יונתן יקיר
בשבועיים האחרונים מורים פונים אלינו עם שאלה דומה, עם צורך דומה. התלמידים חוזרים לבית הספר עוד שבועיים. המלחמה טרייה, אולי עוד לא נגמרה. האווירה הציבורית רוויה בהתלהמות ובגזענות. הילדים סופגים הכול. איך מתמודדים ?
קודם כל- סביר להניח שאם את/ה, המורה, כבר קוראת פוסט זה, את/ה מחזיקה בהנחת יסוד חשובה, המשותפת לאנשי חינוך רבים. מורים המבינים שיש להתמודד באופן אקטיבי עם מה שקרה בקיץ, ומחפשים דרכים יעילות לעשות זאת, יוצאים מנקודת הנחה שאירועים אלו השפיעו , משפיעים ועוד ישפיעו על התלמידים/ות, ועל הנעשה בתוך בכיתות. זאת הנחת יסוד שגם אנו שותפים לה.
מטרתו של מאמר זה היא להאיר על מהלכים פדגוגיים שייתכן שמורים רבים כבר נוקטים בהם בבואם להתמודד עם נושאים שנויים במחלוקת, ולהצביע על הפוטנציאל שיש בפעולות אלה להוות שינוי חברתי, במיוחד על רקע הדינאמיקה המתקיימת מחוץ לכיתה, במרחב הציבורי ,ממש בימים אלה. פעולות חינוכיות אלה קשורות ב- setting הכיתתי, ובהתנהלות הדידקטית הכללית של המורה, והן בהחלט עשויות לייצר דינאמיקה כיתתית השונה באופן מהותי מהדינאמיקה המאפיינת את המרחב הציבורי בימים אלו של התלקחות מחודשת של השסע היהודי- ערבי.
לצורך הבהרת הדברים, אציע דברי פתיחה לשיעור (יכולים להיות כמובן יותר משיעור אחד !) שמטרתו להעלות לדיון את התרחשויות המלחמה בקיץ, מתוך רצון להציף את מחשבות ורגשות התלמידים. לאחר מכן אנתח את דברי הפתיחה האפשריים הללו, ואסביר מדוע יישומם של דברים אלה מצד המורה, הלכה למעשה, הם שמהווים הבדל משמעותי בין המתרחש בתוך הכיתה, למחוצה לה, ועל כן מהווים מסר חינוכי המציע טרנספורמציה משיח קיצוני, מתלהם ומחליש, לשיח מכיל, מורכב ומעצים.
"היום בשיעור נדון כולנו במלחמה שכולנו חווינו בקיץ האחרון. הקיץ הזה הביא עמו הרבה מתח, בלבול ותחושות קשות., ולכן חשוב שנשמע ונשתף במה שעברתם. לצורך הדיון, נוציא את השולחנות ונשב במעגל של כסאות בלבד. מטרת הדיון היא לברר כיצד אנו מרגישים בעקבות האירועים, מה אנו חושבים, האם חל בנו שינוי כלשהו בעקבות המלחמה הזו. חשוב לומר- אין כאן נכון ולא נכון. אין חומר לבחינה, ואין בחינה. כל עמדה, מחשבה ורגש הם לגיטימיים בדיון שלנו. אם נצליח להתבטא, לשמוע ולהקשיב לכמה שיותר תלמידים ותלמידות, נצליח לעמוד במטרת הדיון שלנו. השיעור הזה הוא למעשה דיון של כולנו, והוא אינו הרצאה שלי, המורה. אפשר לבקר אחד את השני, ובוודאי לא להסכים עם כל מה שייאמר, וגם עם דברי שלי. אפשר אפילו להתרגז למשמע דברים מסוימים. זה הרי חלק מהרעיון של חופש הביטוי- דווקא הדברים המרגיזים, חשוב שנשמע אותם, כי כך נוכל לחדד את עמדותינו ולהתקדם לבירור האמת. בכל זאת, יש גבול אחד ברור בדיון שלנו, שיש להישאר בתוכו. אסור לפגוע באף אחד, באף אחת, אסור להעליב באופן אישי. לכל אחד יש סף אחר של פגיעות, ועלינו להשתדל מאוד לכבד זאת, כאנשים שהם גם שונים אחד מהשני".
מה יש במאפייניו של דיון כזה, שהוא כל כך שונה מהמתרחש בחוץ ?
- הישיבה מתבצעת במעגל, בו לכל אחד קול אחד, שווה בחשיבותו. בחוץ מתקיימים יחסי כוח, בו רוב קולני קובע את סדר היום, מחליט מה לגיטימי שייאמר, ומדיר את קולות המיעוט אשר אינם מיישרים עמו קו. גם המורה ישוב במעגל ואינו נמצא בעמדת המרצה. בדיון ערכי קל ליפול למקום של הטפה. ("צריך לכבד, צריך לחשוב, מה אתה היית עושה אילו היית במצב הזה.."). הישיבה יחד עם התלמידים, והגדרת מטרת השיעור כשיתוף, הקשבה, תוך שמירה על גבולות חופש הביטוי, תאפשר למורה שלא לפול למלכודת הטפת המוסר.
- במעגל מתקיימת דינאמיקה של אחריות אישית. מי שמדבר- לוקח אחריות על דבריו. בחוץ- קל יותר לומר דברים קשים ובוטים, במיוחד כאשר זה נעשה מאחורי המקלדת והמחשב.
- בכיתה המורה שומר על כל התלמידים, כולל אלו בדעת מיעוט, והם ירגישו יותר בטוחים ונוחים להתבטא. בחוץ מתקיימת דינאמיקה של הישרדות. אנשים המחזיקים בדעות שונות נזהרים להתבטא, מחשש ש"יחפשו וימצאו אותם". קולות הרוב טוענים שזו הדרך הנכונה לשרוד במצב העניינים הנוכחי, וכל דעה אחרת מהווה בגידה וסכנה קיומית.
- בכיתה גם אם תאמר דברים מרגיזים (אך לא פוגעניים) , לא תיזרק מהשיעור. בחוץ דברי ביקורת עלולים להביא לסנקציות של הדרה- פיטורים מהעבודה, או חברים שמוחקים אותך מרשימת החברים בפייסבוק. בהקשר זה- על המורה להיות ערני, גם לאחר השיעור, ולוודא שאין חרמות על תלמידים שהביעו עמדות שהרגיזו אחרים בכיתה, במיוחד אם אחרים אלה מחזיקים בתפקידים מנהיגות חברתיים ויש בכוחם "להטיל סנקציות" כגון חרם על תלמידים מוחלשים.
- בכיתה יש מקום לבטא חששות ועל ידי כך לפרק חרדות. יש מקום לרפלקציה אישית. יש מקום לשתף באינפורמציה רלוונטית, באופן רב- סטרי . בחוץ אנו ניזונים מתקשורת מלבה יצרים המפמפמת חרדה. האינפורמציה הינה חד סטרית, בדרך כלל חד- מימדית, ומוזרמת אל הצופה ללא הרף , באופן המגביר חששות ופחדים, ושאינו מאפשר רפלקציה על השפעת אופן הסיקור התקשורתי עלינו.
- בדיון הנוכחי אין נכון ולא נכון. בחוץ- דברים מסוימים נחשבים לדברי כפירה ובגידה. זהו אחד הדברים שהכי קל לומר, הכי קשה לבצע. ברור שגם אנחנו כאזרחים, כאנשי חינוך, עשויים להחזיק בעמדות מגובשות. במקרה של דיון שמטרתו בירור עמדות, פירוק חרדות, אוורור רגשות, הצפת עמדות סטריאוטיפיות ואף גזעניות, חשוב להכיל את התלמידים, ובלבד שלא חוצים את הגבול של פגיעה אישית.
- מסגרת השיח בכיתה מכילה יותר שונות מחד, אך גבולותיה ברורים ומובחנים יותר מאידך. בחוץ- גבולות השיח נפרצו, ומכילים בעיקר קול אחד דומיננטי וכוחני שפורץ את המסגרת הנורמטיבית. בחוץ מתקיים שיח הדוחף את גבולות חופש הביטוי אל מחוזות ההסתה והאלימות. לא ברור כבר מה ייחשב כהסתה, ותגובות קשות נתקלות באדישות ממסדית. במציאות כזו- אנשים בדעת מיעוט מצנזרים עצמם (אפקט מצנן) ואנשים בדעת רוב מרשים לעצמם.
לסיכום- תיאום ציפיות..
למרת האמור לעיל, יש להניח כי דיון ראשוני בנושא המלחמה עם התלמידים, בהחלט עלול לעורר תסכול. במידה והתלמידים אכן ירגישו בנוח לפתוח דברים, יש להיות מוכנים לדיון יותר כאוטי, להרמות קול, לניסיונות להשתיק ולאמירות קיצוניות (שמטרתן, בין השאר, יהיו גם לבדוק את גבולות ההכלה של המורה). ובכל זאת, במידה ותייצרו את ה- setting המאפשר, תשמרו על כל התלמידים (על המושתקים והמשתיקים כאחד), תכילו אמירות קשות במידה ואינן פוגעות בתלמידים/ות בכיתה- אתם/ן תעבירו לתלמידים/ות מסר ברור, וחזק- זו הדרך להבין מה עובר עלינו, גם אם זה מציף את הפחדים. זו הדרך להתמודד עם חילוקי דעות בינינו, גם אם הם באמת קשים. זו הדרך, ולא כפי שמתרחש בחוץ.
* הכותב הוא רכז תחום חינוך עברי באגודה לזכויות האזרח
פעלו עכשיו במאבק נגד גזענות
