו בנוח לפתוח דברים, יש להיות מוכנים לדיון יותר כאוטי, להרמות קול, לניסיונות להשתיק ולאמירות קיצוניות (שמטרתן, בין השאר, יהיו גם לבדוק את גבולות ההכלה של המורה). ובכל זאת, במידה ותייצרו את ה- setting  המאפשר, תשמרו על כל התלמידים (על המושתקים והמשתיקים כאחד), תכילו אמירות קשות במידה ואינן פוגעות בתלמידים/ות בכיתה- אתם/ן תעבירו לתלמידים/ות מסר ברור, וחזק- זו הדרך להבין מה עובר עלינו, גם אם זה מציף את הפחדים. זו הדרך להתמודד עם חילוקי דעות בינינו, גם אם הם באמת קשים. זו הדרך, ולא כפי שמתרחש בחוץ.

* הכותב הוא רכז תחום חינוך עברי באגודה לזכויות האזרח

פעלו עכשיו במאבק נגד גזענות

notoracism